1) מהם הספרים האהובים עליך?

הספרים האהובים עלי הם אלה שקראתי כשהייתי נער, וגם אם את חלקם או רובם הותרתי הרחק מאחור, הרי שהם עיצבו את מי שאני היום. מאז קראתי ספרים טובים יותר או פחות, אבל בין גיל 12 לגיל 18, לספרוּת היתה את העוצמה וההשפעה הכי חזקה. כך שאני יכול לציין את כל ספריו של בוקובסקי, שהזמנתי מאמזון, כשהאתר החל לשלוח ספרים לישראל ב-1995 או 1996, אני כבר לא זוכר. את הספרים של ברט איסטון אליס. את ״מיתולוגיות״ של רולאן בארת שהעיף לי את השכל בתיכון. ״Junkie״ של ויליאם בורוז. היתה לי תקופה ארוכה של מד״ב בגיל מאוד צעיר, ורוברט היינלין היה הפייבוריט שלי. כל הרוסים למיניהם, כמובן. ״עם, מאכל מלכים״ של יצחק לאור. ״זיכרון דברים״ של שבתאי. ״אזור אפור״ של ויל סלף. איך אהבתי גם את ״החורף בליסבון״ של אנטוניו מוניוס מולינה. ״החתרנים״ של קרואק. וואו, איזה ספר. ״הבחילה״ של סארטר. ״הדיירים״ של ברנרד מלמוד. ״Underworld״ של דון דלילו. ״הטרילוגיה״ של סמואל בקט. ושיהיה גם קפקא.

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

בילדותי נהגו להקריא לי ברוסית את “מוּחָה צוקָטוּחָה” של צ׳וקובסקי (״זבובינה זמזמינה״), לילה אחרי לילה. את כל שאר הספרים הרוסיים הדחקתי ככל הנראה. אבל בהחלט היתה נוכחות דומיננטית של צ׳וקובסקי כשהייתי פעוט. לבן שלי אני מקריא קלאסיקות עבריות שלא גדלתי עליהן, כך שאין לי שום יחס רגשי אליהן. ב״אריה שאהב תות״ נתקלתי לראשונה בגיל 36.

3) מה הספר האחרון שקראת?

בזמן שאני כותב, אני משתדל לא לקרוא פרוזה, כדי שמשפטים של אחרים לא יכנסו לי לתוך המוח ויעשו לי שם סמטוכה. אז בשנים האחרונות אני בעיקר קורא ספרי עיון על מלחמת העולם השנייה. יש בזה איזשהו אפקט תרפויטי. הכל מתגמד מול צבאות ענק שמתנגשים זה בזה ומיליוני המתים שהם מותירים מאחוריהם. ובהקשר הזה – ״אחרי המלחמה״ של טוני ג׳אדט הוא ספר לגמרי מדהים ומצמית.

 

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

זה אמנם חילול הקודש, אבל לא הצלחתי לסיים את ״הנדרסון מלך הגשם״ של סול בלו. לא זוכר אפילו למה. השתעממתי. סליחה.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

אמא שלי תמיד אמרה שכל אחד מקבל את מה שמגיע לו.

6) מיהם הסופרים האהובים עליך?

אם מדברים על ״סופרים אהובים״, אני אסיק, ברשותכם, שמתכוונים לא רק לספריהם, אלא גם לנוף שבו הם פעלו ולדמותם. אז אני הייתי שמח לשבת בכלא עם דוסטויבקי, לבלות במועדוני ג׳אז בניו יורק של שנות החמישים עם סופרי הביט, להסתובב ברחובותיה של אותה ניו יורק בשנות השמונים עם תמה ג׳נוביץ וג’יי מקינרני, לטוס לאלג׳יריה עם פרנץ פנון, להיות עבד נרצע בווינה עם דוד פוגל ולאכול את הראש עם ז׳ורז׳ פרק.

7) ספר שנתן לך השראה?

״שידה ושידות״ של רחל איתן. אף אחד לא כתב כל כך יפה על הבוהמה הישראלית העלובה.

8) ספר עיון מומלץ?

“Miles” של מיילס דייוויס. אחד מהגאונים של התרבות המערבית, שמתעקש לאורך 402 עמודים להוכיח שהוא לא רק מוזיקאי מחונן, אלא גם זיין לא נורמלי. שילוב מרתק בין יצר ואינטלקט, סיפורי ביבים פרועים ואנקדוטות מעוררות קנאה. ככה בדיוק כותבים אוטוביוגרפיה! בלי להסתיר ובלי להצטדק וללא חלוקות מלאכותיות בין רכילות ומעשיות ״לגיטימיות״.

9) מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?

לא מאמין בגילטי פלז׳ר. אם אתה נהנה ממשהו – אל תרגיש אשמה. ואם אתה מרגיש אשמה – אז כנראה שאתה לא באמת נהנה. בכל אופן, אם הכוונה היא לחומר קריאה קליל ולא מחייב, אז פעם הייתי מכור לחוברות המבצעים של ויזה.

***

 

ניסן שור הוא כותב ובמאי. ספרו “לרקוד עם דמעות בעיניים”, על ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל, ראה אור ב-2008, ועוּבד לסדרה דוקומנטרית בבימויו. שור כותב ומביים סדרות וסרטים דוקומנטריים והוא בעל טור בעיתון הארץ. לאחרונה ראה אור רומן הביכורים שלו – “הישראלי הנצחי” (הוצאת כתר).

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

כאן אין עתיד. אין עתיד כאן. אין עתיד. אין כאן עתיד. זה מה שהוא הכניס לי לראש. “זה כפר קטן,” אבא שלי חרץ ביובש, “קח את עצמך וברח מכאן.”

מילים אלו שחזרו ונשנו מאז היה ילד ליוו את גיבור הרומן מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא תסריטאי נטול אמביציה של קומדיית מצבים מצליחה, בן למשפחת מהגרים מברית המועצות. בכל פעם שהוא מנסה לברוח בהמלצת אביו ולנסוע לחו”ל, תוקפים אותו כאבי ראש איומים, בחילות וחנק. ההורים שלו דוחקים בו לעזוב את הארץ. אין עתיד, הם חוזרים ואומרים, “הישראלים מטומטמים”, ישראל היא כפר קטן, והוא צריך לקחת את עצמו ולברוח. הם השביעו אותו לעזוב, אבל הוא פשוט לא מסוגל. בעוד חבריו הטובים מהגרים מישראל בזה אחר זה, הוא נותר תקוע – לא מצליח לעזוב ולא יכול להישאר. עד שאירוע טרגי מאלץ אותו להתעמת עם השדים שלו.

ניסן שור קורע לגזרים את היְלִידִיוּת הישראלית הזחוחה כשם שאינו חס על הפנטזיה  המתפנקת של הזָרוּת. כשהוא נע בווירטואוזיות בין התבוננות פנימית אכזרית לשיאים של גרוטסקה פראית, מציג שור לונה-פארק ספרותי חד-פעמי, שתאוצתו המסחררת מותירה את הקורא חסר נשימה. בלשון מושחזת וחסרת מעצורים, הישראלי הנצחי לוכד את  נִשמתו החמקמקה של הרגע שבו אנו חיים.