השאלון עם אביגיל גרץ וערן חכים המשתתפים בגיליון הרביעי של מגזין "גרנטה" לספרות חדשה

Posted on 14 ביוני 2016 של

0


1) מהם הספרים האהובים עליך? 

אביגיל: איזו שאלה קשה וכמעט בלתי אפשרית, כמו למצוא רגעים אהובים בארבעים שנות חיים, יש כל-כך הרבה. לא יודעת אם לקרוא לזה מוגבלות אבל אני אוהבת ספרים ריאליסטים. אפילו עם גוון יומני/אישי. ספרים שעוסקים בזהות, שבונים לי עולם, אבל כזה שאבין, שאזדהה איתו, שיהיו בו שורות שאעצור ואשתאה, שארגיש חיה, שותפה בגורל האנושי. בין אם זה הקורפוס של גבריאל גרסיה מרקס, "אלה תולדות" אלזה מורנטה או "אשה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן ו"גוף שני יחיד" של סייד קשוע, אבל גם יואל הופמן למשל שריאליזם זה בכלל לא בשפה שלו, עושה לי את זה ומרגיש קרוב.

ערן: אני לא יודע אם זה כתוצאה מכך שקראתי אותם לאחרונה אבל הרומנים הנאפוליטנים, או לפחות השניים וחצי הראשונים מהם – החברה הגאונה, סיפור על שם חדש, ואלה שהלכו ואלה שנשארו. בעיני, הסדרה הזו היא קצת עדות לכך שכשספר ממש טוב אז כולם אוהבים אותו, ובאמת אחד הדברים העוצמתיים בה הוא שהיא עובדת ברמות שונות –סיפור מותח שקשה ולפעמים ממש אי אפשר להפסיק לקרוא, בנייה איטית ומחושבת של דמויות עמוקות ומורכבות ושל יחסים אינטנסיביים ביניהן, תיאור עשיר של שכונת מעמד נמוך בעיר ושל חיים בשכונה שהיא כל העולם. פראני וזואי הוא עוד ספר שאהבתי במיוחד. יש בו מין הספר מתבגרים: הגיבורים בו הם הכי חכמים בעולם ולכן לא מצליחים למצוא מוטיבציה לפעול בו. כתיבה בהקשרים האלה היא כמעט תמיד קיטשית צפויה ומעייפת, והיופי בספר הזה הוא שהוא מצליח להתעסק בזה באופן מרגש, וזה מאוד עוצמתי.

פראנ

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך? 

אביגיל: בימינו אני אוהבת את הספרים שאני קוראת לבת שלי, בת השלוש. קלאסיקות ישראליות כמו המפוזר מכפר אז"ר והבית של יעל או הברקות באנגלית שתורגמו כמו ארץ יצורי הפרא, אהרון והעיפרון הסגול וכמובן ג'ורג' הסקרן. גיסתי בדיוק פרסמה ספר ילדים על הרפתקאותיו של גילגמש, אז ברור שאני משוחדת אבל זה ספר שאני מאוד אוהבת, לגילאים היותר גדולים.

ערן: לא קראתי הרבה ספרים בתור ילד, ככה שאין לי ספרי ילדים שאני זוכר שאהבתי כילד. בגילאי עשרה מוקדמים היתה תקופה שקראתי לא מעט, והרבה פול אוסטר, אז זה לא ספר ילדים אבל הספר שהיה אהוב עליי בתקופה הראשונה שקראתי הוא מר ורטיגו. עד היום אני זוכר את משפט הפתיחה שלו שמאוד הרשים אותי – התחלתי לעוף בגיל 12 או משהו כזה. בדקתי את זה עכשיו, המשפט הוא "הפעם הראשונה שהלכתי על המים היתה בגיל 12". די מדהים שהמשפט הזה נחקק לי בראש עד כדי שאני זוכר אותו בערך עשרים שנה, והזכרון שלי גרוע במיוחד. בגילאים מאוחרים יותר יצא לי לקרוא לא מעט ספרי ילדים, ספר אחד שבלט ביניהם הוא בנות הדרקון של מרית בן ישראל שהוא ספר הילדים האהוב עליי כלא ילד.

שדגשדג

3)  מה הספר האחרון שקראת?

אביגיל: אני בתקופה עמוסה בה אני קוראת בעיקר ספרים בודהיסטים ובמקביל, אבל בפרוזה לאחרונה קראתי את "שלוש קומות" של אשכול נבו ומקווה להגיע בהקדם לספרים החדשים של חבריי ענת לוין- הארכיברית ואיימן סיקסאק- תשרין.

ערן: אני באמצע החלק השלישי של הרומאנים הנפוליטנים – "אלה שהלכו ואלה שנשארו" אבל הספריה ביקשה אותו חזרה, אני באמצע של "קוצר רוחו של הלב" אבל הקריאה קצת נתקעה לי. נהיה לי קצת קשה לקרוא ספרות שעוסקת ב"בעיה" באופן ישיר כל כך. לפני אלה קראתי את "הלא בלתי אפשרי" של קרן שפי שהוא ספר מצוין – דורש הרבה השקעה בהתחלה אבל אז נפתח באופן שממש מצדיק אותה.

שגד

4) איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה'?

אביגיל: אין לי ממש ספר כזה. אני חושבת שלכל ספר יש את הקהל שלו. ומצד שני אין איזה ספר שאדם לא יכול לצאת את העולם מבלי לקרוא בו.

ערן: "חיים על ניייר זכוכית" של יורם קניוק. היה לי קשה למצוא תשובה לשאלה הזאת, כי לרוב כשיש מהומה זה בצדק. גם לגבי חיים על נייר זכוכית אני מבין על מה המהומה, הוא באמת יוצא דופן ביכולת שלו לתאר וביצירתיות ובחדות של המטאפורות בהן הוא משתמש, קצת בית ספר לכתיבה בהקשרים האלה, וגם בכמה מגניב הוא גורם לניו יורק להישמע. בעמודים הראשונים גם אני נורא התלהבתי מהספר. אז זה לא בדיוק שלא הבנתי על מה המהומה ויותר שהפתיע אותי שעבור כל כך הרבה אנשים זה מספיק – עבורי קפיצה מתמשכת מתיאור וירטואוזי אחד לאחר הפכה די מהר את הספר למייגע.

220px-Kenyok2 (1)

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

אביגיל: אני לא מספיק מתמצאת בקנוניות ביצת הספרות, בגדול ספרי ביכורים זה דבר שמאוד קשה לפרוץ איתו. כל ספר טוב של פלוני אלמוני במובן מסויים לא זוכה למספיק הערכה. אבל איך בכלל מודדים כזה דבר והערכה של מי?

ערן: שושי ברייר – ספר הפרידות הגדול. ספר מעולה שאני לא בטוח שזכה להערכה שמגיעה לו.

669491

6) מיהם הסופרים האהובים עליך? 

אביגיל: חיים באר כי הוא זר ומוכר בו בעת. מרגישים את האדם מאחורי העט ואני אוהבת את זה. דרור בורשטיין על שילוב היום-יומי עם הפנטסטי, מאיה ערד על היריעה המורחבת מאוד הרשימה אותי בהעלמה מקזאן. מאוד. ויש עוד כל-כך הרבה, מורים וחברים, אני אוהבת בני-אדם, כולנו סופרים באיזה אופן.

ערן: צ'כוב, אלנה פרנטה ובורחס.

asfg

7) ספר שנתן לך השראה? 

אביגיל: חבלים של חיים באר. לספר את הסיפור שמאחורי הספרות, לספר את החיים בצורה ספרותית עם שימוש הכי אינטימי שאפשר בבית שגדלת בו על השפה הייחודית שלו, והסודות המחרידים שלו, זו אומנות לדעתי ותהליך חשוב לשפיות של כל אדם. להבדיל "בטלני הדהרמה" של ג'ק קרואק גם הולך איתי כברת דרך ומשמש השראה להשמיע את הקול שלי.

ערן: כל ספר שאני קורא ואוהב גורם לי לכתוב בדומה לו לתקופה קצרה. לא רק ספרים גורמים ל"השראה", את הסיפור בגרנטה כתבתי בזמן שראיתי את הסדרה "התסריטאי" והדמות של סייד קשוע נולדה ממנו באופן מאוד ישיר אבל אני חושב שהסידרה גם השפיעה על הכתיבה באופן רחב יותר. ובאותה מידה ברור שאלנה פרנטה היתה נוכחת בראש שלי בזמן הזה, משהו בישירות של הכתיבה שלה, בהתרחקות מתיאורים ישירים תוך הצלחה לייצר תמונה מאוד עשירה של הסיטואציה שכוללת רקע עשיר, כיוון אותי לנסות לעשות דבר דומה בסגנון שלי, אני לא בטוח שהצלחתי אבל אצלה זה מאוד מאוד מרשים.

ששששג

8) ספר עיון מומלץ? 

אביגיל: "דרך הלב" של ג'ק קורנפילד ובכלל כל ספריו. גם על "הורות כמעשה ניסים" של שי אור אני מאוד ממליצה. לכתיבה הייתי ממליצה על המדריך "לטפס על ההר או לכתוב" של ארנה קזין.

ערן: למרות שזה קצת מביך הספר עיון הכי טוב שקראתי הוא הקפיטל, אז הוא מומלץ. העולם נגלה לנו כאוסף של סחרות – משפט פתיחה מדהים, ואז אלף עמודים שמטרתם להסביר איך זה שהעולם נגלה לנו כאוסף של סחורות, מהם המאפיינים החברתיים שמייצרים עולם שנגלה באופן הזה. אבל למצב רוח קליל unequal childhoods  של אנט לארו – ספר בו היא עוקבת אחרי ילדים ממעמדות שונים ומראה איך חיי היומיום שלהם – האם ההורים  שואלים אותם "מה עשית היום?", איזה תשובה מצפים מהם לתת וכדומה – מייצרים מהם אנשים שונים לפי מעמד עם תפיסות שונות וסוגי מחשבה שונים כאשר אלה של המעמד הגבוה תואמים למה שמצפים בבית ספר ואלה של המעמד הנמוך ממש לא.

שדג

9) מהם ספרי ה-"גילטי פלז'ר" האהובים עליך?

אביגיל: התשובה תעיד כמה הרגלי הקריאה שלי השתנו מאז שהפכתי לאמא לפני שלוש שנים. עד שאני מגיעה ללקרוא, אני כבר לא ארשה לעצמי גילטי פלז'ר וזה די עצוב לי לומר את זה. אבל זו האמת. מצד שני אני בעיקר עובדת להוציא את אלמנט ה"גילטי" מהחיים שלי ולהשאיר רק את הפלז'ר, ובכלל הרעיון של ספר שאפשר לגמוע ביום ואפילו לדלג על דפים קוסם לי, כמו סרט רומנטי, מה שנקרא ספרי טיסה, דווקא הייתי שמחה לכתוב אחד כזה. נראה לי אתגר.

ערן: לא בטוח שאני מבין את הקטגוריה הזאת – הארי פוטר אולי?

הארי_פוטר_1

 

***

אביגיל גרץ (1975) היא בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת בן-גוריון. מחזאית, כותבת שירה ומחברת הרומן בת של רב (אבן חושן 2013), שעליו זכתה במלגת פרדס של הספרייה הלאומית. אם לבת, מרצה לקולנוע ישראלי ומלמדת מיינדפולנס במרכז הבינתחומי הרצליה.

ערן חכים (1983) הוא דוקטורנט בחוג לסוציולוגיה, כותב על ילדים מוחרמים בבית ספר ומשתדל להיות מעורב בפעילויות שמטרתן צמצום דיכוי ואי-שוויון. זהו הסיפור הראשון שהוא מפרסם.

הסיפורים 'בואי לתיבה' של אביגיל גרץ ו'מזל טוב על הסדרה החדשה' של ערן חכים רואים אור לראשונה בגיליון "הזדמנויות" של גרנטה – מגזין לספרות חדשה המתפרסם בימים אלו.
משתתפים נוספים בגיליון: תרגום: זיידי סמית, מרי מקארתי, מתיאס אנאר, אליאס ח'ורי, לורי מור, אוטסה מושפג, ג'וליאן פוקס ועוד. מקור מאת טוביה ריבנר, אמירה הס, ענת 
זכריה, יערה שחורי, רועי צ'יקי ארד, זהר אלמקייס, ראג'י בטחיש, ימית נטף, רעואל שועלי ועוד שמות נוספים ומסקרנים.

לרכישת הגיליון הרביעי של כתב העת גרנטה לחצו כאן.

13072671_1756120654665999_6488528750608817243_o

 

Advertisements