סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של מיכל בן נפתלי ור"ג פלאסיו

Posted on 30 ביוני 2016 של

0


לכבוד סיום שנת הלימודים, אורה כותבת על "המורה" מאת מיכל בן נפתלי (כתר).

יש ספרים שצריך לקרוא פעמיים. פעם אחת כדי לעקוב אחרי העלילה ופעם נוספת כדי לרדת לעומקם של הרעיונות הטמונים בו. אני כותבת הפעם לאחר קריאה אחת, ומי יודע… אולי אכתוב עליו פעם נוספת.

לכאורה, הסוף ידוע, כי הספר נפתח כך:

"המדרכה מורקה מן הדם. נהרות גשם, זרנוקי מים ומנקי הרחובות חברו לקרצף את האריחים לאחר שסולק אחרון השיירים. כנוע המשיך הרחוב לספוג שיירות בני אדם, בדלי  ניירות וסיגריות  שהושלכו לעברו מבלי משים, עגלות ואופניים שהצטופפו בנתיבו הצר. ילדים שיחקו ונפלו אפיים ארצה, בעלי חיים הטילו צואתם, פחי זבל הועפו חזרה מרוקנים. מידי פעם בפעם הובהלו מעליו אלונקות. עלי העצים שנשרו נערמו וטואטאו. מי זכר עוד שליל סערה אחד, לפני כשלושים שנה, קפצה אל מותה אישה שהתגוררה בדירת הגג של אחד הבניינים שנותרו על תילם."

האישה שקפצה היתה המורה לאנגלית של המחברת.

לא רבות ידעה מיכל בן נפתלי על מורתה, שבספור נקראת אלזה וייס. היא היתה ערירית, ניצולת שואה, מרוחקת, תכליתית ,לא מפגינה רגשות, ולא באה לחנך או להעביר אידאולוגיה כלשהי. היא באה ללמד אנגלית.

באינטואיציה שלה מנחשת המחברת הבוגרת, שאלזה וייס היתה מניצולי רכבת קסטנר. והיא אכן מצליחה לאמת עובדה זו, אבל כל הביוגרפיה שהיא "תופרת" לה- "הכל בדיה" כמו שנאמר באחד העמודים הראשונים של הספר. היא ממציאה לה ביוגרפיה שתסביר ,אולי, את דמותה האניגמטית של המורה שלה לאנגלית.

ותוך כדי הסיפור כותבת מיכל בן נפתלי על המהות של להיות מורה, ועל המהות המסויימת מאד של המורה הזאת. היא מזכירה רגע חטוף אחד של אינטימיות בינה ובין מורתה, המביעה דאגה על רזונה של תלמידתה, והאם ייתכן, שכמו שקרה לרבים ורבות מאיתנו, היתה המחברת קצת מאוהבת במורה שלה?

וכך היא כותבת:

"מעולם לא היינו שייכים לה, לא פיצינו על מחסורה, לא ליבינו את יצר הקניין שלה. לא היינו לה למשפחה. לא היה כאן כל מקום לטעות. הבדידות שלה לא שיוועה לנו. וייס היתה מורה, לא אמא. ההיפוך הנפוץ בשנות החניכה, המשאלה שהמורה תהיה לאם ותחליף את מקומה, הפנטזיה המונה אחד לאחד את מבטיה של המורה, את החלקות כף ידה המרחפת על שער הראש, את השיחות שנאמרו עם ובלי אומר ודברים, התשוקה לחבר אמא ודעת ובכך להפר את ברית התמיד בין אבא לדעת לא התעוררו במקרה שלה…"

ניפוץ של כמה קלישאות, ובהמשך בניית תובנות חדשות לגמרי, על נשיות נטולת משפחה או אמהות.

"סמוך לסיום שנת הלימודים 1981 נתנו לה במתנה את ספרו של דיוויד אטנבורו 'החיים עלי אדמות'… המתנה שהעזנו לתת לה מתמיהה אותי גם היום. האם הבינה באותו רגע שאהבנו אותה. ומה מצאנו לתת לה מתנה אם לא מאהבה? מה היתה זאת זולת מתנת אהבה?…"

ובמקרה הזה – זה לא מובן מאליו.

20160630_173438גדגד

מיכאל כותב על "פלא" מאת ר"ג פלאסיו (זמורה ביתן, מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ)

"רגע, מה בדיוק יש לו בפנים?"

זו, בדרך כלל, השאלה הראשונה ששואלים אותי ילדים וילדות אחרי שאני ממליץ בפניהם על הספר הזה. וזה מובן: כששומעים משהו כמו "זה סיפור על ילד שנולד עם עיוות או מחלה בפנים, ושהולך בפעם הראשונה לבית הספר בכיתה ה', אחרי שכל חייו למד בבית" (תיאור, אגב, שלא עושה חסד עם הספר הנפלא והרגיש הזה, ומצמצמם אותו מתוך כורח למשפט אחד), המילה "עיוות" היא זו שתופסת את תשומת הלב. קצת כמו להסתכל על הילד עצמו: במבט ראשון, רואים רק את המום. כדי להכיר אותו באמת, צריך להסתכל מעבר לפני השטח.

אגב, אין לי תשובה טובה לשאלה ההיא, וכך אני גם אומר לילדים השואלים – כי גם בספר עצמו התיאור של אוגי מינימלי. הפרטים לא חשובים: "אני לא מתכוון לתאר את עצמי", כותב אוגי, "איך שלא תדמיינו אותי – זה הרבה יותר גרוע."

כל כך קל ליפול למלכודות רגשניות עם נושא כזה, ופלאסיו חומקת מהן בקלות.

זה לא אומר שבסוף הספר לא בוכים, בוודאי שכן, אבל במקומות שבהם סופרים אחרים היו פונים למניפולטיביות, פלאסיו פונה לכנות. אין שום זיוף בספר הזה, רק רגש אמיתי. וזה הספר הראשון של המחברת! זהו הישג מרשים מאוד.

הההשראה לספר הייתה כפולה ילדה עם מום בפנים, שפלאסיו ובנה פגשו בגלידריה ליד ביתם, והשיר "Wonder" של נטלי מרצ'נט הנהדרת, שפלאסיו שמעה מאוחר יותר ברדיו.

הנה השיר, את הספר חפשו וקראו (כן, בהחלט גם למבוגרים: לקוחה שלנו, שחצתה את שנתה השישים, הפכה את "פלא" למתנה קבועה ליום ההולדת של כל חברותיה!).

20160630_173501שששששש

 

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

Advertisements