סיפור קצר: "טוב תני לי לדבר" מאת גילה דישי

Posted on 29 באוגוסט 2016 של

3


תמיד נמנעה מלעבור דרכו. זיכרון דהוי של מפגש לא מוצלח תבע ממנה כבר שנים לעקוף את חנותו בקומה השניה של המרכז המסחרי.

היום זה היה שונה, השעה לחצה. נקרעת מעומס העבודה וממחויבויות החיים מצאה עצמה מול דלתו "מספרת המדונה״ לא לזאת כיוונו ברנסאנס, חשבה.

שעת צהריים ישנונית, כורסאות עור שחורות שניכר שעשו עבודתן נאמנה ועובד המטאטא את שיירי השיער בעצלתיים.

היא התיישבה על אחת הכורסאות והתנחמה בנינוחות שהעניקה לה.

״מה בשבילך? "אני, ״פן חלק״. קיצרה.

התיישבה והפקירה את ראשה בידיו.

מותח ומיישר קווצות שיער, מחמם את הקרקפת, מפלס את מילותיו מבין הרעש שמפיק המכשיר באוזנה "את היית החנונית, התלמידה הטובה של הכיתה״ פצח.

נבוכה, מנסה לעכל את האינטימיות הפתאומית שנכפתה עליה – שתקה.

״את לא מהנשים האלו..המבזבזות.. הנעליים, התכשיטים, הבגדים…״ המשיך.

ניצל את שתיקתה והרחיב ״כשאת יוצאת לחו״ל.. את לא מהאול אינקלוסיב…״

״את לא לקניות..את מוזיאונים…אנדרטאות…״ הוא לקח את הזמן מושך ומותח, שוטח את תובנותיו על בני האדם, כפי שלמד עם השנים.

 כובש את שמחתו על ההזדמנות שניתנה לו להרשים.

בטוח משתיקתה המשיך וליהג באוזניה; גברים, נשים, עדות, טיפשים, חכמים, דיסלקטים, והיא מתנועעת באי נוחות במושבה מנסה להגיב. הנה הפן מתעצב לו. השיער כמעט סדור.

לפתע אוזרת אומץ להשחיל את מילתה.

אך לדיבורו אין סוף. הסכר נפרץ…אבל גם היא רוצה. גם היא כאן.. הנה בבואתה במראה…והזמן אוזל, בא אל קיצו…

עכשיו זה הרגע היא אומרת לעצמה ומעיזה לראשונה, מזה כשעה, להגות מילה בלשון רפה: "אני חושבת ש…״

מיד היסה את דבריה בחוסר סבלנות,

״טוב תני לי לדבר…״

 

***

 

גילה דישי, כותבת סיפורים קצרים. חיה בעשר השנים האחרונות בניו ג'רזי ועוסקת בהוראה בבתי ספר יהודיים. בעלת תואר ראשון בספרות עברית וספרות כללית באוניברסיטת תל אביב.

 

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה


 

 

מודעות פרסומת