לפני כשבועיים פרסמתי ב”חיי מדף” (הטור השבועי שלי בוואלה) אייטם אודות סוחר ספרים שנרצח בנסיון לגנוב ממנו עותק מהמדורה הראשונה של “הרוח בערבי הנחל” מאת קנת גרהם. אפשר להגיד שראיתי ברצח הזה סימן לכך שאני צריך להוריד מהמדף את העותק הלא-נדיר שלי (אם כי מדובר בעותק מוער) ולהתחיל לקרוא בו. או שהוא פשוט הזכיר לי שגם לי יש את הספר הזה בבית. על כל פנים, זה מה שעשיתי והתוודעתי לראשונה לספר שסחף דורות של ילדים בריטים ובהמשך ילדים מכל העולם.

למען האמת, לא כל כך ידעתי למה לצפות מהספר הזה והגעתי אליו כלוח חלק (פחות או יותר). אבל לפני שאתייחס לקריאה, אספר רק בקצרה שהעלילה מתארת את הרפתקאותיהן של כמה מחיות היער האנגלי כמו חפרפר התמים והחרוץ (כאן אני מעתיק מגב הספר), גירית האדיב והמנומנם, נברן האמיץ ומלא החיים וקרפד השחצן וחסר האחריות. בכל פרק הם מסתבכים באיזו צרה (נופלים למים במהלך שיט בנהר, הולכים לאיבוד ב”חורש הרע” או אפילו נכנסים לכלא על גניבת מכונית), ואחרי אי-אלו קשיים מצליחים לצאת ממנה.

%d7%97%d7%99%d7%99-%d7%9e%d7%93%d7%a3-%d7%9c%d7%94%d7%a8%d7%92%d7%99%d7%a2-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%a6%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95

בתחילת הקריאה נהניתי מאוד מהאווירה הנעימה והאידילית של הטבע האנגלי, וגם דמויותיהם של חפרפר ונברן מצאו חן בעיני. הכל היה מאוד מרגיע ונעים. אבל ככל שהתקדמתי בקריאה, מצאתי את עצמי משתעמם ומקווה שהספר יגיע כבר לסיומו או שלפחות שיקרה משהו מעניין. מבנה הספר דומה לזה של פו הדוב או של ספרי המומינים (אם כי הוא היה שם לפניהם) – אפיזודות שונות שלא תמיד קשורות ביניהן, ושדרכן לומדים להכיר את היער/העמק ואת הדמויות שחיות בו. אבל כיוון שהספר הזה מכיל הרבה יותר מלל והרבה פחות איורים מחבריו לז’אנר, יש משהו מלאֶה במעקב אחר הדמויות הללו. יחד עם האווירה הפסטורלית, מצאתי שהספר הוא מתכון לא רע להירדמות מהירה (ואולי לא במקרה, כי הספר הזה נולד מתוך סיפורים לפני השינה שסיפר גרהם לבנו).

בעיה נוספת בהשוואה לפו הדוב ולמומינים, היא שאין כאן דמות אחת מרכזית שבאמצעותה מגלים את רוב המקומות והדמויות בספר, כמו במקרה של פו ומומין; אמנם הספר מתחיל כך עם דמותו של חפרפר החמוד והטיפש, אך בהמשך עוברים לאפיזודות שונות מנקודת מבטו של קרפד למשל, או של נברן. אני לא בטוח שפוליפוניה עושה חסד עם ספרים מהסוג הזה.

כאמור, חלק מהאפיזודות נחמדות מאוד, לעתים משעשעות, והן גם יכולות לשמש כמשל לחברת בני האדם כיוון שהחיות השונות בסיפור מגלמות שלל תכונות אנושיות אופיניות (טיפשות, תעוזה, אומץ, חוכמה, חריצות, שחצנות, התנשאות וכד’). אבל כשהן נקראות ברצף, אין קשר ממשי בין האפיזודות שמצליח להחזיק אותן יחד.

966671

כך שמבחינתי, “הרוח בערבי הנחל” עומד במבחן הזמן באופן חלקי בלבד. האווירה נעימה, הדמויות חביבות והסיפורים נחמדים – אבל כולם ביחד לא הצליחו להחזיק אותי ער בזמן הקריאה ליותר מכמה דקות בכל פעם. העובדה שקראתי בספר המוער לא שינתה דבר, מפני שהשתדלתי להתעלם מרוב ההערות כדי לא להאריך את הקריאה. עם זאת, אני חייב לציין שהתרשמתי לטובה מהתרגום של יניב פרקש – תרגום שניכרים בו ההשקעה והדיוק.

אז אם מתחשק לכם לקרוא לעצמכם סיפורים נחמדים לפני השינה, ייתכן ש”הרוח בערבי הנחל” הוא מועמד ראוי. אבל כספר קריאה לילדים או למבוגרים הוא לא מספיק מעניין – במיוחד אם מתעלמים מהאפקט הנוסטלגי וההיסטורי של הקריאה בו.

_____________________

// הרוח בערבי הנחל, קנת גרהם (הערות: אנני גייג’ר. איורים ארנסט ה’ שפרד). מאנגלית: יניב פרקש. הוצאת אריה ניר. 190 עמ’.