1) לאחרונה ראה אור הספר “ילדה קטנה אבודה” בתרגומך (הוצאת עברית וכתר). נתקלת בקשיים או באתגרים במהלך תרגום הספר?

החלק הקשה ביותר בתרגום הספר, ואני נאלצת להתפתל כאן מעט כדי להימנע מספוילרים, היה תיאור החטא הקדמון והאלים שמניע את כל מהלכי העלילה. היה לי קושי רגשי גדול עם התיאור הגרפי הקשה שבמקור ומצד שני היה ברור לי שהעברת הכאב שחוותה הדמות שנופלת לו קרבן חיונית להבנת המשך הסיפור. יש משהו בעברית שמקשיח תיאורים בוטים שבעתיים, והשקעתי מאמץ גדול באיזון שבין שמירה על נאמנות למקור ולבין הקפדה על מה שנתפס בעיני כהגינות כלפי הדמות וכלפי הקורא. זה אולי נשמע מוגזם שמתרגמת מרגישה צורך להיות הגונה לא רק כלפי הקורא האמיתי אלא גם כלפי הדמות הבדיונית, אך מדובר בצורך רגשי ומקצועי אמיתי.

 

2) היה קטע, פסקה או פרק שאהבת במיוחד בספר שתרגמת?

כמי שעוסקת בתחום הקומי וכמי שנאלצת לשמור על תזונה נכונה מסיבות בריאותיות, נהניתי מההפוגות הקומיות מהמתח שמספק בן דודה של הבלשית רובין, חוקר פרטי שנאבק בדיאטה שנכפית עליו על ידי הנשים בחייו בעקבות התקף לב שעבר. 

 

3) כיצד הגעת אל מקצוע התרגום?

יוסף כהן, שהיה העורך הראשי בשבועון “כל העיר” שבו עבדתי (הייתי סגניתו, ועורכת החדשות), הקים את הוצאת “עברית” לאחר פרישתו מתפקיד העורך. הוא פנה אלי שנתיים לאחר מכן, כשהתגוררתי באוקספורד, ושאל האם ארצה לתרגם. מאוד רציתי. אני נמשכת לעיסוקים שקשורים לתיווך של רעיונות באמצעות שפה: עריכה, תרגום, וגם כתיבה, עריכת דין, סטנד-אפ – בכולם קיים ההיבט ה”תיווכי” הזה. אני נהנית להיות יצירתית אבל גם לייצג נאמנה את הכותבים ואת יצירתם המקורית ולהעביר את תוכנה ואת רוחה לקוראים.

 

4) מה היה הספר הראשון שתרגמת?

הספר הראשון שתרגמתי היה ‘נירנברג 1946’ של ליאון גולדנסון שיצא לאור ב-2006 בשיתוף פעולה בין הוצאת עברית לכתר. הספר הוא אסופת ראיונות שערך גולדנסון, פסיכיאטר שעבד כרופא בצבא ארה”ב, עם נאצים בכירים שהוחזקו במעצר בזמן שהועמדו לדין במשפטי נירנברג.

5) איזו יצירה היתה הכי קשה לתרגום עבורך ולמה? ומאיזו הכי נהנית?

‘גזע הפורענות’ של התר פרינגל (יצא לאור ב-2007 כתר/עברית) הוא ספר מרתק שעוסק במחקרים המדעיים והמדעיים לכאורה שערך מכון המחקר הנאצי שהקים היינריך הימלר, ואני זוכרת שהיתי מרותקת אליו אך גם התייסרתי לא מעט במהלך התרגום. הניסויים שערכו הנאצים במטרה להוכיח את עליונותם הגזעית מעלים גיחוך בתחילת הקריאה. אך במהלך הזמן גבר כוחם של הנאצים והתרחב שטח שלטונם, והם יכלו לעשות ככל העולם על רוחם במי שנתפסו בעיניהם כתתי-אדם. הקריאה, ולא כל שכן התרגום, הלכו ונעשו קשים ומכאיבים. ועדיין, מדובר בספר מצויין ומומלץ ביותר.

אני נהנית מאוד לתרגם פרוזה, זה תחום שדורש הרבה יצירתיות וכושר המצאה. אני זוכרת שעות מענגות עם ספר הסיפורת הראשון שתרגמתי מאנגלים, “תותים” (במקור: The Two Caravans) של מרינה לוויצקה – ספר מצחיק וקליל אבל גם מותח ומפחיד בחלקו. כמי שחיה בבריטניה הזדהיתי מאוד עם הרפתקאותיה של חבורת המהגרים שמתוודעים לבריטניה לראשונה.

 

6) יש מתרגם שמהווה השראה עבורך או אהוב עליך במיוחד?

רות לבנית האחת והיחידה. התרגום שלה לשר הטבעות הוא בעיני יצירת מופת. לבנית המציאה שפה חדשה לגמרי, ששורשיה נמתחים עד למקרא אך איננה תנכית, שיש לה ניחוחות קלטיים ואנגלוסקסיים מבלי להתאנגלז ולו להרף עין, ועם משפטים מופתיים שלא יוצאים לי מהראש מאז היה לי את העונג לקרוא את הטרילוגיה בפעם הראשונה לפני יותר משלושים שנה. אני עפר לרגליה. אהבתי מאוד גם את התרגום שלה ל”מחניים”. וגם, כילדה אבא שלי נהג לדקלם לי את העורב של אדגר אלן פו בתרגומו המפעים של זאב ז’בוטינסקי. המשקל לו כל כך מושלם שעד היום “טריק המסיבות” שלי באנגליה הוא לדקלם “בחצות ליל קור וסער עת אני שבור הצער בספרי בינה נשכחת התעמקתי נים וער. בא קשקוש סתום בדלת קל כדפק יד נחשלת – יד חוששת, יד שואלת מחסה לדל או גר. זה אורח, כה לחשתי; זה אורח, דל או גר. רק אורח, לא יותר”. ולמרות העברית, האנגלים מזהים מיד מה זה בדיוק.

7) מהם הספרים האהובים עליך? ואיזה ספרים לא זכו למספיק הערכה לדעתך?

אני אוהבת את פו הדב של א.א.מילן, שר הטבעות של טולקין, ג’ים בר מזל של קינגסלי אמיס הוא בעיני הספר הכי מצחיק בעולם, והסופר האהוב עלי הוא ג’ון מורטימר בעיקר בזכות הטרילוגיה שלו Paradise Postponed שלדעתי ולצערי לא תורגמה לעברית. וגם לקראת סוף הבוקר של מייקל פריין מ-1967 שברגע זה גיליתי שלא תורגם לעברית והחלטתי שלא אנוח ולא אשקוט עד שלא אשכנע מו”ל להפקידו בידי. בחיים לא הייתי מבינה את אנגליה בלי הספר הנהדר הזה שעמיתי אנשיל פפר העניק לי עותק שלו לפני שנסעתי לאוקספורד ב-2002.

בעברית הכי אהבתי בשנים האחרונות את כיפה אדומה: רק תני לו אויב של רחל פרץ ואת בעלת הבית של נועה ידלין. נועה זכתה בפרס ספיר. אני עדיין מחכה לשמוע שרחל פרץ, כותבת מבריקה עם דקות הבנה ורגש ומלאכת כפיים שפורמת את העברית ורוקמת אותה מחדש באצבעות מדממות – תזכה לפרס שמגיע לה. וכן, לא לקפוץ, שתיהן חברות שלי. ושתיהן כותבות נפלאות כל אחת בדרכה. 

***

דפנה ברעם היא מתרגמת מאנגלית לעברית, וסטנדאפיסטית. בעבר היא היתה עורכת דין לענייני זכויות אדם, עיתונאית, סגנית עורך בשבועון “כל העיר”, עמיתת מחקר בקולג’ סנט אנתוני באוקספורד ומרצה לעיתונות באוניברסיטה של מזרח לונדון. בין תרגומיה: גזע הפורענות, נירנברג 46, תותים, ויזה לאמריקה, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, ילדה מיותרת, הנערה בקרח ועוד.  בימים אלה רואה אור בתרגומה הספר “ילדה קטנה אבודה” מאת קרול וייר (הוצאת עברית וכתר).

עוד על הספר:

כוכב קולנוע לשעבר יוצא לריצת בוקר ולא שב. מורה למוסיקה נעלם ומותיר עקבות חשודים על המחשב שלו. אם צעירה מאוימת על ידי אלמוני שמנסה להחריב את חייה ולהרוס את נישואיה. ילדה פגועה, שידידה היחיד הוא ארנב צעצוע, מתמודדת עם הידרדרותה של אמה ועם צלקת נפשית מכאיבה.

ילדה קטנה אבודה הוא המותחן הראשון בסדרת הבלשית רובין קרטר, שחוזרת למשטרה אחרי טרגדיה אישית, מנסה לפענח את הרמזים שקושרים בין המקרים – ואל פני השטח צפים ועולים סודות מן העבר, פרשת אונס אכזרית וקשר של שתיקה. האם קרטר תצליח להתיר את סבך הראיות לפני הרצח הבא?

המותחן הפסיכולוגי עוצר הנשימה של קרול וייר מוביל אותנו למחוזות הלא מוכרים של העיירות והכפרים במרכז אנגליה, ומגולל סיפור אלים ומקומם ששזור בה בעת בהבנה עמוקה ובחמלה אמיתית.

ילדה קטנה אבודה נכתב מנקודת המבט של מספר דמויות ועוסק בסודות ושקרים שסופם להחשף. יש בו נקמנות, שאלות של אמון בין בני זוג, הצצה לעולמם של חוקרים פרטיים ולתככים משטרתיים. הבלשית רובין קרטר, שמתמודדת עם שדים משלה, היא דמות בלש מרעננת – היא אמיצה וחזקה אבל לא נטולת פגמים. לאט לאט נחשף הקורא לכל אחת מהדמויות ולמהלך חייהן ועובר איתן מסע שלם – מאמפטיה וחמלה לסלידה או להפך.

ילדה קטנה אבודה הוא הראשון בסדרה הרואה אור עכשיו בעברית. הספר זכה להצלחה אדירה, כיכב ברשימות רבי המכר בבריטניה וגם בארצות הברית, וכמוהו גם שלושת הבאים אחריו.

קרול וייר היתה מורה לאנגלית וצרפתית בקזבלנקה, עובדת מכבסה לניקוי יבש ומאמנת איגרוף, לפני שפנתה לכתיבה במשרה מלאה. הספרים הראשונים שפרסמה היו ספרי ילדים ללימוד צרפתית ואחרי שבנה עזב את הבית היא הפכה את חדרו לחדר הכתיבה שלה והתחילה לכתוב למבוגרים. עשרת הספרים הראשונים שכתבה היו קומדיות רומנטיות מצליחות שעסקו בהתמודדות עם ההתבגרות באמצע החיים. סדרת סיפורים שלה עם סופים מפתיעים ואפלים ששודרה ב BBC זכתה לתגובות נלהבות ווייר החליטה לשנות כיוון ולכתוב ספרי מתח.

קרול וייר מאמינה שלמי שכותב בהומור או עושה סטנד אפ יש גם צד אפל, ובכך מסבירה את המעבר החד שלה מכתיבת קומדיות רומנטיות לספרי מתח אפלים. היא רצתה להתנסות בכתיבה של עלילה מפותלת, מורכבת ולא צפויה בז’אנר שאהבה כקוראת. היא משקיעה חודשים של תחקיר לקראת כתיבת הספרים והבסיס של העלילה, ואחר כך מקלידה, אבל בשתי אצבעות בלבד… ברגע שהיא מתחילה לכתוב היא לא יכולה להפסיק ותוך כדי כתיבת ספר אחד היא מפתחת את עלילות המשנה של הספרים הבאים.