אורה כותבת על “לולי וילוז” מאת סילביה טאונסנד וורנר (לוקוס, מאנגלית רנה ורבין)

“…בשעה שעמדה וחיכתה שיגשו אליה היא הסתכלה סביב. מראה החנות מצא חן בעיניה עד מאד. היא הייתה קטנה וביתית. פרחים ופירות קובצו יחדיו, באי סדר כפרי… על המדף הנטוי שבחלון הראווה, בין תפוחים, אגסים גסי קליפה לבישול ומגשים של ערמונים, אגוזי מלך ואגוזי לוז, נחה סלסלת ביצים, חלקות וחומות, כמו אגוזים מסוג גדול יותר. בצד אחר של החדר הייתה כוננית עץ ועליה צנצנות ריבה ביתית ושימורי פירות. נראה ששארית הקיץ הגיעה לחנות הקטנה למצוא בה מקלט. על הריצפה נחה ערימת צנוניות מכוסות אדמה.”

כשקראתי את התיאור הזה עלו בעיני רוחי תמונות מתוך Country Living – מגזין עיצוב וסגנון חיים משובח (בעיקר בגרסתו הבריטית, איך לא). אך בעוד שאני רק מדפדפת במגזין ו”שוטפת את העיניים” – לורה, היא לולי וילוז, גיבורת הספר, עושה מעשה גדול. אפשר לומר שחייה נחלקים ל”לפני” ו”אחרי” הביקור המקרי באותה חנות מקסימה בפרוור בפאתי לונדון.

השנה היא 1921, לורה בת הארבעים ושבע היא רווקה מזדקנת. מאז מות הוריה כבר עשרים שנה היא חיה בבית אחיה וגיסתה, ותחת חסותם. היא משתתפת במטלות הבית ועוזרת בגידול אחייניותיה והופכת ל”דודה לולי” האהובה והמועילה. חייה הם נגזרת של המוסכמות החברתיות באנגליה הויקטוריאנית. על אף שספריה של ג’יין אוסטן, למשל, נכתבו קרוב למאה שנה קודם, יש דמיון רב. למעשה, דמותה של לולי וילוז הזכירה לי במובנים מסוימים את ג’יין אוסטן עצמה, אם כי לולי וילוז בוחרת שלא לחיות חיי יצירה.

נפעמת מהחנות, וסקרנית לדעת מאין הגיעו צנצנות הריבה, הפירות והפרחים המיוחדים, היא עורכת בו ביום תחקיר מדוקדק, כולל רכישת מפה של האזור ומדריך טיולים. באותו ערב היא מודיעה לבני משפחתה ההמומים שהיא עוזבת את ביתם שבלונדון ועוברת לגור לבד בכפר “גרייט מופ”.

מכאן ואילך מתחילים חייה החדשים של לולי ווילוז, וכשמסתמן איום על אורח חייה החדש, בדמות אחיינה טיטוס, הבא לביקור ומחליט להשתקע גם הוא ב”גרייט מופ”, כורתת לורה ברית עם השטן, עד לגירושו של טיטוס מהכפר חזרה ללונדון.

אני מודה שבבורותי, לא הבנתי לגמרי את כל נושא המכשפות (לורה הופכת למכשפה עם חתול העונה לשם “חומץ”. וכי למה יכולה להפוך רווקה זקנה, שגם בצעירותה לא הייתה יפה?) ואת עניין החבירה לשטן (פה – גבר צעיר, נאה ובעל גינונים ללא דופי). אפשר להשלים את ההשכלה בקריאת ספרו של גלאנוויל על כישוף ומכשפות. את שייקספיר זיהיתי פה ושם, ובטח פיספסתי איזכורים וציטוטים רבים. אבל כל זאת אינו מונע את ההנאה מהסיפור ששיאו, לדעתי האישית ביותר, הוא בנאום שנושאת לורה באוזני השטן על מצבה של האישה. הנאום ארוך – עמודים 206-207, והוא פותח כך: “לנשים יש נפש חיונית כל כך ודמיון עשיר, וכאלה חיים משמימים. הנאות החיים שלהן חולפות מהר מאד. הן תלויות באחרים במידה רבה, והתלות שלהן הופכת עד מהרה למטרד…”

ועוד הערה קטנה, מצערת. פעמים רבות מדי חלקתי על המבנה התחבירי של המשפטים בעברית, או על בחירת מילה מסוימת במקום אחרת. לא השוויתי למקור, אבל זה פשוט לא התנגן לי באוזן.

20160707_121002

מיכאל כותב על “הקוסם מארץ עוץ” מאת סלמן רושדי (רסלינג, מאנגלית: יניב פרקש)

וכעת אני עושה משהו מוזר, משהו שאמור היה להרוס את אהבתי לסרט, אך אינו עושה זאת. עכשיו אני צופה בקלטת וידאו, צופה בה עם מחברת על ברכיי, עט ביד אחת ושלט רחוק ביד השנייה. אני מפקיד את הקוסם מארץ עוץ להשפלתם של ההילוך האיטי, של ההרצה קדימה ושל הקפאת המסך. אני מנסה ללמוד את סודו של הקסם. וכן, אני רואה דברים שלא הבחנתי בהם בעבר…

לפני כמה שבועות המלצתי כאן על הספר “הציפורים של היצ’קוק” מאת קמיל פאגליה, ספר ש”צופה” בסרט, פריים אחר פריים, ומנתח אותו בצורה מרתקת. כאן, סלמן רושדי עושה מהלך דומה מאוד – רגשי יותר, אקדמי פחות – עם הסרט “הקוסם מארץ עוץ”.

את הספר אני מאוד אוהב, עוד מילדותי. את הסרט ראיתי לראשונה בגיל מאוחר יחסית, לדעתי אחרי גיל 25. הסרט נהדר, אבל הוא יצירה עצמאית המנותקת מן הספר ולעתים, כך אומר גם רושדי, הסרט ממש סותר את הספר – וגם סתירות פנימיות לא חסרות בו, בראש ובראשונה המסר המפורסם, עליו דורותי מכריזה בסוף הסרט ושהפך למטבע לשון – “אין כמו בבית!” – שעומד בניגוד גמור לשיר הנושא של הסרט, “אי שם מעבר לקשת”, שיר שכולו, כותב רושדי, “חלום אנושי על עזיבה…מן הראוי שיהיה המנונם של כל מהגרי העולם, כל מי שיוצאים לחפש אחר מקום שבו ‘החלומות שתעז לחלום באמת מתגשמים’. זהו שיר הלל לבריחה, שיר מזמור גדול לעצמי העקור, המנון – ההמנון – ל’מקום אחר’“.

מעניין שבלי שנדברנו על כך, גם אורה וגם אני בחרנו השבוע ספרים שקשורים למכשפות.

המכשפה הרעה מהמערב, כדרכן של דמויות מרושעות, הרבה יותר מעניינת מדמותה של גלינדה, המכשפה הטובה.

ובכלל, מפנה רושדי את תשומת ליבנו לעוצמה נשית – מפתיעה, אולי, בספר שנכתב ב-1900 ובסרט שעלה על המסכים ב-1939 – “מרכז הכוח של הסרט הוא משולש שפינותיו הן גלינדה, דורות’י והמכשפה; הנקודה הרביעית, שלאורך רוב הסרט דומה כי הקוסם עומד בה, מסתברת כאשליה. כוחם של הגברי, כך נרמז, הוא כוח מתעתע; כוחן של הנשים אמיתי.

ובמיוחד כוחן של ילדות: המבוגרים בסרט הם חלשים, ו”חולשתם הגדולים מכריחה את הילדים ליטול אחריות לגורלם שלהם, ועל כן, באופן אירוני, להתבגר בעצמם. המסע מקנזס הוא טקס מעבר מעולם שבו תחליפי ההורים של דורות’י – הדודה אם והדוד הנרי – אינם מסוגלים לעזור לה… אל עולם שבו בני האדם הם בגודל שלה ושבו לעולם-לעולם אין נוהגים בה כבילדה, אלא כבגיבורה… “ובאחד משיאי הסרט המכשפה הרעה מהמערב נמסה, “מבוגרת הנעשית קטנה מילדה ונכנעת לה.” מעניין, אגב, שרושדי לא משווה את הסרט או את הספר ל”אליס בארץ הפלאות” ובמיוחד ל”מבעד למראה”, שבו הילדה אליס, כמו דורות’י, מתבגרת במסעה מתחילת הספר אל סופו.

זהו ספר שספוג באהבה לסרט, לאמנות הקולנוע ולאמנות הסיפור, וקריאתו תגזול מכם בנטו זמן מועט (בספר כ-120 עמודים בלבד, חלקם עמודי הערות או תמונות). אבל ברוטו היא תארך קצת יותר, כי ללא ספק תרצו לצפות בסרט לפני או אחריו…

20160707_121018

 ***

 

– ביום ראשון 10.7.16 בשעה 20.00 תתארח ב”מילתא” נורית זרחי בערב לכבוד ספרה החדש “בלוע” (אפיק ספרות ישראלית). הסופר יפתח אלוני (“מבטה של גארודה”) ישוחח עם נורית זרחי. התכנסות ב-20.00 ליין ולכיבוד קל.
הכניסה חופשית אך מותנית בהרשמה מראש בטל. 08-6498979 או בדוא”ל milta.books@gmail.com.

– ביום שלישי 19.7.16 בשעה 20.30: מפגש עם שירה חפר, עורכת הוצאת “לוקוס”.
התכנסות ב-20.00 ליין ולכיבוד קל. הכניסה חופשית – כולם מוזמנים!

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא”ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks