לאחרונה, בגלל עומס קריאה בעיסוקי האחרים, אני בוחר את ספרי הקריאה שלי רק אחרי שאני קורא כמה עמודים ומחליט אם הם מעניינים אותי ואם יש לי חשק. אני יודע שמדובר בשיטה ידועה ומקובלת, אבל בשבילי מדובר בעולם חדש; עד עכשיו קראתי לרוב ספרים שהתעניינתי בהם מראש מסיבה כזאת או אחרת (שמעתי המלצה, קראתי שהם חשובים, היה משהו בגב הספר שעניין אותי), ומרגע שחציתי את הדף הראשון, גם אם השתעממתי, לא הפסקתי עד שסיימתי. עכשיו, כאמור, אני בשיטת דגימת כמה עמודים, ודרכה התוודעתי לעולם שלם שאכנה אותו “אינטואיציית קריאה”; לא תמיד אני יודע להגיד מה באותו ספר מצא חן בעיני וגרם לי לרצות להמשיך לקרוא, אבל אני פשוט לא שואל שאלות וממשיך רק עם מה שמעניין אותי.

וכך היה גם עם הספר “הטוחן המיילל”, שהגיע אלי מעם עובד לפני זמן רב, והתמקם לו על המדף בהמתנה לתורו.

העמודים הראשונים של הספר מתארים את הגעתו של אדם בשם גונר הוטונן לכפר פיני נידח בצפון לפלנד בימים שלאחר מלחמת העולם השניה. הוא מחליט לקנות טחנת קמח ישנה שיצאה מכלל שימוש, משפץ אותה ומבקש לו פרנסה צנועה באמצעותה. אנשי הכפר מקבלים אותו בחשדנות, אבל כשבלילות הוא מתחיל ליילל – הם מתחילים לפתח סלידה של ממש כלפי הזר המוזר.

להוטונן יש תכונה שכבר הופיעה בלא מעט ספרים וסרטים (זכור לי במיוחד “של אנשים ועכברים” מאת ג’ון סטיינבק) – מעין אלימות מוגזמת שאצורה בתוכו ומתפרצת רק כשמציקים לו; אבל בכל פעם שהוא משתמש באלימות, גם אם בצדק, מצבו רק הולך ומדרדר. וכך הספר מתאר את תהליך הסתבכותו של הוטונן, שמוזרותו איימה על הנורמות המקובלות ולכן החברה ביקשה בכל דרך להקיא אותו מתוכה.

ברגע של ייאוש מסוים, אחרי שמנסים לכלוא אותו בבית משוגעים, אומר הוטונן: “לפעמים חיים של בנאדם משוגע זה עסק מחורבן, בעיקר בהתחשב בזה שאני אפילו לא באמת משוגע” (עמוד 117). וכך, במעין מהלך קפקאי, הוטונן צריך להתמודד עם השלטונות שהחליטו שהוא משוגע, אף על פי שהוא לא באמת משוגע. הוטנן מתקשה לקבל את התנהגות החברה והשלטונות, ובמקום אחר מתוארות מחשבותיו לגבי מצבו באופן הבא: “בדעתו של הטוחן עלתה המחשבה שאילו סבל ממורסה מכאיבה בחזהו, או-אז היו מניחים לו לחיות בשקט ובשלווה, היו מרחמים עליו, עוזרים לו ומאפשרים לו לחיות בקרב בני האדם, במחיצת הזולת. ואולם מכיוון שנפשו לא דומה לנפשן של רוב הבריות, לא היו נכונים לגלות כלפיו סובלנות אלא התעקשו להוקיעו, לדחוק אותו אל השוליים ולנדותו” (עמוד 123).

עם זאת, לא הכל כל כך מדכא כפי שאולי משתמע מהדברים שנכתבו לעיל, ויש בספר גם לא מעט הומור; כך למשל, כשהבנק מסרב לאפשר להוטונן למשוך את הכסף מחשבונו, הוטונן מחליט לשדוד את הכסף שמגיע לו ונכנס לבנק עם רובה. למרות הרובה, הוטונן חותם על הטפסים המתאימים על מנת לקבל את כספו ולבסוף אומר: “אין לי אמון בבנקים שבהם לאדם אין זכות למשוך את חסכונותיו אלא אם כן הוא בא חמוש ברובה”. במעין הומור וודי אלני, מנהל הבנק בכל זאת מפחד לאבד לקוח ומשיב לו “במקרה המסוים הזה נפלו אי-הבנות רבות, אבל לא כדאי שתאבד את האמון בנו, אדון הוטונן. אני אפילו לא הייתי מכנה את מה שקרה זה עתה שוד בנק, למען האמת, בשום פנים ואופן לא. לאחר שהעניין ייבדק בעתיד, אשמח לקבל אותך שוב בתור לקוח שלנו. אצלנו תמיד מתייחסים ללקוח ותיק כמו אל חבר, סמוך עלי. אני משוכנע שעוד נשוחח מתישהו על האפשרויות שלך לקבל הלוואה… מתישהו בעתיד, כמובן” (עמוד 177).

אבל הסיבה שנהניתי מחלק נכבד מהספר (מיד אסביר למה לא מכולו), לא קשורה כלל וכלל להומור, וגם לא לאמירות של הסופר ארטו פאסילינה על החברה, הנורמות שלה והדיון בשאלה מיהו משוגע. ההנאה שלי נשאבה בעיקר מהשילוב בין הטבע המושלג והדומם, לדמותו השקטה של הוטונן – אלמנטים שמופיעים גם בספרים אחרים שאהבתי מאוד כמו “ספינות טרופות” ו”תחת כיפת השמים”.

אלמנט נוסף שהשפיע על ההנאה שלי מהספר נעוץ באופן הקריאה; מסיבות הקשורות בעומס בעבודה, נאלצתי לקרוא בספר טיפין טיפין, פרק אחד ביום לפני השינה. וכך הפך הספר למעין עונג קטן בסוף היום, והעולם הצפוני והמבודד של הוטונן אפשר לי מעבר חלק אל עולם החלומות.

כ-60 עמודים לפני הסוף, החלטתי לקרוא את הספר גם “באור יום”, ופתאום ההנאה פחתה; הוא היה מעט משעמם יותר, והשקט שבו לא התאים לעירנות שזרמה לי בדם. גם מבחינה עלילתית, נדמה שעדיף היה אילו פאסילינה היה מסיים את הספר הרבה קודם לכן, ומדלג על כמה עמודים. יש איזו תחושה של חזרה ומיצוי בשליש האחרון של הספר. ולסיום החלק השלילי – רבות מהדמויות בספר מתוארות בצורה שבלונית ומגוחכת, קצת כמו במשל או בספרות סאטירית. אפילו סיפור האהבה בין הוטונן לסנלמה קירמו מתואר בצורה מאוד שטחית וחסרת רבדים (גם לא ברור למה שני האנשים האלה התחברו מלכתחילה).

אחרית הדבר הקצרה של רמי סערי מחדדת מעט את הביקורת של פאסילינה על התרבות הפינית. פאסילינה מתאר את הניגוד בהתנהגותם של אנשי הכפר בין צרות העין, צרות האופקים ואף רוע הלב שלהם, לבין ערכים שהם דוגלים בהם  כמו אמונה נוצרית, נאמנות לזולת, מסירות למולדת, הגנת הטבע, כיבוד הזולת והדאגה לרווחתו. סערי מוסיף כי “הסתירה הזאת עולה בקנה אחד עם הניגודים שימצא בחיי היומיום גם אדם המתגורר בעיר פינית: מחד גיסא סובלנות, נאורות וחתירה לשקיפות, ומאידך גיסא אדישות כלפי הזולת וייחודו כאדם, קטנוניות ורדידות ביחסי אנוש, היצמדות שמרנית ללשון החוק וסילוף של האמת לטובת אינטרסים כאלה ואחרים”. כך שבני האדם בכלל, והפינים בפרט לא יוצאים משהו בספר הזה.

ובכל זאת אני נהניתי ממנו מאוד. קשה לי להמליץ על הספר לאחרים, גם מפני שיש בו הרבה פגמים וגם מפני שייתכן כי דרושה חיבה מיוחדת לנופים המושלגים ול”שקט ספרותי” על מנת ליהנות ממנו. אבל, מבחינתי, הרגעים המדודים הללו שביליתי במיטה עם “הטוחן המיילל” בשבועות האחרונים, היו רגעי חסד בסופם של ימים עמוסים – ואי אפשר לבקש מספר לעשות יותר מזה.

________________________

// הטוחן המיילל, ארטו פאסילינה. תרגם מפינית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי. הוצאת עם עובד. 265 עמ’.