בשבועות הקרובים נפרסם כאן שאלונים עם מתרגמים שהופיעו בגיליון מספר 13 של כתב העת לספרות “הו!” (“אסופה משירת העולם 1#”). השאלון הפעם עם המתרגם והמחזאי רועי חן.

לפרטים על הגיליון ולרכישתו לחצו כאן.


 

רועי חן:

“לבנות גשר-רפאים בין גדות של נהר שאפשר לחצותו רק בדאייה” 

 

1) המתרגם הוא משרתם של אדונים רבים: של המחבר המקורי, של הקורא בשפת היעד, של התרבות שאליה הוא שייך, של התרבות שהוא משמש לה שגריר, של שפתו, של הטקסט עצמו, של מבנה הטקסט, של המִשלב הלשוני… למי או למה מכל אלה (או לאחרים) אתה חב את נאמנותך יותר מכל?

המתרגם הוא אכן משרת וככזה הוא זוכה לצפות באדונו עירום ועריה (זו הקריאה בשפת המקור, בזכוכית מגדלת). האדון מפקיד ביד המשרת פתק סודי (היצירה: השפה והתוכן) ומבקש מהמשרת למסור אותו לאהובה שאינה דוברת את שפתו (הנמען, קורא התרגום). המתרגם-משרת אחראי לקשר בין האדון לאהובה ובידו תלוי גורל הזוג. המשרת יכול למסור את תוכן הפתק בסגנון הולם, בלהט הראוי, בצניעות, או לסגל לו נימה משלו, משלב משלו, משמעות חדשה, ובינתיים לטנף אותו באצבעותיו עד שיעשה בלתי-קריא. יש גם משרתים הממתינים לאדונם עם פגיון מאחורי וילון – מאלה יש להתרחק.

2) באיזה אופן (אם בכלל) חלחלה מלאכת התרגום לכתיבתך המקורית? ובאיזה אופן (אם בכלל) חלחלה יצירתך המקורית לתרגומיך?

לשמחתי אני כותב בשלושה כובעים שונים –כובע הסופר, כובע המתרגם וכובע המחזאי, כך שהשאלה הזאת תופסת אותי מוכן. המסקנה הראשונה – כשאתה כותב בשלושה כובעים – אתה מזיע כמו חזיר, ולכן זכור כל פעם לחבוש רק אחד מהם. המסקנה השנייה – אסור לבלבל בין הכובעים, כשזה שלך – זה שלך, כשזה שלו – זה שלו, וכשזה תאטרון – זה של כולנו. המסקנה השלישית – הושט יד אל פדחתך ובדוק שמתחת לכובע שלך לא מסתתר עוד כובע קטן – של המבקר העתידי. ומסקנה אחרונה – נסה לפעמים לכתוב בלי כובע. זה מאוורר את המחשבות.

3) התרגום הוא “נשיקה מבעד למטפחת”, “מזיגה מכלי לכלי”, המתרגם הוא בוגד (או בניסוח האיטלקי המצלצל: Traduttore traditore), המתרגם הוא “הטפיל הטוב” (כהגדרתה של רנה ליטוין) – כל אלה הן מטפורות שחוקות יותר או פחות המתארות באופן מסורתי את מלאכת התרגום. עם איזו מהמטפורות אתה מזדהה? האם יש לך מטפורה משלך למלאכת התרגום?

מכל הגדרות התרגום החביבה עלי היא: “התרגום הוא אמנות הכישלון” (אומברטו אקו). יש משהו מלהיב בחתירה להצלחה כשמידת הכשלון ידועה מראש. אני מרותק מהנסיון לבנות גשר-רפאים בין גדות של נהר שאפשר לחצותו רק בדאייה.

 

4) לואיס קרול אמר: “Take care of the sense, and the sounds will take care of themselves“. מסכים אתו או לא?

אני לחלוטין לא מסכים עם לואיס קרול, בנושא הזה אני מצדד ללא ספק בדעתו של צ’רלס דודג’סון.

 

5) בחרת לתרגם (בעיקר) קלאסיקה או ספרות עכשווית? מדוע?

אני משתדל לתרגם יצירות שלא תורגמו לפנַי: “אנשים עלובים” מאת דוסטוייבסקי, “סיפורי קוֹלימָה” מאת שָלָאמוב, “שדרות אפלות” מאת בּוּנין ואחרים. עם זאת – היה מרתק לתרגם את “טרגדיות קטנות” של פושקין אחרי שלונסקי המפואר, מה שדרש ממני להכפיל את יראת הקודש ולהסתכן ברצח-אב כפול.

 

6) כיצד נעשית מתרגם?

נעשיתי מתרגם כי רציתי לקרוא במקור יצירות רוסיות. נטלתי מילון וכשגיליתי את הפירוש הראשוני של מלה זו או אחרת, התעניינתי כיצד היה אפשר לנסח את זה כדי שגם הצורה והסגנון יעברו באופן הראוי למקור. ואז חיפשתי מלה נרדפת, ואז שיניתי סדר במשפט, ואז ניסיתי פתרון מקביל. עד שהבנתי שהפעולה המתישה והאובססיבית הזאת נקראת תרגום.

 

7) מדוע אתה מתרגם?

אני מתרגם משום שתרגום הוא דרך נהדרת ללמוד יצירות אהובות. לבחון אותן לעומק. אין קריאה עמוקה כתרגום.

***

רועי חן הוא סופר, מתרגם ומחזאי. מחבר הרומן “סוסי הדיו” וקובץ הסיפורים “תל של אביב”. תרגם פרוזה ושירה מרוסית (פושקין, דוסטוייבסקי, בונין, חארמס ועוד). משנת 2007 משמש כדרמטורג תיאטרון גשר, בו מציגים תרגומיו ומחזותיו, לאחרונה: “הדיבוק”, “מסעות אודיסאוס”, ו”אני דון קיחוטה”.

צילום תמונת שער: ארנסט ארנוב

HO13_B(2)