השאלון עם שלמה סדן, מחבר הספר "ספרי לי עוד על מאריק"

Posted on 17 בספטמבר 2016 של

0


1) מהו הספר האהוב עלייך?

"זן ואמנות אחזקת האופנוע", "צייר הקרבות", "העבד", "אשה בורחת מבשורה". "הזן" הוא ספר שהתחלתי לקרוא שלוש פעמים והנחתי בצד. בפעם הרביעית הוא ריתק אותי בגלל הסערות הפנימיות אל מול הנוף המאתגר, כשברקע, המחלה שרק בסוף הספר נחשפת. ב"צייר הקרבות" מתעמת גיבור הספר, עם הצללים של עברו יחד עם דמות מסתורית, וברקע עולם האמנות והפילוסופיה. את "העבד" של בשביס-זינגר לא הכרתי עד לפני חצי שנה למרות שאת הסופר קראתי ביצירות אחרות. אני חושב שזוהי יצירה אייקונית והקונפליקט שהיא אוצרת בתוכה, ממש קורע. הסתובבתי עם הספר זמן רב עם סיום הקריאה, עד שלבסוף לא התאפקתי וכתבתי "פרק" נוסף שבשביס-זינגר לא הכניס לספר.

16587

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

הנסיך הקטן. לא צריך להיות ילד כדי להתאהב בישירות של הספר ובנגיעתו בדברים החשובים באמת. גדולתו, מעבר לציורים היפים, היא ביכולת לומר את הדברים הכי פנימיים ו"אמיתיים" בשפה הכי תמימה ונאיבית. היא כמו ליבו המתוק של הפרי, מבלי הקליפה העבה הגסה והמגוננת.

r2u1hvzyv2jttwpzqnb

3) מה הספר האחרון שקראת?

"אל מלא רחמים" מאת לירון פיין (שהוא גם העורך שלי). לירון פיין שהינו סופר, מורה ועורך מיטיב להדגים "איך כותבים". משבחר בסיפור, הוא מעצב את הדמויות, הסיטואציות וסיפורי המשנה, תוך שמירה על קצב, אחידות סגנונית ומתח. הוא מוביל את הקורא ממש לראות את הסיפור כמו סרט.

cover_new300x400

4) איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה'?

"הנזיר שמכר את הפרארי שלו". התחלתי לקרוא את הספר מתוך סקרנות גדולה. משהו בדרך העברת הדברים ואופן הסיפור, הציק לי מאוד, אבל משעליתי על "זיוף" קשה של סופר, החלטתי להניח אותו בצד, דבר שכמעט ואינני עושה. הדבר משול לאשה שנראית יפה, אבל פתאום, כבאבחת סכין, נחשפת בכיעורה. ועל זה לא יכולתי לסלוח לסופר. שרלטנות מכל סוג שהוא, דוחה אותי.

3932867-6515

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

"התגנבות יחידים" של יהושוע קנז. אני חושב שזהו ספר התבגרות ישראלי מקסים, המיטיב להנכיח את התקופה (שנות החמישים), שבה טקסי החניכה היו בעצם הטירונות והצבא. הוא מתכתב עם "התפסן בשדה השיפון" האמריקאי והוא כל כך מיטיב לבטא את הישראליות של אז.

200px-%d7%94%d7%aa%d7%92%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%aa_%d7%99%d7%97%d7%99%d7%93%d7%99%d7%9d

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

דויד גרוסמן, קרלוס קסטנדה, בשביס זינגר. אין לי "סופר אהוב" אחד. את דויד גרוסמן אני אוהב, כי הוא נדיב עם הקורא. הוא לא חוסך במילים, אבל לא מאבד את הקצב. כתיבתו סוחפת ומושכת אותך בנימי נימים של עצבים ורגשות ואני מתחבר אל גיבוריו גם בגלל הכנות וגם בגלל העומק והרוחב של היריעה. קרלוס קסטנדה שינה אצלי את האופן שבו אני קורא סיפור. ממנו למדתי שבתודעה, ל"פנטסטי",מקום זהה ל"מציאותי". בשביס זינגר הוא פשוט ענק.

quote-when-i-was-a-little-boy-they-called-me-a-liar-but-now-that-i-am-grown-up-they-call-me-isaac-bashevis-singer-27-32-30

7) ספר שנתן לך השראה?

"זן ואמנות אחזקת האופנוע", "העבד", "נחל קופר". אבל מכולם, "העבד". אדם שמתמודד עם קונפליקט כמו בספר זה, מתואר בעוצמה של טרגדיה יוונית מודרנית. השפה הבשביס-זינגרית, כופה את עצמה עליך, ומשנשבית, היא מוליכה אותך ומשחקת בעולמך כמו בכדור.

200px-haeved

8) ספר עיון מומלץ?

המאה היהודית (מאת יורי סלזקין). הספר – כמו רבים וטובים – לא יצא בהוצאה מסחרית, אבל הוא מיטיב לתאר את הצלחתם של היהודים למן סוף המאה ה- 18 ועד סוף המאה ה-20. הוא משווה אוכלוסיות דומות ברחבי העולם (נוודי שירות), אבל מייחד את היהודים, כיוון שהצלחתם היא זו שעיצבה את אירופה של ימינו.
200_1046

***

שלמה סדן הוא שחקן, מדובב וסופר ישראלי. "ספרי לי עוד על מאריק" הוא ספרו הראשון.

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

חיים צומח בקיבוץ בשנות השישים, בן סקרן (יש אומרים: סקרן מדי) לשורדי שואה שלא אוהבים לדבר על מה שהיה "שם". אבל חיים לא מוותר. בסבלנות ובחוצפה הוא סוחט מאמו ומסביבתו את כל מה שהוא יכול כדי להבין אותם. הוא לא מצליח במיוחד.

את תופת יום כיפור הוא עובר בצריח טנק ברמת הגולן, חשוף לזוועות ולמוות, לבלבול ולהלם הקרב. בשוך הקרבות חיים מנסה לחזור למסלולו הקודם, בהצלחה חלקית. הוא מתחתן עם אהובת נעוריו, ניבה, ועובר איתה לדירה קטנה ברמת גן. שם, בין עבודתו כמורה לבין מפגש עם דודו האבוד, מאריק, הוא מצפה, סוף סוף, להולדת הילד הראשון שלהם.

אבל אז ההריון הולך לעזאזל, ואיתו כל העולם כולו.

ספרי לי עוד על מאריק הוא יותר מספר מרגש. הוא ספר חשוב. הוא מקיף יותר משלושים שנות חיים  (מתחילת הסיקסטיז עד לניינטיז) וזועק את זעקתו של דור שלם: ילדי ההתיישבות שנאלצו להצמיח בעצמם את השורשים של עצמם.

עלילתו נחבטת ומיטלטלת בין הזיות אמו המידרדרת של חיים לבין ריח הגופות השרופות בטנק, בין הבריחה לבורגנות הרמת-גנית לבין האסקפיזם המוחלט של הודו. בנגיעות אמן היא משרטטת קו בלתי נראה בין האובדן של השואה – לבין הכמיהה לילד, לחיים חדשים, כאן בארץ.

השפה של שלמה סדן אינה מתיפייפת. היא בוטה, אמיתית, וסוחפת את הקורא למסע מורעב בתוך נפשו של חיים, ללא יכולת להתנתק. סדן לא מפחד להצליף בקורא, להביך אותו ולפרקים גם להכאיב בכנות חשופה.

Advertisements