השאלון עם אורנה ראובן ויאיר אלדן, מחברי הספר "המכתב" (הוצאת כתר)

Posted on 8 ביוני 2016 של

0


1) מהם הספרים האהובים עליכם?

אורנה: אני מרותקת לכתיבה של אלנה פרנטה, אוהבת במיוחד את 'ימי הנטישה' המתאר את השנה הראשונה בחייה של אולגה לאחר שבעלה עזב אותה. אני כותבת את המילים האלה ויודעת עד כמה הן אינן מדייקות את הספר: זהו הסיפור של הישמטות פנימית, של היות לבד באופן בלתי נסבל ממש, ובהדרגה זיהוי של אותות חיים המגיעים מפנים הנפש. בשבילי זהו ספר שממשיכים לקרוא לאור פנס ברחוב, פשוט כי אי אפשר להרפות ממנו. פרנטה היא יוצרת השומרת בקנאות רבה על גבולות פרטיותה, מתוך מחשבה שאינה רוצה שהביוגרפיה שלה תקבל משקל בהערכת יצירתה הספרותית. זה נושא שמעסיק אותי מאד, לאור העובדה שהדמות של אלה בספר 'המכתב' היא פסיכולוגית, כמוני. אלה דומה לי, וכה שונה. אני נשאלת על כך לא מעט.

יאיר: ספר הסיפורים הקצרים של קפקא "סיפורים ופרוזה קצרה", יקר ללבי. יש מן הסיפורים, כמו "במושבת העונשין", או "אמן-הצום", או "הגלגול", שהרעידו את נימי נפשי בצעירותי ועד היום אני מזדהה עם גיבוריהם, ומתפעל מהחכמה הגלומה בהם. אמרתי לעצמי: אם יש מי שהצליח לנסח, כמו קפקא, את הקושי שבחיים בעולם, שהוא ,לעתים, מנוכר, לא צודק וחסר משמעות, אזי הניסוח עצמו, באיזשהו אופן לא ברור, מהווה הקלה לאותו קושי.

א

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליכם?

אורנה: כשהייתי ילדה אהבתי מאד את הספרים של אריך קסטנר, במיוחד את 'פצפונת ואנטון' ו'אורה הכפולה'. בספר 'המכתב' הדמות של אלה מצטטת מתוך 'אורה הכפולה', את הרגע מכמיר הלב בו אורה קוראת לאביה מתוך חדר האורחים, אך הוא חובש את כובעו בפרוזדור ואומר לעצמו: "אין טובעים בחדר האורחים". אני חושבת שכבר כילדה חשבתי שזהו תיאור מדויק עד כאב של רגעי הבדידות שאפשר לחוות בתוך קשר. בוודאי שאפשר לטבוע בחדר האורחים, וגם בסלון ובחדר הילדים, כשאיש אינו מביט לאחור. כפסיכולוגית, החיבה שלי לתובנה של קסטנר רק הלכה והעצימה.

יאיר: אהבתי מאוד את הספרים שיצאו ב"ספרי כתרי" – בת מונטסומה, אחרון המוהיקנים, רובינזון קרוזו, אי האלמוגים, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, בן חור, ועוד. שמורה להם בלבי פינה חמה. התרגומים הללו, ממיטב ספרות העולם, הם שחשפו אותי, כילד, למורכבות של רגשות שרק נראים פשוטים, כמו אהבה, נקמה, קנאה, תאוות בצע, ואשר למעשה הם מורכבים, ומשפיעים השפעה נחרצת על חיי אדם.

ב

3) מה הספר האחרון שקראתם?

אורנה: אני בעיצומה של קריאה סוערת בספרו של יניב איצקוביץ 'תיקון אחר חצות' (הוצאת כתר, בעריכת יערה שחורי שערכה גם את 'המכתב'). 'תיקון אחר חצות' מביא את סיפורה של פאני קייזמן, גיבורה נשית חזקה ומטלטלת, שלא מהססת לעזוב את יקיריה ולצאת בעקבות גיסה שהותיר את אחותה עגונה. אני מרגישה שהספר של יניב הוא מופע זיקוקים עדין של עברית עתיקה ונהדרת, המעוררת געגוע עמוק לזמנים שלא הכרתי (האימפריה הרוסית של סוף המאה ה- 19), אך כמו טבועים בתוכי.

יאיר: סיימתי לא מכבר את ספרו של רוברט ואלזר "האחים טאנר" (בתרגום ארז וולק עם אחרית דבר קצרה וטובה מאת טלי קונס שגם ערכה את הספר). הדפים הראשונים של הספר, בהם נואם סימון הצעיר בפני מנהל חנות ספרים, נאום מבריק ומלא ביטחון עוררו בי חשש. מנהל חנות הספרים מקבל אותו לעבודה, אבל אני נותרתי עם ספק לגבי סבלנותי לגיבור הספר ועודף הביטחון שלו. אלא שאחרי שבוע (ושלושה דפים בספר) מתייצב סימון, מול אותו מנהל ונואם נאום עזיבה לא פחות חזק. הספר הזה, שנכתב ב – 1906, מבטא, לכאורה, תפישות רומנטיות לגבי סבל האמן וחוסר היכולת שלו להשתלב בחברה, אבל הוא הרבה יותר מזה. יש בו תובנות עמוקות לגבי הקיום האנושי, וואלזר משרטט ביד אמן את הדמויות השונות, ובייחוד את היחסים המורכבים בין סימון לבין אחיו ואחותו.

ג

4) איזה ספר גרם לכם לתהות 'על מה המהומה'?

אורנה: אני כותבת ברגשות מעורבים על 'סוויטה צרפתית' של אירן נמירובסקי. בעיני, זהו אחד המקרים בהם סיפור "מאחורי הקלעים" של הספר, מכמיר לב ומרתק יותר מהספר עצמו. נמירובסקי הייתה יהודייה ממוצא רוסי שחיה בפריז, ועם הכיבוש הנאצי נמלטה עם בעלה ושתי בנותיה לכפר קטן, ובו כתבה את 'סוויטה צרפתית'. הספר מתאר מערכת יחסים אסורה בין קצין גרמני וצעירה צרפתייה. ב-1942 נמירובסקי נשלחה לאושוויץ ונרצחה, בת 39 בלבד, אבל המחברת שבה כתבה את 'סוויטה צרפתית' נשמרה במזוודה שארזו בנותיה הקטנות… אני חושבת על המחשבות של דניס, בתה של נמירובסקי, פותחת את המזוודה הישנה עשרות שנים לאחר סיום המלחמה, ומוציאה ממנה את המחברת הצהובה והבלה, שבתוכה שמור סוד מחשבותיה של אמה. אני חושבת על כך ורוצה לקרוא את הסיפור על הרגע הזה…

יאיר: "כניעה" של מישל וולבק לא עמד בציפיות שלי, אולי בגלל שהדמות של פרנסואה, גיבור הספר, לא הייתה אמינה מספיק. אני מניח שגם העובדה שאהבתי מאוד את ספריו הקודמים והושפעתי מהם, יצרה ציפייה מוגזמת. בשנות הבגרות, כשהתפתח אצלי חוש הביקורת, אם לא הבנתי מדוע יש התלהבות כל כך גדולה סביב ספר או יצירת אמנות בכלל, הייתי תולה את העניין בעצמי ובמגבלותיי. אחר כך, בשנות הבחרות היהירות, הייתי מאשים את היצירה. היום אני נזהר ומעלה את האפשרות שספר שזוכה להערכה רחבה בלי שאני לא מבין על מה ולמה, הוא ספר שעוד לא הגיע זמנו עבורי.

ד

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתכם?

אורנה: אני מנצלת את ההזדמנות להזכיר ספר שזכה בצדק רב להערכת הביקורת, אך אני חוששת שיש קוראים רבים שלא הגיע לידיהם, והוא ראוי להערכתם ולאהבתם. מדובר 'במולדת הישנה' של לילך נתנאל (גם הוא בהוצאת 'כתר' ובעריכת יערה שחורי הנפלאה), שהוא מלאכת מחשבת חלומית של מילים מתלפפות ומתרסקות, מרופטות ומפורכסות ומתמוססות, המבקשות מהקוראת התמסרות שאין לה גבול.

יאיר: ספר טוב תמיד יזכה להערכה היות שיש עדיין מאפיינים אנושיים אוניברסליים למרות התפרקות הלאום, החברה, והקהילה לגורמים. הבסיס האנושי המשותף הזה מאפשר לזהות ביצירה תובנות ואסתטיקה שיכולים להוות משענת לנוכח קשיי החיים והסבל שכרוך בהם. כואב לי על ספרים שנשכחו למרות שזכו להערכה, או על ספרים שלא זכו להערכה מספקת. "מצבי רוח" ו"Curriculum Vitae" של יואל הופמן הן יצירות חשובות כאלה, או "השמים שבתוכי, יומנה של אתי הילסום". בתחום השירה, היות שהשירה עצמה נדחקה לשוליים כמעט כל המשוררים הגדולים לא זוכים להערכה מספקת היום. עבורי, מדובר באברהם חלפי, ובדוד פוגל וברבים אחרים. ספר של סופר בן דורי שאהבתי, ושלא זכה, לטעמי, להערכה מספקת, הוא "כל הדרכים" של רווה שגיא.

ה

6) מיהם הסופרים האהובים עליכם?

יאיר: השאלה הזו מובילה, בהכרח, לאיזו קלישאה היות שאני, אחרי הכול, ולמרות הכול, מאמין ברוח האדם, וביכולתו לתקן עוולות ולא רק לבצע אותן, ושאם יינתן לו מספיק מרחב וזמן, כפי שאנושיותו מחייבת, הוא יהיה מודע יותר, מוסרי יותר ומתמסר יותר לעצמו ולאחרים. יצירות טובות בעיני הן כאלה המתנגדות לרוח הכללית, המאפשרות מחשבה מחדש על כל נושא, שמצביעות על הפגמים בעולמנו ובהתנהגותנו, אבל בכך גם מאששות את הפוטנציאל האנושי, גם אם הוא לא מתממש. אחרי ההקדמה הזו, הנה מבחר קטן: מחברי התנ"ך למיניהם, אפלטון, אריסטו, סופוקלס, אוריפידס, רבי עקיבא, רבי אליעזר בן הורקנוס, ריש לקיש, רב יוסף, הרמב"ם, האר"י, ויקו, קאנט, הובס, מיל, לוק, דוסטוייבסקי, פרוסט, סלין, קפקא, אמרי, דה בובואר, קאמי, יהושע, עוז, גרוסמן, צרויה שלו, ועוד.

אורנה: לרשימה המופלאה של יאיר אני מוסיפה את טרומן קפוטה וחוליו קורטאסר, שמעסיקים אותי לאחרונה. לגבי קפוטה, אני מבקשת להזכיר את "זיכרון מחג המולד", שהוא סיפור קצר מר-מתוק על ילד שאופה עם דודתו עוגות לחג המולד. במילים פשוטות נפרשים נופי הילדות של קפוטה, ומכוננת אהבה. וקורטאסר, הו קורטאסר… מי שמניח ידיו על קובץ סיפוריו נשבה לתוך עולם מתעתע, שנקודות המבט בו מתחלפות מבלי משים, נסו לעקוב אחריהן ותגלו את הקסם…

ו

7) ספר שנתן לכם השראה?

אורנה: 'ספר הדקדוק הפנימי' של דויד גרוסמן (הוצאת הספריה החדשה), הוא כולו "עולם פנימי", שקיעה לתוך הגופנפש של אהרון, המפחד להתבגר. כדי להתגונן מהעולם שבחוץ (ויש ממה להתגונן), אהרון "מתכמס" (מלשון כמוסה), נחבא בתוך עצמו, חי בהווה מתמשך וממתין בסתר. בכל פעם שאני קוראת בספר, אני מוצאת את עצמי לוחשת על אוזנו של אהרון שלא ידאג, הוא יצליח לגדול, ויום אחד עוד יתגלם בדמותו של דויד גרוסמן, ומחשבותיו הכמוסות עוד יגיעו לחוף מבטחים… 'ספר הדקדוק הפנימי' מהווה השראה חשובה לבחירה שלי להיות פסיכולוגית, לחפש את השפה הפנימית המדויקת, ולהאמין באפשרות שלה להתקיים בין שניים.

יאיר: "מעבר לאשמה ולכפרה" של ז'אן אמרי, ו"מסות בגוף ראשון" לאהרן אפלפלד הם שני ספרים שעוררו אותי לחשוב על הקשרים העמוקים שבין סוגה ותוכן, ועל העוצמה שיש בחיבור בין כתיבת מסה אישית ובין תובנות אוניברסליות. החוכמה והאומץ של שני הכותבים הללו גם הבהירו לי, שלעתים, ההקרבה הנדרשת מאמן איננה עניין רומנטי גרידא, אלא דבר הנוגע בליבת החיים והיצירה, ומערבל אותם יחד.

ז

8) ספר עיון מומלץ?

אורנה: הספר 'עדות' של חוקרת הספרות שושנה פלמן והפסיכואנליטיקאי דורי לאוב, הוא ספר מבריק שעוסק באקט של נשיאת עדות, תוך התבוננות בטקסטים מגוונים מפרויד ועד קאמי, וצפייה בעדויות מוסרטות של ניצולי שואה. אני אוהבת את ההיבטים האישיים של הספר – פלמן ולאוב מתארים את ניסיונם האישי בהוראה של סטודנטים ובהאזנה לסיפורי עדות של ניצולים – ובכך יוצרים מסמך משולב מרתק.

יאיר: ההבחנה בין ספרי עיון לספרי פרוזה היא לא תמיד ברורה, והעיון והפרוזה מזינים האחד את השני, והסוגות מתחלפות ומתערבבות. על כל פנים, אני קורא ספרים שנחשבים "ספרי עיון" כחלק בלתי נפרד מעבודתי כסופר וכמרצה למשפטים. ספרים טובים שקראתי ואני קורא לאחרונה. דב אלבוים ערך והביא לדפוס את "זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית" של גרשם שלום. המאמרים של שלום מרתקים, ואחרית הדבר של חביבה פדיה מאירת עיניים ופנורמית. ספרון קטן באנגלית על בגידות (Betrayals) מאת חוקרת איטלקיה בשם גבריאלה טורנטורי שבה את לבי, והעניק לי כמה תובנות שעוזרות לי בכתיבת כתב היד הנוכחי. ספרו של סוצקבר על גטו וילנה שיצא לא מזמן ריתק אותי, וספר קלאסי שנמצא על שולחני הוא "רשות הרבים" של שלמה אבינרי.

ח

9) מהם ספרי ה-"גילטי פלז'ר" האהובים עליכם?

אורנה: אני אוהבת את השנינות החריפה-נוגה של נורה אפרון, ובעקבותיה התענגתי על 'החיים ומה שלבשתי' של שלי גרוס. האם הרגשתי אשמה? לא ממש, בעיקר נינוחה על המרפסת, עם קרטיב מתוק…

יאיר: כל פרוזה המערבת סיפור בלשי, כמו ספריה הקלאסיים של בתיה גור בספרות שלנו, מתחילה אצלי כאיזה מיזם רביצה שעוד אצטער עליו, אבל בסופו של דבר, אם הספר מרתק אותי, כמו אצל בתיה גור, הוא הופך להיות ראוי לכל דקה שהקדשתי לו. בכלל, בכל קריאת ספרות טובה יש עונג, פיסי ונפשי, גדול, וההתמסרות לספר והעונג שבצידה הם לא דבר שצריך להרגיש בגינו אשמה (תובנה שעולה מניסיון רחב היקף באשמה). לפעמים אני קורא ספרי פנטזיה שהילדים שלי קוראים, כדי לנסות לגשר על הפער הבלתי ניתן לגישור בין הדורות, ואולי הם נכנסים לתוך הקטגוריה של "גילטי פלז'ר".

גש

 

***

יאיר אלדן הוא מרצה למשפטים, ואורנה ראובן היא פסיכולוגית קלינית, מרצה ומתמחה בפסיכואנליזה. לאחרונה ראה אור רומן משותף לשניהם בשם "המכתב" (הוצאת כתר). 

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן

עוד על הספר:

אלה, פסיכולוגית תל אביבית, מקבלת מכתב בוטה מאיתמר, שהיה בעבר מטופל שלה. הוא בניו יורק ודורש ממנה כסף. מרגע ה והלאה מתנהלת ביניהם חליפת מכתבים סוערת, ושניהם נקלעים לסחרור רגשי שסוחף את שניהם.

הקשר שנוצר פורץ את גבולות הקליניקה והטיפול. איתמר, שנדמה כמטופל קרוב ומוכר, מתגלה כמי שתקף את בת זוגו, ועתה נמצא במקום מסתור. אלה, השקולה והמאופקת, נוסעת אליו לניו יורק. נדמה שהיא שומרת על הגבולות ועל האתיקה והוא מבקש לפרוץ ולמרוד, אבל האם באמת ברור מי החזק ומי החלש, ומי מבין שניהם אחראי על מעשיו?

המכתב הוא רומן מכתבים לופת ועז שמפגיש שני קולות, של אישה וגבר, במערכת יחסים אפשרית ובלתי אפשרית, סיפור אהבה שעשוי ממילים. לאורך הרומן המפעים הזה אנחנו חוזרים ושואלים אם אי פעם נגמר הטיפול ואם בכלל ניתן להציל מישהו.

המכתב

 

מודעות פרסומת