סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של ג'ורג'ו אגמבן, דירק ויטנבורן ופטריק זיסקינד

Posted on 14 ביולי 2016 של

0


אורה כותבת על "מהו אפרטוס" מאת ג'ורג'ו אגמבן (רסלינג, מאיטלקית מאיה קציר) ועל "פרמקון" מאת דירק ויטנבורן (כתר, מאנגלית ברוריה בן ברוך)

מאמר מאת בנימין מוזס, שהתפרסם במוסף "הארץ" האחרון – "מי יגן עלינו מהמנתחים?" – הזכיר לי שני ספרים, שלכאורה שונים זה מזה.

במאמר מתאר המחבר שתי טעויות רפואיות גדולות שנעשו במהלך שנים רבות בחולים חסרי ישע: הניתוחים לכריתת אונות מוח אצל חולים פסיכיאטרים, וניתוחי כריתה מלאה של שדיים לנשים חולות סרטן השד. ניתוחים אלו הופסקו לבסוף, אבל אין ספק (ואני יודעת זאת מנסיון אישי) שניתוחים וטיפולים רפואיים שגויים אחרים ממשיכים להתבצע בחולים ולא בתום לב. לא טובת החולים עומדת לעיני הרופאים, אלא טובת המנגנון והחברים בו (המאמר ממשיך ומדבר על הצורך בבקרה על ענף הכירורגיה. בקרה כמו שיש על תרופות, למשל. אבל זה לא הכיוון שלי, ואחר כך תבינו שגם "בקרה" לא תעזור…)

הספרון – מעין פנקס דק – "מהו אפרטוס" מדבר בדיוק על זה (אפרטוס הוא המונח בלטינית. באנגלית המונח הוא דיספוזיטיב). הספר מדבר על מנגנונים (למשל הממסד הרפואי) המייצרים סובייקטים (החולים) המאמינים שהם שולטים בגורלם, כשבעצם הם לכודים בתוך מנגנון המשרת את עצמו.

הדברים מורכבים, ובמקום שאני אסביר אותם בצורה לא מדויקת (הדוגמא של הממסד הרפואי היא דוגמא שלי), פשוט קראו את הספר. אני מקווה שבסוף הקריאה תשתנה ראיית העולם שלכם ותתחילו להיות חשדניים כלפי גופים, מוסדות, חברות וכו' שלכאורה מבקשים את "טובתכם".

הספר "פרמקון", לעומתו, הוא ספר עב כרס (מעל 500 עמודים) המתאר את סיפורה האמיתי של משפחתו של הסופר. אני חורגת כאן מנוהל שנקבע כשפתחנו את הפינה שלנו, לפיו אנו ממליצים רק על ספרים שנמצאים בחנות, וכדי להוסיף חטא על פשע, אני גם לא יושבת עם הספר כדי לאמת דברים שברצוני לכתוב או לצטט….

המחבר מספר על אירועים שקרו במשפחתו לפני שהוא, צעיר הבנים, נולד. התקופה היא שנות החמישים בפרבר אמריקני טיפוסי. אביו של המחבר הוא פסיכיאטר וביחד עם קולגה שלו הוא עושה ניסוי בסם אקזוטי, שנטען כי הוא מביא אושר. הניסוי מצליח, והתוצאות דרמטיות ביותר במיוחד לגבי אחד המשתתפים, צעיר מרושל, אובד דרך, שמעולם לא הצליח להסתדר בעבודה, למרות היותו אינטליגנטי מאד, ולא הצליח ליצור יחסים אינטימיים עם בת זוג. במהלך הניסוי הצעיר משתנה לחלוטין. הוא משתלב בעבודה ועושה בה חיל, הוא מכיר אישה ומתארס. הכל טוב ויפה כל עוד הסם מסופק כסדרו, אך כשמסתיים הניסוי חרב עולמו של הגבר הצעיר והכל חוזר לקדמותו.

מעבר לניסוי הזה, שתוצאותיו הרות האסון וישפיעו על משפחתו של המחבר לתמיד, מוזכרים בספר גם ניתוחי כריתת האונה, ועקירות שיניים סיטונאיות שהיו מבצעים באותה תקופה בחולים פסיכיאטרים, ועל ההתפכחות של האב הפסיכיאטר, כאשר מדובר בביצוע ניתוחים אלו לאחיו החולה.

את הספר הזה אי אפשר לבחון מבחינה "ספרותית". הוא כתוב היטב והוא מרתק הן בתיאורי הפרבר האמריקאי של שנות החמישים והן בתיאור המצב של מדע הרפואה באותה תקופה.

זה ספר מסוג שונה מאד ממה שאני בדרך כלל קוראת, ואני לא זוכרת מה גרם לי בכלל לקחת אותו ולהתחיל לקרוא… אבל הוא מומלץ מאד.

20160714_100040

מיכאל כותב על "היונה" מאת פטריק זיסקינד (עם עובד, מגרמנית: רחל בר-חיים)

לא במקרה אין בספר הזה פרקים או רווחים בין הפסקאות.

כל כולו מתרחש בתודעתו של יונתן נואל, שומר בנק פריזאי, שיום אחד, בעקבות מפגש עם יונה שמגיעה אל סף דלתו, עולמו כמעט וחרב עליו. ותדעתו רציפה – הוא מדלג מזיכרון למחשבה, מחשש לדמיון, מחרטה לייאוש – ולכן כל הספר נקרא, פשוטו כמשמעו, בנשימה אחת. הוא כתוב נפלא.

יונתן נואל הוא איש של הרגלים קבועים וקפדניים, מעין "שלדון קופר" בדירת חדר קטנה בפריז של שנות השמונים… יש לו סדר יומי ושבועי וחודשי ושנתי, שאליו הגיע אחרי שמרבית חייו עשה מה שאחרים קבעו בשבילו –

"בעקבות כל הדברים האלה הגיע יונתן נואל למסקנה, שאין לסמוך על בני האדם ואפשר לחיות בשלום רק אם מתרחקים מהם…יונתן נואל שכר את החדר הזה בחמשת אלפים פרנקים ישנים לחודש, בכל בוקר יצא משם לעבודה ברחוב דה סור הסמוך, חזר בערב עם לחם, נקניק, תפוחים וגבינה, אכל ישן והיה מאושר… כך חי לו שנה ועוד שנה עשור ועוד עשור, שקט ומרוצה."

היונה שנוחתת מעבר לדלתו מטלטלת את הסדר הזה:

"הסתחררה במוחו מערבולת של המון מחשבות אימים, כלהקת עורבים שחורים, והם פרפרו וצרחו בראשו: 'זה הסוף שלך!' הם גנחו, 'אתה זקן וזה הסוף שלך, נותן ליונה להבהיל אותך עד מוות, יונה מבריחה אותך בחזרה לחדר שלך, מפילה אותך, לא נותנת לך לזוז. אתה תמות, יונתן, אתה תמות, אם לא תיכף אז בקרוב, והחיים שלך היו טעות, הרסת אותם, כי הנה הם מתערערים בגלל יונה, אתה מוכרח להרוג אותה, אבל אתה לא יכול להרוג אותה, אתה לא יכול להרוג זבוב, זבוב כן, בעצם, רק זבוב, או יתוש, או חרק קטן, אבל בשום אופן לא יצור בעל דם חם יצור בעל דם חם ששוקל חצי קילו כמו יונה…" וכן הלאה.

ומכאן הכל מתקלקל – אחרי שיונתן אורז מזוודה ובורח מחדרו לבית-מלון, הוא מתחיל להרהר ולחשוב, ובעקבות זאת עוד ועוד דברים משתבשים – הוא מתרשל בעבודתו, חורג ממנהגו לאכול את ארוחת הצהריים בביתו והולך לפארק, אותו הוא חולק עם הומלס, קורע את מכנסיו (יונתן – עם חור גדול במכנסיו! אבל לפי ויקיפדיה, אין לשיר גרסה צרפתית. המקור הוא דווקא גרמני, על הנס הקטן). דברים קטנים, אבל כשמדובר באדם שהשגרה היא כל עולמו, הם משולים לרעידת אדמה של ממש.

הסוף, כך נדמה, יהיה טראגי. בוודאי נדמה כך כשיונתן הולך לישון בחדר הצר במלון:

"הייתה אפלה מוחלטת. אפילו קרן אור קטנה ביותר לא חדרה אל החדר מן הצוהר שלמעלה, רק זרם האוויר החלש והמהביל, ומרחוק, מרחוק מאוד, הרעשים. היה מחניק מאוד. 'מחר אתאבד,' הוא אמר. ואז נרדם."

ספוילר: הוא לא מתאבד. בשעת לילה מאוחרת – או שמא בוקר מוקדם מאוד – הוא מתעורר וחוזר לחדרו הרגיל, והיונה איננה שם. הכל יכול לבוא על מקומו בשלום.

אבל כאן הספר נגמר, ואנחנו לא יודעים מה יקרה הלאה. כל קורא יהפוך את הסיפור לאחר. האם יונתן ישוב לשגרה המוכרת והמנחמת שלו? האם המפגש עם היונה שינה אותו במידה כזו לא יוכל לחזור אליה? כשסיימתי את הספר, נזכרתי במשפט מתוך סיפור ישן של אגתה כריסטי "אלה הם החיים, והחיים נפסקים במקום בו הם רוצים בכך".

אני אוהב סופים כאלה.

20160714_100408

 

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

 

Advertisements