מיכאל כותב על “המכונה נעצרת” מאת א”מ פורסטר (נהר ספרים, מאנגלית: מירי אליאב-פלדון)

בספר הנהדר “שלושים וחמישה במאי” מאת אריך קסטנר, מגיעים דני ודודו, הרוקח סבוני, אל העיר האוטומטית. מפליא שקסטנר, שכתב את הספר בשנת 1931, חזה את הטלפונים הניידים, את המכוניות האוטונומיות, את המיכון והאוטומציה שהיום נראים לנו מובנים מאליהם.

מה שמפליא אפילו יותר הוא האופן שבו חוזה א”מ פורסטר – בשנת 1909 (!) – את הניכור וההתבודדות שהם התוצאה הישירה של הקידמה הטכנולוגית. הספר נפתח בהיכורת עם ושתי, שמתגוררת בחדר אחד מיני רבים, מעין כוורת תת קרקעית של חדרים משושים. צינורות שונים, ששייכים למכונה ענקית, תמנונית, חובקת עולם, מתחברים על החדר, שתכולתו היא כורסה ושולחן, ותו לא – כל השאר מגיע דרך הצינורות: אוכל, מיטה, מוסיקה ואפילו אמבטיה לרחצה.

גם ידע מגיע כך, בשורה של “הרצאות”, שנועדו לעודד “רעיונות” – מילים מכובסות, שפירושן, למעשה, הפוך לגמרי: כל ניצן של חשיבה עצמאית של ושתי, כל גילוי חדש שעשוי להביא למחשבות מקוריות, נפסל על ידה בנימוק ש”אין בו רעיונות”.

גם הקשר עם אנשים אחרים בעולם נעשה באופן מכני, באמצעות לוחות שעליהם מופיעה תמונה של בן-השיח שלך. מה זה, אם לא שיחת-וידאו, סקייפ או פייסבוק? לושתי ולשאר האזרחים יש גם אפשרות “לבודד” את עצמם, כלומר לנתק את הקשר עם שאר האנשים – ממש כמו שמשתיקים את קבוצת הווטסאפ או מתנתקים מהרשת החברתית. החזון הזה מכה בך בכל עמוד ועמוד: איך פורסטר חשב על זה בשנת 1909?!

אין כמעט אפשרות לצאת מהחדר, ו-ושתי גם לא מעוניינת בכך. אין לה שום סיבה: היא יכולה לשלוט בכמות האור (המלאכותי), בריחות (המלאכותיים) ומכיוון שושתי היא אזרחית “מתורבתת”, היא גם לא מעוניינת בקשר אנושי אמיתי – כאשר היא נוסעת אל בנה שחי בחדר זהה בצד השני בכדור הארץ, היא מזדעזעת כאשר הדיילת נוגת בה, אקט ברברי שלא יעשה.

אותו בן, שגדל ב”פעוטונים ציבוריים”, מוסד המבוקר על ידי המכונה, רוצה לספר לה על בריחתו מהחדר, ועל יציאתו אל העולם האמיתי שמחוץ לכוורת של המכונה. ושתי מזועזעת – היא לא יכולה לדמיין מדוע מישהו ירצה לוותר על הנוחות שמספקת המכונה. היא תעמוד על טעותה כשיהיה מאוחר מדי, וכשהתוצאות יהיו הרסניות וטרגיות.

“המכונה” היא, כמובן, מוסדות השלטון, ו-ושתי מייצגת את אותם האזרחים שלא מבקרים את השלטון, נענים לכל גחמותיו ומצדיקים אותו, גם כאשר פעולותיו מזיקות להם (כך, במיוחד, בסוף הספר, כאשר מתגלים סדקים ביעילותה המופתית של המוכנה). בנה של ושתי, קונו, הוא האזרח המטיל ספק, שרוצה לדעת ולגלות בעצמו ולא להסתמך על מידע שניתן לו. בקטע מוצלח במיוחד בספר, ושתי מקשיבה להרצאה שקוראת לאזרחים לשאוף לקבל את המידע לא מיד ראשונה, אלא מכמה שיותר מתווכים בדרך, שעלולים “ללוש” את ההיסטוריה ולשנות אותה, באופן שתתאים למטרותיה של המכונה הכל-יכולה.

אגב, הבחירה בשם “ושתי” מעניינת, אני מניח שפורסטר עשה כאן בחירה אירונית, משום שהמלכה ושתי זכורה ממגילת אסתר דווקא כמי שמרדה במלכות ועמדה על עצמאותה ועל החופש שלה, ואילו ושתי של פורסטר היא ההפך הגמור: היא צייתנית, קונפורמיסטית ולא מטילה ספק בעולם שסביבה וב”מכונה”, הלא היא השלטון.

זהו ספר חכם, מעורר מחשבה ומומלץ מאוד.

אורה כותבת על “אוגוסט” מאת כריסטה וולף (ספריית פועלים, עברית: אברהם קנטור)

“הוא מרשה לעצמו לעצור לרגע ולקחת נשימה. הוא עדיין לא מסוגל לבטא במילים את כל מה שהוא מרגיש. הוא מרגיש משהו דומה להכרת תודה על כך שהיה משהו בחייו, שאם היה יכול לבטא במילים היה מכנה אותו אושר. הוא פותח את הדלת ונכנס.”

זוהי הפיסקה האחרונה בספרון הזה (42 עמודים), וזוהי ה”פואנטה” של הסיפור. מי שמבקש דרמה, מהפך מפתיע או לפחות סוף “סגור”, שלא יקרא את הספר הזה.

אוגוסט, נהג אוטובוס תיירים בברלין, אלמן ערירי ובודד על סף פרישה, משחזר תוך כדי נסיעה שגרתית את מה שארע לו כילד בסוף המלחמה: אביו החייל הוכרז כנעדר, וכנראה נהרג, ואמו נהרגה בהפצצת רכבת הפליטים בה נסעו. הוא נאסף על ידי “הצלב האדום”, מאובחן כחולה שחפת ונשלח לבית מרפא שדייריו מכנים אותו “טירת העש”. שם, ב”טירת העש” נקשרת נפשו בנפשה של לילו. הוא ילד בן שמונה. היא נערה יפה, דעתנית, אמיצה ורחומה בת שש עשרה. הוא נהפך לבן חסותה הקטן במקום הזה שבו הפרידה מאנשים יקרים היא מעשה של יום יום. נפרדים מהמתים, אך גם מאלו שהחלימו ועזבו. ועל אף שנרפא, ויצא לעולם ולמד מקצוע ונישא לטרודה שהיתה העוגן של חייו, וחי איתה חיים טובים, ה”אושר” מתייחס דווקא אל הימים בהם בילה בבית המרפא וגם הקורא לא יוצא מהספר הזה עצוב. מין מתק שרוי על הספר הזה, ואופטימיות.

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא”ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks