סיפור קצר: "החטא השלישי" מאת ריטה קוגן

Posted on 27 ביוני 2016 של

0


Государь ты мой батюшка родимый! Не вози ты мне золотой и серебряной парчи, ни чёрных соболей сибирских, ни ожерелья бурмицкого, ни венца самоцветного, ни тувалета хрустального, а привези ты мне аленький цветочек, которого бы не было краше на белом свете. 

Сергей Аксаков “Аленький цветочек”

אבי הנכבד, היקר והאהוב, אשמח אם תביא לי מתנה, אך לא בד משי הרקום זהב וכסף, לא פרוות צובל סיבירי, לא מחרוזת פנינים מבורמה, לא נזר משובץ אבני חן ולא מראת קריסטל. תביא לי את פרח הארגמן, שאין יפה ממנו בתבל כולה.

סרגיי אקסקוב "פרח הארגמן"

הם חמישה, אדומים כמו דם, פרחי קַרנְפוֹל יפים-יפים – פרחי המהפכה. חמישה ראשים זקופים, שעלי הכותרת שלהם עוד לא נפתחו עד הסוף, נעוצים על גבי גבעולים ארוכים, ישרים וחדים, כמו חצים של רובין הוד, וצבעם ירוק-כהה בדיוק כמו בגדי הסוואה של הנערים מיער שרווד. מאשה אוהבת את רובין הוד. היא אוהבת אותו יותר מפיטר פן, כי פיטר פן הוא לרוב סתם ילד נבזי ורובין הוד עושה מעשים טובים, לוקח מעשירים אכזריים וחמדנים ונותן לעניים, כמו שקומוניסט צריך לעשות. לפעמים מאשה אוהבת גם את פיטר פן, אבל ברור לה שגם אם יבוא ביום מן הימים הוא ישבור לה את הלב, כמו ששבר לוונדי ולבנות אחרות. על אף היותה בת חמש מאשה מבינה היטב בשברונות לב ובקומוניזם.

היא בוהה מהופנטת בזר – פלא אדמדם באמצע דצמבר מושלג, קפוא, כמו באגדה על בת הסוחר הצעירה שביקשה מאביה להביא לה במתנה את פרח הארגמן המכושף מהארצות שמעבר לים. אמא הגיעה הביתה מבית הספר בצהריים המוקדמים, חיוורת ועייפה. השמיים האפורים, הנמוכים של העיר הצפונית, הנוקשה שבו והכבידו על ראשה. הפרחים היו עטופים בנייר אריזה חום וחבויים בתוך צעיף הצמר הסגול, העבה של אמא. ולמרות זאת המים שנזלו מקצות הגבעולים קפאו ויצרו איורי כפור עדינים על גבי הנייר, איורים שנמסו עת נכנסה אל הדירה המחוממת. אגרטל בדולח כרסתני וגבוה נשלף מתוך המדף העליון של הוויטרינה, מים קרים במידה נמזגו עד חציו וחמישה פרחי קַרנְפוֹל הועמדו בחלוקה מושלמת, שעונים בתוך חריצי הבדולח. פעם מאשה שאלה מדוע אמא תמיד מביאה זרים בני חמישה פרחים. אמא לא ענתה, אבל סבתא העירה בתוכחה שחייבים להביא מספר אי זוגי של פרחים. "זוגי זה רק לקבר. לאנשים חיים מביאים אי זוגי. ושלושה פרחים זה לא מספיק לאמא שלך, כי יש לה יותר מידי כסף לבזבז". "לא הכל זה כסף" – נזעמה אמא – "וחוץ מזה, שלושה פרחים זה זר עלוב ממש."

הזר הזה היה רחוק מלהיות עלוב. שמש נמוכה ומפתיעה של אחר הצהריים טיילה על פני פיתוחי הבדולח, השחירה את שולחן העץ הגדול והטעינה את הראשים הארגמניים שדמו עתה ללהבות האש הנצחית על אנדרטת החייל האלמוני שמאשה ראתה בספר התמונות האסור על המלחמה הלאומית הגדולה. שרר שקט מופלא, צמרירי. רק אוושה חרישית של מי חימום בתוך הרדיאטורים נשמעה מפעם לפעם ואז שב השקט. סבתא עוד לא חזרה ממשמרת ערב. אמא נרדמה אחרי שנטלה עשרות טיפות וולריאן. מעט מן הריח החריף של התרופה עוד נותר תלוי באוויר החם, כמו תזכורת לדבר מה מסתורי, מאיים, ששייך לעולם המבוגרים וזר לעולמה. אחרי בהייה ממושכת מאשה גוררת כיסא עץ כבד ומטפסת על השולחן. בקצות האצבעות שהתלחלחו מהתרגשות היא מלטפת את עלי הכותרת הקשיחים, את השוליים המחורצים שלהם. לפרחי קַרנְפוֹל אין ריח. לנסות להריח אותם זה כמו לנסות להריח שלג. יש לזה ריח של כלום – נקי וחגיגי. במקום זה היא מצמידה עין סקרנית אל אחד הפרחים ומציצה לתוך רחמו העדין. העין שוקעת ונעלמת בתוך עשרות גוונים של אדום וורוד. מאשה מפסיקה לנשום מרוב יופי. הלוואי ויהיה שלה, אוצר פרטי – מופלא ומכושף. היא משתהה רכונה מעל הזר דקות ארוכות. השקט סביבה מתעבה, מאדים, מבשיל. בסוף היא יורדת מהשולחן, קופצת בזהירות מהכיסא על השטיח. אסור להעיר את אמא, כי אם תתעורר והראש שלה עדיין יכאב, מאשה עלולה לחטוף. אולי לא סטירה, אבל מילה עוקצנית ורעה או אף גרוע מכך: עונש השתיקה. לכן מאשה פוסעת לחדר שלה על קצות הבהונות וכאשר חולפת על פני הדלת המוגפת של חדר אמה, שוב עוצרת את נשימתה.

החדר של מאשה הוא חדר ילדים נהדר: רהיטי עץ בגווני ירוק בהיר-שמח, אהיל תקרה מבד סרוג ועליו חמניות גדולות, כתומות, וילונות ארוכים וכבדים מאותו הבד, טפטים שוודיים ועליהם איורים עדינים חיוורים של גבעולים דקים וניצני ורדים, מדפי ספרים, מגירות ובהן צעצועים ובובות, שולחן כתיבה ירוק אף הוא, מעליו מגן זכוכית שתחתיו אמא ומאשה מניחות רפרודוקציות אהובות: "הרקדניות הכחולות" של דגה, "בוא העורבנים" של סברסוב, דיוקנו של פושקין – זה שרדיד צמר משובץ, ביתי עוטף את כתפי המשורר המקורזל מאת קיפרנסקי. מאשה יודעת בעל פה את שמות הציירים, כי היא מפחדת להיכשל בטריוויות הפתאומיות של אמה. לעומת זאת, כאשר היא מצליחה לענות נכון ומהר על כל השאלות "ומי צייר את זה?" היא זוכה למבט מרוצה ואוהב. אך בעיניי מאשה גולת הכותרת של החדר שלה זה לא הרהיטים היפים ואף לא ארגז הצעצועים הגדול שמתחת למיטה (שבתוכו ספונים אינספור אוצרות כמו ארבאלט כמעט אמתי עם נדן חצים וחרב פיראטים שחורה וקוביות עץ עתיקות שאפשר לבנות מהן מבצר משונן צריחים), אלא בית בובות זעיר שמתחבא בתוך מדף קטן. זה לא באמת בית, כמו שיש לשכנה שלה יוליה – ילדה יהודייה, כמו מאשה, אך מרושעת ומפונקת, שלסבתה יש קרובי משפחה בגרמניה של "הטובים" ומשם שולחים לה מלא צעצועים שווים שמאשה אפילו לא ידעה על קיומם: פאזלים על גבי קרטון עבה, חלק ונעים למגע, קופסאות על גבי קופסאות של לגו, בובות מדברות ובית בובות בן שתי קומות, שישה חדרים ורהיטי פלסטיק מדויקים. ועל אף הפאר של בית הבובות של יוליה השכנה, מאשה יודעת שהדירה הזעירה שלה שמתחבאת על מדף בודד הרבה יותר יפה. יש בה רהיטי עץ קטנים אמתיים שאמא הביאה מטאלין, ארונות מטבח עם דלתות צבועות בירוק כהה – ירוק של עץ אשוח, שולחן חדר אוכל רחב ידיים, כיור חרסינה וברז זעיר מפליז, כלי מטבח זעירים ועוד חדר נוסף שהוא מעין חדר עבודה – עם ארונות ספרים וכורסא מרופדת בבד צבעוני, כתמתם. אך אף אחד לא גר בדירת הבובות הקטנה. מדי פעם מאשה מניחה לאחת מבובות הפלסטיק הקטנות שצורתן צורת תינוק יונק לבלות שעה קלה בתוך הדירה. אך זו דירה של מבוגרים ולא של תינוקות. ואין למאשה אף בובה שתהיה קטנה מספיק בגודלה ובוגרת מספיק באופייה כדי לגור בתוך הדירה. על כן הדירה היפה נותרת שוממה.

מאשה נכנסת לחדרה ופונה אל דירת הבובות, מזיזה הצידה את הכורסא, מעמידה את שולחן האוכל המרובע באמצע ומסדרת את ארבעת הכיסאות לאורך צלעותיו, מוציאה צלחות וכוסות מתוך ארונות המטבח וסכום זערורי ממש מתוך המגירה ועורכת את השולחן בקפידה: הכוסות בצד שמאל של הצלחות, כמוהן גם המזלגות, והסכינים מימין. כך אמא לימדה אותה וחלילה לה להתבלבל.

כאשר סבתא מגיעה הביתה השקט מופר באחת. מפתחותיה מקרקשים בתוך המנעולים הכפולים, מגפיה הכבדים תוצרת מקומית ("לא הזבל האוסטרי הזה שאימא שלך קונה לעצמה ואז מסתובבת כל החורף עם רגליים רטובות ואף דולף") צועדים בלא מורא על גבי רצפת הפרקט ומרעישים כמו גדוד פרשים. "מישהו בחיים פה?" קולה מהדהד בבית ומאשה מתמלאת שמחה. "בבושקה, בבושקה הגיעה!". היא פורצת מחדרה למסדרון ומחבקת את מותניה העבים של סבתא חזק-חזק, ראשה שוקע בתוך בטנה הגדולה, הרכה, המנחמת. "טוב, טוב. תני לי להוריד את המעיל. איזה חום פה!"

"בבושקה, את יודעת, יש לי משהו ממש יפה להראות לך!" – מפטפטת מאשה וקולה הגבוה, הצוחק ממלא את הבית, כי עכשיו מותר להרעיש, לדבר, לצחוק.

"איפה אמא?" – שואלת סבתא והיא כבר במטבח, פורקת שקית קניות על הדלפק.

"היא ישנה, כואב לה הראש."

"שוב ישנה? מה עם האוכל? היא הכינה משהו?"

"לא, אבל אני לא רעבה, בבושקה. בואי, אני חייבת להראות לך משהו ממש יפה!"

"טוב, טוב. את כמו קרצייה בישבן – לא תעזבי, אה? בואי כבר. מה יש לך להראות?"

מאשה מצעידה את סבתא בגאווה לחדרה, מושכת בסינרה הכחול כמו במושכות של מזחלת. "נו, מה?" – סבתא נעמדת על מפתן הדלת ומחפשת דבר מה שונה. "לא, בבושקה, בואי לכאן" – מאשה גוררת אותה לכיוון דירת הבובות הקטנה. "תתכופפי ותראי." סבתא נאנחת ומתכופפת. היא רגילה שנכדתה הקטנה עושה כל מיני יצירות יפות מנייר, מציירת, גוזרת, מדביקה. יש לה ידיים טובות ועין של אמנית, לילדה. לפחות בזה אמא שלה צודקת, בזה שגוררת אותה כמו משוגעת לכל החוגים האלה. לוקח לה כמה שניות לראות דבר מה בתוך המדף המואפל מעט. כשעיניה מתרגלות לחשיכה היא נושכת בחוזקה את שפתה התחתונה ומחניקה צעקה.

"מה קרה, בבושקה? זה לא יפה?"

"זה… זה מאד יפה. מאד. אמא יודעת שגזרת אותם?"

"לא. זו הפתעה!" – צוחקת מאשה.

סבתא מתרוממת לאט והולכת לחדר השני. מאשה שומעת מלמולים לא ברורים וחשש מתחיל להתגנב ללבה. היא יוצאת למסדרון ומנסה לשמוע מה נאמר מאחורי הדלת הסגורה. לפתע הדלת נפתחת באחת ואימא – לבושה כותונת לבנה דקה ומטפחת צמר חומה – רכה ודהויה – חובקת את כתפיה המצומררות פורצת מתוך החדר. שערה המתולתל והיפה פרוע, משקפיה הגדולים עקומים והבעה משונה חותמת את עיניה החומות. מבלי להסתכל על מאשה היא דוהרת לסלון. מאשה נשארת לעמוד. צעקה רמה נישאת בדירה. "אבל למה! למה! למה היא עשתה את זה! למה היא גזרה אותם! את כולם! למה! היא מפגרת? היא מרושעת? למה! היא שונאת אותי? היא רוצה לעשות לי דווקא? תמיד רוצה לעשות לי דווקא!" הצעקה מתחלפת ביבבות חסרות פשר. "נו, ששש… היא לא התכוונה. היא רצתה לקשט קצת. וזה יצא באמת ממש יפה. היא לא חשבה…"

"בטח, היא לא חשבה. למה היא חושבת על מישהו חוץ מעל עצמה? ילדה רעה! רעה!"

אמא כושלת מתוך הסלון, פניה אדומות, נפוחות, עיניה רושפות ואפה דולף. מאשה מתכווצת. סבתא מופיעה מאחוריה, עוקפת את אמא שנראית כאילו עומדת להתמוטט, דוחפת את מאשה לחדרה וסוגרת מאחוריה את הדלת. "זהו. מספיק עם ההיסטריה. אפשר לחשוב! פרחים! מחר נקנה עוד. היא לא התכוונה. היא רצתה שיהיה יפה."

"בטח, יפה. שיהיה יפה רק לה. רק לה. תמיד רק לה!" – אמא מרימה את קולה ומנחיתה מהלומת אגרוף על הדלת הסגורה. "שעות שעמדתי בתור. בכפור הזה. שעות." היא מתחילה לבכות, הפעם בכי חרישי, קטן. כשמאשה שומעת אותה בוכה כך, הלב שלה מתחיל לכאוב וכל מה שהיא רוצה זה לחבק אותה חזק-חזק, לנשק לפיה האדום, להגיד לה שהיא האמא הכי יפה בעולם שהיא תעשה הכל-הכל בשבילה. הכל.

"ששש…. הכל בסדר. היא ילדה טובה. היא אוהבת אותך. וגם את אוהבת אותה. מספיק. הוא יתקשר. בטח עוד הערב." קולה של סבתא מזרים עוד ועוד מילות נחמה, ידה הגרומה מלטפת את תלתלי בתה, מסדרת את רדיד הצמר על כתפיה. "לכי תתלבשי. עוד תחטפי שפעת. לכי."

כשאמא נעלמת בתוך חדרה, סבתא נכנסת בשקט לחדרה של מאשה. הילדה יושבת בחדר החשוך מול דירת הבובות שבתוכה ארבעה ראשי ארגמן נהדרים עורכים סעודה חגיגית והחמישי נרדם על הכורסא, שבע ונינוח, מעל ספר זעיר.

***

ריטה קוגן, ילידת סנט פטרבורג שנת 1976. עלתה ארצה בשנת 1990. מהנדסת, משוררת ומתרגמת שירה. גרה בתל אביב. ספר שירה הראשון שלה "רישיון לשגיאות כתיב" בעריכת דר' דורית זילברמן ראה אור בספטמבר 2015. שיריה החדשים התפרסמו בכתב העת "הו!" ובכתב העת "מאזניים". תרגומיה לשיריהן של אנה אחמטובה ומרינה צבטייבה התפרסמו בכתב העת "עיתון 77". השתתפה באירועי ערספואטיקה. השתתפה באירוע של הבריגדה התרבותית של "דור 1.5" שהתקיים במסגרת פסטיבל כיסופים 2015 ובערבי "טוּסוֹבְקָה". בוגרת סדנת כתיבת פרוזה עם הסופרת ענת עינהר. הסיפור "החטא השלישי" זכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת תשע"ה.

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

Advertisements