סיפור קצר: "משורר מזרחי זועם" מאת ליאור גלציאנו

Posted on 4 ביולי 2016 של

0


הצפצוף העמום שנשמע מתוך כיס מכנסיו של יחזקאל הקפיץ אותו. הוא שלף את הטלפון וביד רועדת בדק את הודעת המייל שהתקבלה, הודעה לה חיכה בציפייה דרוכה מהרגע בו שלח את שירו האחרון לעורך מדור הספרות בעיתון. "צר לי, אבל שירך, אף כי אינו נעדר מספר מעלות טרומיות, אינו מתאים לרוח השירית שאני מבקש להביא אל הקוראים", נכתב בפתח מכתב התשובה. "הרוח הנעדרת היא אותה רוח התקופה שמבטאת הן את רחשי הלב והן את הדופק הפועם של העכשיו: את קול רקיעת הרגליים על המדרכה, את צעקות התגרן בשוק ואת קריאותיהן של אמהות קשות יום בפריפריה המבקשות מבניהן לחדול ממשחק הכדורגל ולשוב לביתם על מנת להכין את שיעורי הבית". לחלוחית של עלבון עלתה בעיניו. גרונו היה יבש והוא לעלע את מעט הרוק שהיה בפיו שעה שהמשיך בקריאת התשובה. "שירתך, גם אם שואבת את השראתה מהנאו-קלאסיציזם הצרפתי, עדיין אינה מחוברת בעבותות של אמת אל העורק הפועם של חיי הדלות בישראל, אלא זורמת בוורידים הקטנים, החשובים פחות, אלו שאילו יסתתמו בזה הרגע לא יורגש חסרון פעולתם, למעט אולי איזו רעד קטנטן, אפילו לא רעידונת, בקצה קצהו של איבר לא חיוני. ואם ייכפה עליי לסכם את כל הטיעונים הללו במילים בודדות, אומר זאת כך: אתה לא משורר מזרחי זועם."

יחזקאל חש כי רגליו כושלות תחתיו והתיישב על הרצפה. הטלפון שוב צפצף. לרגע פיעמה בו התקווה כי זה מכתב נוסף מהעורך, שיסביר כי התשובה הקודמת נשלחה אליו בטעות, שכן היא הייתה ממוענת אל פסאודו משורר בעל שם דומה. אולי העורך הקליד את האות הראשונה בשמו בשורת הדואר היוצא, אך הדואר האלקטרוני, תוכנה גחמנית שכמותה, השלימה באופן אוטומטי את שמו של מושך בעט אחר, נטול כל רמץ של כישרון. יחזקאל החליק את אצבעו על המסך וחיכה שניות ארוכות שנדמו כנצח עד שהמכשיר יאות להציג בפניו את תכולת תיבת הדואר. אם יפרסמו את השיר, הוא הבטיח לעצמו, יקנה לעצמו מתנה: מכשיר חדיש ומהיר שיביא אל פתחו בהרף עין את כל דברי השבח והקילוסין שהפרסום בוודאי יביא עמו. "מתנה עבורך בלבד, יחזקאל!!! הסרת שיער גב וכתפיים 1+1 מבצע עד סוף היום מהרו להזמין!!!!!!" זעקה הפרסומת, מעוטרת בגבר שרירי וחלק שהישיר אליו מבט חשקני אך עם זאת מזרה אימים. הוא השליך את הטלפון הצידה בחמת זעם.

את הזעם שגאה שבתוכו אסור היה לכלוא בין ארבעה קירות. הוא יצא אל הרחוב והחל צועד במהירות, צעדיו כבדים על המדרכות השבורות. "אם הוא רק היה יודע באיזו שכונה אני גר ומי הם שכניי, הוא בחיים לא היה מנפנף אותי ככה רק בגלל שאני לא משורר מזרחי זועם", חשב לעצמו בעודו חולף על פני אנשים קשי יום ומוכרי סדקית וכיסויי מגן לטלפונים. "אני מכיר את צעקות התגרן בשוק כי הוא צועק לי כל יום מתחת לחלון את ה'חמש בשקל' שלו; ואני יודע טוב מאוד מה זה אמהות שצועקות מהחלון כי גם אמא שלי הייתה צועקת לי שאעלה הביתה לפני שקובי אזרזר עוד פעם מביא לי מכות ושובר לי את המשקפיים".

יחזקאל היה כה אחוז זעם, עד כי לא שם לב לקשיש חובש הקסקט שנקרה  בדרכו. הוא נתקל בו וכמעט הפיל אותו ארצה. בשנייה האחרונה הוא הצליח לתפוס אותו בזרועו. "תסתכל לאן אתה הולך!", הפטיר לעברו הקשיש במבטא גרוני עמוק. בעודו תומך בזקן ומלמל דברי התנצלות הבהיקה במוחו ההכרה: עליו להיות משורר מזרחי זועם. אם זוהי דרישת העורך, הרי שהוא ימלאה ככתבה וכלשונה, למעט אותו חלק שמחייב אותו להיות בעל מוצא מזרחי. דלות וקיפוח אינם זרי לי, חשב לעצמו, ולכן אם הדבר היחיד שמפריד ביני ובין פרסום הוא מוצאי, אזי אוכל בנקל להמציא לי זהות מזרחית חדשה, כזו שתיטיב לבטא את מצוקותיי המוחשיות לחלוטין. אם הוא רוצה שיהיה לי סבא מזרחי, המשיך יחזקאל לשוח לעצמו, אשתמש בכוח ההמצאה כדי להקים לי אחד כזה, דמות שכולה קיפוח וזעם ומסורת ובית כנסת בשישי וסבתא מוכה שמגירה את דמעותיה אל תוך סיר החריימה.

הוא שב לדירתו והתיישב אל מול המחשב והחל לקרוא בשיריהם של אותם משוררים מזרחים זועמים שקנו להם את תהילתם בתקופה האחרונה. היצירה השירית הייתה נוראה בעיניו, מילים בנליות המקושטות בניקוד כמו הייתה זו חסרת בית דלפונה שמורחת לעצמה ליפסטיק כדי להסוות את דלותה. אם צריך לשאוב את הדימויים ממי אפסיים על מנת שהשירים – אם ניתן לקרוא להם כך – יראו אור, לא אדם כיחזקאל יכוף ראשו אל מול האתגר. הוא העלה לנגד עיני רוחו את דמות הקשיש המזרחי שנקרה בדרכו ודמיין את חייו, מהילדות במרקש או בבגדד, דרך הימים הראשונים בארץ, המגורים בפחונים, עבודת הכפיים, האשכנזים המתנשאים המנופפים בפנקס האדום אל מול עיניו דלוקות הייאוש, הבית מרובה הילדים, הצעקות, הריבים, הגב הדואב מעמל היום, הפרוסטטה הלוחצת, האיסור של הרופא על אכילת חריף – כל פרטי החיים נארגו להם יחדיו ויצרו דמות חיה ומתאוננת, אך עם זאת לא נעדרת חום אנושי ורכות.

המילים החלו לזרום מתוכו, מעניקות קול לדמות שיצר:

בקופת חולים

כואב לי להשתין

האחות אומרת

אדון אלפסי,

לך הביתה

אבל אני עדיין

פה

כשקרא יחזקאל את המילים שוב, הפעם ביישוב הדעת, הוא כמעט ולחץ על כפתור המחיקה. הבנאליה, הסטריאוטיפיזציה, הרדידות – הוא לא האמין שיצירה כה דלוחה, אם אפשר לקרוא לה בכלל יצירה, יצאה תחת ידיו. אבל משהו בתוכו ביקש להשתהות, לנסות שוב. האצבעות רפרפו על מקשי המקלדת וכתבו:

טעם החריימה של

אמא

עוד עומד בפי

אמא,

אני קורא

זה לא מספיק חריף

אבל אמא

לא עונה

יחזקאל מצא עצמו לפתע משועשע מכל העניין. דברי הבל בנחת נשמעים, סח לעצמו. אבל הזקן המזרחי שהסתתר בתוכו לא הסתפק רק בזאת. הוא תבע עוד ועוד נוכחות והחל לשלח גם את צאצאיו לכתוב את נהמת לבם. וכך שורר נכדו:

אשכנזים מניאקים

אשכנזים זבלים

אשכנזים רמאים

אשכנזים

אשכנזים

אשכנזים

הרסו לי את החיים

זהו. יחזקאל הרגיש שפיצח את הדרך אל מדור הספרות וכפועל יוצא מכך אל התהילה. כל שנותר עתה הוא לנקד את הטקסט ובכך להפוך את גבבת המילים הזו לצורה דמוית שיר שבוודאי תשבה את לבו של העיתונאי תאב הפרסום. הוא שלח את השירים ליערית, לשונאית נרפית ונעדרת כל כוח חיות שהיה יוצר עמה קשר רק כשהיה צריך לנקד את שיריו או כשחשק גופו במזמוטי אהבהבים לא מחייבים. הוא אפילו לא טרח להסביר לה את פשר העניין, שהרי ידוע לכל שהוא עצמו לא יכתוב שירי הבל שכאלו, ופשוט שלח לה אותם במייל. לא חלפו דקות מספר, שהרי צוין כבר כי הייתה חסרת חיים ומעש, והיא השיבה לו אותם מנוקדים כדבעי. הוא קרא בהם שוב, והודה בינו לבין עצמו כי הוספת הניקוד אכן משווה לטקסט, כל טקסט, איזו הדרת כבוד נואלת.

רוח היוזמה שנחה על יחזקאל הביאה אותו לכדי תחבולות שלא היה רגיל בהן ביומיום. לפיכך הוא פתח תיבת מייל חדשה שתהיה שייכת, כביכול, לאותו משורר מזרחי זועם שהממסד האשכנזי דרס במשך כל השנים ועתה יש לגאול אותו מתהום הנשייה של האנונימיות הממאירה. חיוך ממזרי עלה על שפתיו של יחזקאל כשבחר את שם המשתמש: yakoalfasi.batyam2@walla.co.il. בגוף ההודעה כתב:

רוצה לפרסם שירים.

נגד אשכנזים.

 

יאללה.

י. אלפסי

יחזקאל שאף שאיפה עמוקה, החזיק אותה מספר שניות בריאותיו ואז שחרר את האוויר תוך שהוא משגר את המכתב אל יעדו. למרות שידע כי העורך הספרותי אוהב להשהות את תשובותיו במשך שבועות ובכך למתוח עד הקצה את עצביו של המשורר שהניח את לבו המפרפר בין המילים, הוא התהלך בקיטונו הצר כארי בסוגר ובדק מדי כמה שניות האם הגיע מכתב תגובה. לא חלפו יותר מחמש דקות והמייל שלהלן נחת בתיבת הדואר האלקטרוני:

מר י. אלפסי היקר,

נפעמתי עד עמקי נשמתי לגלות את שירתך הבתולית. היא אינה בתולית במובן של בוסרית – אדרבא, יש בה מן הבשלות וממה שנהוג לכנות ברחוב "חוכמת חיים" – אלא בתולית בכך שהיא חושפת לראשונה בפני העולם את מניפת רגשותיו של אדם שחווה קיפוח בכל ימי חייו, אך לא הניח לכוחות המשחרים לטרף לשבור את רוחו. במספר משיחות מכחול עדינות אך עם זאת אקספרסיביות הצלחת ליצור עולם שירי שמשהה את המבט על כל מה שרע בחברה שלנו אך גם כל מה שטוב בה. השניות הדיאלקטית הזו יוצרת בתהליך סינתזה כמה מן השירים המרטיטים ביותר ששזפו עיניי במשך כל שנות עבודתי כעורך המדור הספרותי. שיריך, אם כן, יראו אור כבר בגיליון הקרוב. כולי תקווה כי העולם יידע להעריך את הכישרון והתעוזה שדרים בנשמתך בכפיפה אחת. 

שלך,

ב. שיפר

דמעות עלו בעיניו של יחזקאל. הוא סגר את המחשב ומיהר לרדת במדרגות. אלמלא היה בעל כושר גופני כה לקוי ודאי היה רץ ברחובות, אך הוא הסתפק בהליכה נמרצת. הפרסום! התהילה! כולם בהישג ידו, גם אם לא יוכל לחשוף את זהותו האמיתית. "המילים הן הקובעות", אמר לעצמו, "אנחנו רק כלי השרת שלהן". בעודו צועד קוממיות הוא נתקל שוב באותו ישיש שכמעט הפיל רק כמה שעות קודם לכן. "ססאמק, זה עוד פעם אתה?", צעק לעברו הזקן והחל לחבוט ביחזקאל עם מוט ההליכה שלו. דמעות עלו בעיניו של יחזקאל. הוא לא הצליח להחליט אם מה שהוא מרגיש זה אושר או כאב.

***

ליאור גלציאנו הוא בלוגר, עיתונאי לשעבר, תסריטאי בפוטנציה, סטיריקן בזעיר אנפין, איש רעים להתרועע. גר בחיפה עם אישה, שני ילדים, שתי כלבות וזיהום אוויר אחד שהתיישב לו בסלון והודיע שהוא לא מוכן לזוז עד שלא יגישו לו את עוגת השיש עם הפירות המסוכרים שהוא אהב בילדות.


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

Advertisements