סיפור קצר: "סימנים" מאת צביה גולן

Posted on 6 ביוני 2016 של

5


עכשיו זה כבר ברור לגמרי. הוא פשוט לא אוהב וזהו. לא יעזור שאלך למספרה לעשות צבע. לא יעזור שאגש לשושנה לעשות גבות ושחי. הוא פשוט לא אוהב וזהו.

היו לי המון סימנים שזה כך, רק שבחרתי להתעלם מהם ולא ראיתי את הכתובת על הקיר, שחור על גבי לבן, מול הפרצוף שלי. כמה סימנים צריך בן אדם נורמאלי בשביל להבין דבר פשוט? רחלי, חברה שלי, לא הייתה צריכה יותר מסימן אחד. ברגע שיוסי שלה התחיל לחזור מאוחר ולהגיד לה שהוא היה נורא עסוק בעבודה, היא כבר הבינה וזרקה אותו מהבית לפני שהוא ילך בעצמו, כדי שהאגו שלה לא יפגע יחד עם החיים שלה.

לזרוק אותו, כך אמרה רחלי, היה לה ממש קשה, אבל הנקמה המתוקה לראות את הפרצוף שלו כשהוא חזר ומצא את הבגדים שלו במדרגות, היה שווה כל גרוש. היא הבינה את המציאות אחרי סימן אחד, אבל אני? גם אחרי עשרה סימנים עוד לא האמנתי ולא הבנתי, רק כל הזמן האשמתי את הסימנים שלי שהם לא מדע מדויק, ושירדו ממני עם הקול הצפצפני הזה שלהם, ופשוט יפסיקו לבלבל לי את המוח.

אבל היו כמה סימנים שהיה ממש קשה להתעלם מהם. למשל, מנחם היה בעבודה, אני הייתי בבית ושיחקתי סוליטר נגד המחשב. אמרתי לעצמי שאם אני אנצח בסיבוב הראשון, זה סימן שמנחם יחזור היום מוקדם, ואולי אפילו נצא למסעדה או נלך לסרט טוב. מובן שבסיבוב הראשון של המשחק הפסדתי, כי מי יכול לנצח את המחשב כל כך מהר, אבל נאמנה להחלטות שלי, לא הבנתי את הסימן והמשכתי לשחק עוד עשרה משחקים לפחות. בסוף, כשכבר ניצחתי, הייתי בטוחה שהסימן שלי מצוין, רק אולי התזמון לא כל כך, כי מנחם חזר מאוחר, ולא רק שלא יצאנו למסעדה, אלא שהוא אפילו אמר שהוא לא רעב. מוכרחה להודות שזה הפליא אותי איך אפשר לעבוד כל כך קשה, עד כל כך מאוחר, ולא להיות רעב בכלל.

אז עברתי לסימן אחר.

הייתי הולכת ברחוב ומחליטה שאם אצליח לעשות עשרה צעדים בלי לדרוך על הקווים של המדרכה, זה סימן מצוין שהוא אוהב אותי, אבל כשדרכתי עליהם בטעות, חשבתי לי שעשר הוא לא מספר המזל שלי, והחלפתי אותו לשבעה צעדים בלי לדרוך, ואחר כך לחמישה, ובסוף בכלל הפכתי את הסימן וחשבתי שאולי דווקא כן צריך לדרוך על הקווים, לפחות עשר פעמים, בשביל לדעת שהוא אוהב אותי. רחלי אמרה כל הזמן: "תסתכלי טוב, תשימי לב להבדלים בהתנהגות שלו," וגם "אל תהיי עיוורת, בתיה, שום דבר בחיים האלה לא בטוח," אבל המשכתי לעשות לעצמי סימנים, וגם כשהם לא עבדו, עדיין לא קלטתי איפה אני חיה.

סימן אחד היה עוד יותר ברור: אם הטלפון הנייד שלי צלצל יותר מעשר פעמים במשך היום, ולא משנה מי התקשר, אפילו אם זו הייתה טעות במספר – ברור שמנחם אוהב אותי. אז בימים שהטלפון שלי שתק כמו דג, הייתי אמורה להבין משהו, לא? אבל אני, כרגיל, האשמתי את אורנג' בכך שיש תקלות בקווים, האשמתי את המכשיר עצמו שגם ככה היה מהדור הישן, ולא היה לו ביטחון עצמי, אז האשמתי אותו שעבר למצב רטט בלי שאף אחד העביר אותו למצב הזה, ובקיצור – מצאתי מיליון אשמים, כולם, חוץ ממנחם, שאולי באמת הפסיק לאהוב אותי.

לפעמים, כשלא הייתה לי בררה, הייתי סופרת גם את הפעמים שהטלפון הנייד של מנחם צלצל. היה לו צלצול יפה כזה, "מרש החתונה", ואני ראיתי גם בזה סימן שהוא זוכר שאנחנו נשואים. אחרי עשרה צלצולים בערב הייתי מחליטה שזהו, הסימן כבר מובהק: מנחם שלי לנצח, רק מה? הוא, מנחם, לא התעניין כל כך בסימנים שלי, והיה די עסוק בטלפונים שלו, לא מפני שהוא ספר אותם, אלא מפני שאני לא הסכמתי שהוא יעשן בבית, וככה הייתה לו סיבה לצאת לעשן בכל פעם שהטלפון שלו צלצל, אבל גם את הסימן הזה לא הבנתי. רחלי אמרה שזה שאני מרשה למנחם לצאת החוצה לפחות עשר פעמים בערב, זה רק סימן אחד: שאני פשוט פסיכית.

"מה אני יכולה לעשות?" שאלתי אותה, והיא הרימה ידיים בצורה שאמרה "אני נכנעת", הסתובבה והלכה לבשל משהו טעים לאבי, שהחליף את מיכאל, שהחליף את דודו, שהחליף את יוסי, שחזר יום אחד הביתה ומצא את הבגדים שלו בחדר המדרגות.

בסוף, מרוב שרחלי ניסתה לפתוח לי את העיניים, החלטתי שאני אעשה רק עוד סימן אחד אחרון, והבטחתי לעצמי שאם גם זה לא יעבוד, אני אפסיק עם השיטה הזו, ופשוט אשאל את מנחם שאלה ישירה אם הוא עדיין אוהב אותי.

"רק עוד סימן אחד וזהו" אמרתי לרחלי בטלפון (היא התקשרה, צלצול רביעי לאותו יום, עוד שישה והסימן פועל.)

"תעשי מה שאת רוצה" רחלי נשמעה כועסת. לא הבנתי למה, והיא הסבירה בעצבים: "הטמטום שלך מעצבן, זה הכל." נעלבתי עד עומק נשמתי ועשיתי מייד עוד סימן: אם רחלי לא תתנצל עד מחר, סימן שהיא לא חברה אמתית. בינתיים תכננתי בקפידה את הסימן האחרון בעניין מנחם: הלכתי למשרד נסיעות וקניתי לנו זוג כרטיסי טיסה לקפריסין. סוכנת הנסיעות התרגשה יחד איתי כשסיפרה לי על אי הפרפרים, "זה המקום בהא הידיעה לזוגות אוהבים" היא אמרה, ונתנה לי זוג כרטיסים יחד עם "חבילת נופש שלא תצטערו עליה."

עכשיו צריך היה להתכונן לעיקר. צבע ופן אצל שושי, גבות ושחי, להכין למנחם כוס קפה חזק כמו שהוא אוהב, להכין לו עוגה טעימה, ואז לתת לו קודם להתקלח כי "אני חייב להוריד מעצמי את היום הזה" וכי "היה לי יום מטורף," ואני אהבתי שהוא מתקלח כשהוא בא כי גם הסימן של הריח המוזר מהבגדים שלו לא טלטל אותי ולא הספיק לי בשביל להבין.

הכל עבד לפי התוכנית.

מנחם בא, מקלחת, קפה, עוגה, ואז אמרתי לו בטון הכי חגיגי שיכולתי שיש לי הפתעה ענקית בשבילו.

"מעניין, בתיה, גם לי יש משהו להגיד, סוג של משהו מפתיע."

מרוב התרגשות לא ידעתי מה לומר, רק ביקשתי שהוא יהיה ראשון. עצמתי עיניים, אבל הצצתי טיפה לראות איך הוא נראה, כי אם הוא מתרגש עכשיו זה סימן מקסים, ואולי אני באמת לא אצטרך יותר סימנים. ככה עמדתי עם הידיים מאחורי הגב (שלא יראה את הכרטיסים), ומנחם הסתכל עלי במבט מוזר ואמר לי: "בתיה, תפתחי את העיניים, מה, את ילדה קטנה?" פתחתי את העיניים ושמעתי אותו אומר עוד משהו לפני שהבנתי סוף סוף שזה כבר ברור לגמרי, ואני, מטומטמת שכמוני, לא ראיתי את הסימנים שהוא השאיר בדרך, עד לאותו רגע שהוא עמד עם המזוודה החומה המעצבנת הזו באמצע הסלון.

 

***

 

צביה גולן, ילידת 1957, סופרת ומנהלת מרכז טיפולי לילדים עם צרכים מיוחדים. פרסמה עד היום 4 ספרי פרוזה וספר ילדים אחד: "כביסה מלוכלכת", 2008; "קולות מן החדר", 2010; "חטאים קטנים", 2011; "תהומות", 2012; "מר מחסני", 2013 (ספר ילדים). במהלך 2016 יראה אור ספר פרוזה חמישי פרי עטה, "דממת הספק".

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

Advertisements