בתיכון שבו למדתי לא לימדו את “אבא גוריו” של בלזאק לבגרות, ויצא שהתוודעתי לעצם קיומו רק בתקופה מאוחרת יותר בחיי. מעשה שהיה כך היה: כשהתחלתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה, אחת מחובות הלימוד הייתה לבחור שפה זרה שאותה צריך ללמוד לאורך התואר ולעבור את כל המבחנים כדי לקבל פטור; אני בחרתי בצרפתית, אף על פי שלא הייתה לי כל נגיעה קודמת לשפה הזו (בבית הספר לכאורה למדתי ערבית, אם כי להגיד שלמדתי זו תהיה הגזמה פרועה). באחת הבחינות במסגרת הקורס “צרפתית למתקדמים”, ואני כמעט בטוח שזו הייתה הבחינה האחרונה והמסכמת, הטקסט שקיבלנו לתרגום במסגרת האנסין עסק באבא גוריו. קשה לי לזכור אם זה היה קטע מהספר, או איזשהו טקסט שמספר על הספר, אבל אני זוכר היטב שתוך כדי התרגום, התרגשתי מהסיפור על אבא גוריו.

בהזדמנות הראשונה שהייתה לי לאחר מכן, רכשתי את הספר בחנות יד שניה והנחתי אותו על המדף כדי שיקרוץ לי בכל פעם שאני עובר ליד הספריה ויבקש שאקרא בו. זמן לא רב אחר כך צפיתי בסרט “400 המלקות” של פרנסואה טריפו, שגם בו יש איזכורים לאבא גוריו, אבל עדיין עברו כמה שנים טובות, עד שבחודש שעבר הורדתי אותו סופסוף מהמדף והתחלתי לקרוא בו.

הדבר הראשון שחשבתי עליו בתחילת הקריאה, הוא איך בלזאק הצליח לכתוב פתיחה כל כך נינוחה ואיטית, כשהוא, כידוע, נהג לשתות עד 50 כוסות קפה ביום. בלזאק מתאר בפתיחה את אכנסיית ווקאר, על דייריה השונים (ביניהם גם אבא גוריו) ועל ההתנהלות היומיומית והשלווה בה, ומוסיף תיאורים של הקולות והריחות שאפיינו את פריז של אותם ימים. אהבתי את הפתיחה הרגועה הזו, אם כי בהמשך קצת מאסתי באיטיות ובהליכה סחור סחור מבלי להגיע לדמויות המרכזיות. למעשה דמותו של אבא גוריו, שכל כך חיכיתי לה (וזכרתי את אחריתה מאותו אנסין בצרפתית), היא דיי שולית בחציו הראשון של הרומן – מה שגרם לי לאכזבה מסוימת. מי שנמצא במרכז הסיפור הוא סטודנט עני בשם דה ראסטינאק, שמבקש להתברג לחברה הגבוהה של פריז, בין השאר באמצעות אחת מבנותיו של גוריו.

למרות האווירה בפתיחה, והקשר הרגשי שהיה לי לספר עוד לפני שקראתי אותו, אני מודה שבסופו של דבר התאכזבתי ממנו. אם להיות מעט בוטה, הספר הזה דיי משעמם ברובו, וגם בחלקו האחרון, כשהעלילה תופסת תאוצה, הדמויות מתנהגות באופן מוגזם שמאפיין אופרות או אולי אפילו אופרות סבון. כך שדווקא בלזאק, שנחשב לאבי הריאליזם, כתב ספר שנראה לעתים, בקריאה מודרנית, כמו פרודיה על ריאליזם.

עם זאת, לדרמה בבסיס הספר, שעוסקת במאבק העצום בין האמונה במוסריותם של בני האדם (ובני המשפחה בפרט) למציאות הקרה והמנוכרת שטופחת על הפנים, יש כוח שעובר גם לקורא במאה ה-21. בלזאק לא מרפה, וכמו דוסטוייבסקי ב”חטא ועונשו”, הוא מציג לנו את חיבוטי הנפש המייסרים שלא נותנים מנוח לגוריו (אם כי יש הבדל תהומי בין גוריו לרסקולניקוב ואפשר לומר שהם כמעט הפכים). המאבק הזה, בין כסף ומעמד למוסריות ואהבה, חוצה זמנים ורלוונטי תמיד.

כשסיימתי את הקריאה, אחרי הדרמה הגדולה, ליוותה אותי תחושה שקראתי רומן טוב, גדול, חשוב. אבל למזלי, אני כותב לי הערות שונות תוך כדי הקריאה, ובעזרתן אני נזכר שלמעשה לא נהניתי מהקריאה ברובה; דמותו של גוריו נראתה לי פתטית ומוגזמת, וגם הדמויות האחרות נראות סטראוטיפיות – כמו מריונטות בתיאטרון הבובות של בלזק, שמטרתן להעביר את דעותיו על בני האדם בדרך המשכנעת ביותר.

במיוחד תמהתי במהלך הקריאה על ההחלטה ללמד את הספר הזה לבגרות. גם אם יש לו חשיבות היסטורית והוא אבן דרך בספרות העולמית, יש קלאסיקות שעוברות הרבה יותר טוב לזמננו מאשר הרומן הזה.

%d7%90%d7%91%d7%90-%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%95

אם כך, כפי שאפשר להבין מכל האמור לעיל, אני לא חושב ש”אבא גוריו” עומד במבחן הזמן. יש בו חלקים מסוימים שרלוונטיים לימינו, ועם פרשנות צמודה אפשר כמובן להתאים אותו (ואולי אפשר לעשות זאת עם כל טקסט), אבל כמכלול הוא מיושן ולא צולח את 182 השנים שמפרידים בינינו לבינו. בהזדמנות זו אני רוצה לציין שדווקא סיפורים קצרים של בלזאק שקראתי בעבר לא סבלו מאותה בעיה – אולי בגלל הפורמט שמאפשר לספר סיפור קטן ודרמטי פחות.

ועוד הערה לסיום: אני קראתי את הספר בתרגומו של אריה אלקלעי שיצא בהוצאת “אריאל הפקות”. התרגום עצמו בסדר גמור, אבל עריכת התרגום (אם הייתה כזו) והפקת הספר בכללותה, נוראיות. מעבר לטעויות דפוס שמתגנבות, יש גם החלטה מוזרה להכניס את הערות המתרגם בתוך הטקסט בסוגריים, בלי לשנות גופן או להטות/להדגיש. זה דבר מרגיז במיוחד, כי כשקוראים את הסוגריים, אי אפשר לדעת אם מדובר בחלק מהטקסט המקורי או בהערתו של המתרגם, וההבנה מגיעה רק בסוף המלל, כשכתוב “המתר'”. אני לא יודע באיזה גרסאות תרגום הספר הזה קיים, אבל אם אתם מחליטים לקרוא אותו, בחרו גרסה נוחה יותר לקריאה.

_______________________

אבא גוריו, הונורה דה בלזאק. מצרפתית: אריה אלקלעי. הוצאת אריאל הפקות. 238 עמ’.