סיפור קצר: "צווחת הפעמון" מאת גאולה שינה

Posted on 15 באוגוסט 2016 של

1


הפעם הגעתי בזמן לרופא השיניים. אני עולה במדרגות המעוגלות לקומה השלישית בבניין הישן במרכז תל אביב, יד אחת מונחת על מעקה העץ החום שמי יודע כמה ידיים כבר חלפו עליו, נזכרת בילדותי, ממש לא הרחק מכאן, בבניין דומה, בקומה השלישית גם כן, ללא מעלית, עם אותם הריחות שנספגו בקירות, תערובות משונות של מרקים חורפיים וטייק אווי מהמסעדות שבאיזור, בשמים של גברות זקנות ושיער חפוף של צעירה שהרגע הגיעה לתל אביב וכבר-כמעט-וכובשת אותה וריחות של אוכל לחתולים מעורב בצרכים שלהם. בבניין בו גרתי היו צובעים את חדר המדרגות אחת לשלוש-ארבע שנים. אבא שלי היה עובר בין דלתות הדירות ואוסף כסף, לפעמים מתווכח עם אלה שלא רצו לשלם. אחרי איסוף הכספים היו הדיירים רבים על הצבע המתאים לקירות חדר המדרגות. היו דיירים שאמרו שיש ילדים בבניין שנוגעים בקירות בידיים מלוכלכות ולכן עדיף לבחור צבע כהה והיו שסירבו בתוקף וטענו שאך ורק צבע בהיר יתאים ושאת הילדים יש לחנך. הקירות, אגב, היו נצבעים תמיד באותו הצבע, קרם,  בדיוק אותו הצבע בו נצבע לפני שנים רבות מדי חדר המדרגות בו אני עולה באיטיות, כבר לא מקפצת כמו פעם, משהה את מבטי על טביעות ידיים שנתקבעו על הקירות, על צבע שנסדק והתקלף.  כמה נורא, אני חושבת לעצמי, להזדקן ולהיזנח. כשאני מגיעה לקומה השלישית אני כבר מתנשפת וחייבת לנוח מעט. אני מציצה בדמותי במראה הממוסגרת פסים שחורים התלויה  ליד דלת הכניסה למרפאה. אני נאנחת, גם אני הזדקנתי. כל הקרמים המבטיחים לשמור על עור נעורים אינם עומדים בהבטחתם. אני מעבירה אצבע על הקמטים בצדי הפה, ומלטפת אותם בעדינות. אבוד לי. שום קרם לא יחזיר את נעוריי. אולי זריקות בוטוקס. אשאל את ד"ר אמיר. יש רופאי שיניים שמזריקים. אני מעבירה את אצבעי לקמטים שבקצות עיני. אני לא אוהבת קמטים. אני אוהבת עור חלק וצעיר. אני מותחת את עור פניי על ידי חיוך רחב כמו שאני נוהגת לעשות בשנים האחרונות. יש לי חיוך יפה אבל שיניי צהבהבות. אני אשאל את ד"ר אמיר על תהליך הלבנת שיניים. אני יודעת שזה לא  פשוט. צריך להחליף את כל הכתרים ואולי להוסיף  חדשים אבל אני מוכנה לכל, רק לא להתבגר.  הריח שנספג בקירות משגע אותי והכתמים החומים בהם אני מבחינה כעת, המזדחלים מארבעת פינותיה של המראה, מגעילים אותי, כמו גם דמותי הנשקפת אליי.

 אני פותחת את דלת מרפאת השיניים ונכנסת.  דינדונו החרישי של  פעמון הרוח התלוי מעל דלת הכניסה מלווה אותי. אני חולפת על פני עמדת המזכירה בדרכי לחדר הרופא וקולה של המזכירה חד וחותך, הוא לא נמצא, הוא עוד מעט יגיע.

מוזר, אני חושבת לעצמי, ד"ר אמיר מאד מקפיד על הזמנים ובכל פעם שאני מאחרת הוא נוזף בי באומרו שזמנו יקר.

את יודעת מתי הוא יחזור? אני שואלת את הבחורה, ומבלי לתת לה שהות לענות  אני מוסיפה ומי את? את חדשה, אני לא מכירה אותך, איפה המזכירה הקבועה? זאת הדתייה, עם המטפחת? אני מסירה את משקפי השמש שלי ונועצת בה מבטים. צעירה, בת עשרים ושש – שבע, פנים מאורכות, מאופרות בקפידה, גוף עסיסי. אני בקושי מצליחה להסיט מבטי  משדיה העגולים. לו הייתי גבר היתה בדיוק לטעמי.

היא מרימה אליי את מבטה, ונדמה שעיניה החומות הממוסגרות באיפור שחור הופכות צלולות מרגע לרגע. היא עוצמת את עיניה וריסיה הארוכים נושקים אלה לאלה ,כמו גם שפתיה הוורודות.

היא לא עונה ומלטפת בידה האחת את ידה השיניה, אחר כך, בתנועות איטיות מוציאה מתיקה לק ורוד ומניחה אותו על שולחנה.

הטלפון מצלצל והיא מתחילה למרוח את הלק על ציפורניה, כשצלצולו נפסק היא מביטה בי ושפתיה הבשרניות מתנועעות באיטיות כשהיא לוחשת לי, את יודעת איזו חיה הייתי רוצה להיות? פלמינגו! פלמינגו ורוד. אחר כך היא נושפת אויר מבין שפתיה על ציפורניה ושואלת  אם גם אני הייתי רוצה להיות פלמינגו ורוד יחד איתה בלהקה . נדמה לי שידיי רועדות ואני בקושי מצליחה למצוא את בקבוק מיץ התפוזים בתיק החום שלי, לשתות את כולו, למרוח את שפתיי בשפתון לחות ולכחכח בגרוני לפני שאני שואלת אותה איפה המזכירה הקבועה של ד"ר אמיר ואם היא יצאה לחופשה או עזבה ושבכלל נראה לי מוזר שד"ר אמיר לא נמצא במרפאה בשעה שהוא קבע לי פגישה.

הבחורה מניחה את ידה פרושה על מחשוף חולצתה. תשמעי גברת, נראה לי את בכלל לא יודעת מה קרה, קולה נעשה נמוך ואיטי, את שמעת? היא דוחפת לעברי קופסת קרטון עם ממחטות נייר, את שמעת בכלל על האסון שקרה לד"ר אמיר?

לא. מה קרה?

התאומים שלו, את בטח זוכרת שהם רק נולדו, את בטח נורא ותיקה אצלו.

אני קופאת על כיסאי. כן, נו, מה איתם.

שניהם יחד בבריכה. איזה אסון נורא.

 שפתותיה הוורודות  נפתחות ונסגרות, נפתחות ונסגרות. אומרים שאחד טבע והשני ניסה להציל אותו וטבע גם כן.

זה לא יכול להיות

אני לא מאמינה.

נורא, פשוט נורא. היא מוציאה מראה קטנה מהמגירה, מביטה בפניה, מכווצת שפתיה ומרפה, מחזירה את המראה למגירה ומביטה בציפורניה. אחר כך היא בודקת את הטלפון הנייד שלה, נאנחת, קמה מהכיסא, מתיישבת, מניחה רגל על רגל ומעבירה דפים באחד המגזינים הצבעוניים שמונחים על שולחנה. שוב בודקת את הטלפון הנייד ושוב נאנחת.

אני לא מבינה.

אני לא מאמינה.

תאמיני, תאמיני, בחיים קורים אסונות כל הזמן, מה את לא שומעת חדשות? כל הזמן אנשים נהרגים, נרצחים, טובעים, מתים סתם ככה ברחוב. גם סבא שלי מת לא מזמן, את יודעת?

לא.

אז את לא יודעת הכל, הנה לך. סבא שלי מת ואת לא יודעת.

מתי זה קרה? מתי זה קרה? אבל זה ילדים! זה נורא, לא יכול להיות, זה נורא.

תשמעי, אני מתה לפיפי, אם ד"ר אמיר מגיע, תגידי לו שאני שניה בשירותים, שאני כבר חוזרת. תגידי לו שאני כל היום עובדת ורק הרגע, בדיוק רק הרגע רצתי לשירותים.

הוא יבוא? הוא בכלל עובד במצב כזה?

עובד, עובד. הוא אומר שהעבודה מחזיקה אותו. רוב היום הוא מתפקד כרגיל, חוץ מהשעה ארבע, אז הוא יוצא לגן  ומחכה לילדים. בגלל זה הוא לא נמצא כאן עכשיו.

אני…אני לא ממש מבינה, הוא מחכה להם?

כן, כן. הוא עומד בשער הגן ומחכה. לפני שהוא יוצא הוא מבקש ממני שאכין להם דפים  וצבעים, כדי שיוכל להעסיק אותם במרפאה בלי שיפריעו לו לעבוד. מה אפשר לעשות? אי אפשר לשפוט אותו. . .הוא חוזר עם הראש באדמה  ועיניים אדומות ונכנס ישר לחדר הטיפולים, בלי להגיד  שלום, בלי לשאול אם היו טלפונים או ביטולים. אחר כך הוא עובד עד הערב נון סטופ, אפילו הפסקת קפה הוא לא עושה, מסכן. תגידי, היא מגלגלת סביב אצבעה קווצת שיער ומכניסה אותה לפיה, יכול להיות שהוא השתגע?

 אני מנגבת את עיניי הדומעות ונדמה לי שהיא קורצת לי. לא, ודאי נדמה לי.

אני חוזרת ומתיישבת על כיסאי וחושבת מה אומר לד"ר אמיר? מה אפשר לומר לאב שאיבד את שני ילדיו? מתי זה קרה? אני שואלת בקול רם את המזכירה ששקועה בטלפון הנייד שלה ומתעלמת מצלצולי הטלפון שבמרפאה ומהשאלה שלי, מתי זה בדיוק קרה? אני מרימה את קולי בדיוק כשהדלת נפתחת בעוצמה.

דנדון פעמון הרוח פראי. לתוך חדר ההמתנה מתפרצים שני זאטוטים. האחד משליך את תיקו על הרצפה והשני צועק יש לי פיפי ורץ לחדר השירותים.

שלום לך, מברך אותי ד"ר אמיר בחיוך גדול, את יכולה להיכנס, אני כבר בא. הוא מחווה בידו על חדר הטיפולים. נטלי, הוא מסב את פניו למזכירתו, האם קנית לילדים מה שביקשתי?

נטלי מוציאה ממגירתה דפים, צבעי פסטל, עפרונות צבעוניים, ודפי מדבקות. זה יעסיק אותם לפחות שעה, היא מדברת אל ד"ר אמיר אך פניה מופנות אליי ועיניה החומות ממוסגרות באיפור שחור מנצנצות. נכון שהילדים של ד"ר אמיר מקסימים?

צווחת הפעמון מלווה את מנוסתי במדרגות המעוגלות.

***

גאולה שינה, כותבת פרוזה, שירה ומאמרים מקצועיים בתחום הורות ומשפחה. ספרה "שימורי ארנבת" יצא לאור בקיץ 2016  בהוצאת "בוקסילה". ספרה "תמרה" ראה אור ב 2014 בהוצאת "בוקסילה". סיפורה "מרתף הבלט" הופיע באסופת סיפורי אימהות "אצלכם זה בוכה?". סיפורים קצרים ושירים מתפרסמים בכתבי העת "מאזניים", "צריף", "מראה" ועוד.

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה


 

מודעות פרסומת