אני זוכרת את היום הראשון שלה במשרד. היא הייתה שקטה למדי, ובקלות ניתן היה להחמיצה עוברת במסדרון. אבל שמנו לב אליה בכל זאת, בגלל שהיא החליפה את שמעון העצוב, אשר מת בכיסא שבו היא הייתה עתידה לשבת. כמו כולם, שמרתי גם אני על קשר שתיקה לגבי מותו של שמעון, ולא אמרתי כלום, כשהיא פסעה בתמימות רבה אל הכיסא, והתיישבה אליו. הנשימה של כולם נעתקה לרגע, ולכן אף אחד לא ענה לה, כשהיא הסתובבה ואמרה, “קר, אה?”

              היא התכוונה למזגן, שהזדקר בדיוק מעל ראשה והפיץ אוויר במעלות חד ספרתיות. שמעון העצוב תמיד התלונן שחם לו, בעוד הנשים במשרד התלוננו על הצטננויות. בשלב כלשהו הוא היה מתגנב לתרמוסטט ומווסת אותו כרצונו. כאשר גם הגברים התחילו פתאום לחלות, נמצאה פשרה; את שולחנו תקעו בפינה המרוחקת ביותר במשרד, מתחת למזגן קירור אישי, אותו כיוון שמעון לפי רצונו. אף אחד לא עבר שם במקרה, ומי שעבר, הסתלק מהר, משפשף ידיים ורוקע רגליים. זאת הסיבה שלקח לפחות חצי יום למצוא את שמעון ללא רוח חיים בכיסאו.

              בבואה של מחליפתו, היא מן הסתם ניסתה לטפל במזגן דבר ראשון. אבל כאילו עקשנותו של שמעון דבקה במכשיר לאחר מותו, והמזגן סירב לשינוי המעלות. המספרים עלו וירדו אבל הקור נשאר אותו קור. אפשר היה אמנם פשוט לכבות אותו, אבל משום מה החדשה העדיפה לשבת תחת קורו המקפיא, עטופה בסוודרים, צעיפים וכפפות, אף שהיה שיא הקיץ בחוץ, וכל מי שעבר שם (כאמור, לא היו אלה רבים), תמה על מראיה המשונה.

              מסופר על הנביאה פיתיה מדלפי, שהחלה להתנבא לאחר שראשה הסתחרר משאיפת עשן. ובכן, ככל הנראה זה מה שקרה לעובדת החדשה אחרי שבילתה זמן מה תחת האדים של מיזוג האוויר. דעתה השתבשה והיא החלה להגיד דברים סתומים. ראשונה הבחינה בזה המזכירה, שמטבע הדברים, הייתה החוליה המקשרת בין כל חלקי המשרד. יום אחד ניתקה המזכירה את הטלפון בתדהמה והתכופפה אלי. היא אמרה בקול חלש, זה שהשתמשה בו לרכילויות, “משהו לא בסדר עם החדשה. היא אמרה לי משהו מה זה מוזר בטלפון.”

השולחן שלי היה הכי קרוב למזכירה, ולכן גם ידעתי על כל דבר שקורה אצלה בחיים האישיים, על ביתה הבכורה שחזרה לגור אצלה עם הילדים בגלל יוקר המחייה, על חופשותיה המתוכננות והמדומיינות, ועל שנאתה לאחרים בעבודה. בקיצור הייתי אשת סודה.

              “מה?” שאלתי.

              המזכירה התחילה לצחוק ולא הצליחה לחזור על הדברים. לקחו לה עוד כמה רגעים להירגע ולומר, “היא אמרה, שיש דברים שאי אפשר להבין כשנופל לך פסנתר על הראש”.

              “מה?” לא יכולתי שלא לפרוץ גם בצחוק, “למה היא אמרה את זה?”

              “אין לי מושג.”

              אנשים התחילו לפזול לעברנו מן השולחנות הקרובים. חלקם התרגזו, ויכולתי להבין אותם, כי צחוק הוא צליל בלתי נסבל בשעה שאתה יושב לצד שולחן העבודה.

              “לכי, לכי תציצי עליה,” דחפה בי המזכירה.

              קמתי אל המסדרון. שולחנה היה רחוק, ולא הוביל לשום מקום, ובכל זאת, פסעתי אליו ונעמדתי בקור העז. היא ישבה שם בשלווה משונה, עטופה בצעיף ענקי, ולראשה כובע צמר עם פונפון. הבטנו זו בזו. חשבתי שאוכל להמציא לה אמתלה מדוע הטרחתי את עצמי לפינתה הנידחת, אבל ברגע האמת  לא יכולתי לחשוב על שום דבר. ראשי התרוקן לגמרי.

              “את לא יודעת לעשות סיר פתיתים ובטווח הרחוק זו תהיה בעיה,” אמרה לי.

הוספתי עוד רגע לעמוד שם, אבל היא לא אמרה דבר נוסף. אחר כך חמקתי בחזרה לשולחני.

              קרוב לוודאי שסיפור זה לא היה נודע במשרד, בטח לא במהירות שבה הוא נפוץ, מכיוון שאנו העובדים נהגנו לחפות זה על מוזרויותיו של זה. לא סיפרנו לבוס על נטייתו של החשב לכסוס ציפורניים ולירוק אותם לתוך כלי המהדקים שלו, כמו שגם לא התלוננו בפניו על הפעמים שבהן שמעון העצוב הגביר את המיזוג. אינני יודעת אם חיפינו זה על זה מתוך נאמנות, או אמונה בקארמה, או שמא מפחד שבתלונתך אתה עשוי לפתע להיתפס מוזר לא פחות מהמוזר עצמו.

              בכל אופן, רוב הסיכויים שאף אחד לא היה יודע מזה, לולא עוד באותו היום, כינס הבוס את המשרד לשיחת חירום, ובה הסביר, שמצבו הירוד של המשק נותן את אותותיו גם עלינו, ובלית ברירה יחולו פיטורים במשרד. מובן שעם צאתו מן החדר, כל הנוכחים נתמלאו פאניקה. כולם מיהרו להכריז שחרב הפיטורין מרחפת דווקא מעל לראשם, כדי להיראות ענווים בפני חבריהם, וגם מתוך תקווה, שבמין לופ של חוק מרפי, ציפייתם להיות מפוטרים תתבדה.

              בתוך האנדרלמוסיה, המזכירה זעקה, “החדשה! החדשה! היא ניבאה את זה!”

              לא הבנתי על מה היא מדברת, וגם יתר האנשים, אבל היא הסבירה, “היא אמרה, שעוד מעט פסנתר ייפול לנו על הראש, והיא צדקה. זאת הייתה נבואה!”

              כמו שאתם יכולים לצפות, לא האמנו לשטות הזאת. ובכל זאת כשהגעתי הביתה חיטטתי בארונות המטבח. אני לא יודעת מה ציפיתי למצוא שם, הלוא ידעתי שאין לי פתיתים. אמנם סיר שלם יכול היה להאכיל אותי לשבוע, אך זה תמיד נראה לי כמו מאכל משמין לילדים. ירדתי לסופר, ושם גיליתי לשמחתי מבצע על הפתיתים. ארבע בעשר. לא רע, בשביל ניסוי. לקחתי את הפתיתים הביתה ועקבתי אחרי הוראות ההכנה הפשוטות שעל האריזה. למרות זאת, שרפתי את הסיר, והפתיתים יצאו קשים.

              למחרת אנשים במשרד היו טרוטי עיניים ונראו כאילו בילו את הלילה במריבות עם ילדיהם או בני זוגם. הם לא היו נחמדים זה לזה, אולי בגלל העייפות ואולי בגלל שראו בכל אחד מתחרה פוטנציאלי. אחד אחד, הם התגנבו אל הפינה של החדשה, אותה הם כבר לא כינו כך, אלא “הנביאה”, וחזרו משם עם סיפורים תמוהים.

              למעצב הגרפי היא אמרה, “אתה תבעט בכל התחנות בדרך שלך.”

              “איזה תחנות, למען השם?” זלזל ושב אל מסך המחשב שלו, נועץ כרגיל את עיניו בפרטים הקטנים מבלי להסירם לרגע, “אין, היא פסיכית לגמרי. אני לא מבין למה אותה לא מפטרים? היא הרי האחרונה שהגיעה.”

              לחשב שכוסס ציפורניים היא אמרה, “תנעל את הערדליים שלך.” הוא חזר לשולחנו בפנים קודרות במיוחד. “זהו זה, אני מפוטר,” אמר, “אתם לא מבינים? ערדליים, גשם. זה אומר שאני בחוץ.”

              אלו שעדיין מצאו את זה מצחיק, השתתקו כשהוא נקרא למשרדו של הבוס. כשיצא משם, נראה היה כמי שבכה, והחל לארוז את חפציו, כולל את כלי המהדקים והציפורניים. מאותו רגע הנביאה נתפסה בחרדת קודש. אף אחד לא פקפק יותר ביכולות ההתנבאות שלה, זולת המנקה, שמלמל, “אני לא מבין איך אתם נתפסים לאמונות תפלות. איבדתם את הצפון?” אבל אף אחד לא הקשיב לו, משום שהוא היה עובד קבלן.

זה נמשך כמה ימים. בכל בוקר התור למכונת הקפה התקצר, בכל ערב שרפתי עוד סיר פתיתים. המזכירה עטתה סבר פנים ממלכתי, וכבר לא סיפרה לי שום דבר אישי מחייה. גם היא לא ידעה כלום, וניגשה שוב ושוב אל הנביאה. אני מודה, שגם באתי שוב אל שולחנה המקפיא, אבל היא לא אמרה לי דבר נוסף.

              המעצב הגרפי היה הראשון שיצא ממשרדו של הבוס עם מבט של הקלה. הוא חזר לשולחן ואל תוכנת העריכה הפתוחה לפניו, בלי לומר לאף אחד מילה, ובלי לארוז. רגע אחר כך נקראה הנביאה למשרדו של הבוס.

              קשה היה לראות אותה מחוץ למקומה הטבעי. עלה בדעתי שמאז היום שנכנסה לא ראיתי אותה שלא מאחורי שולחנה. היא נראתה זרה פתאום, כשחלפה על פני השולחנות, הולכת בצעדים איטיים, פונפון הצמר מתנדנד מקודקודה בעצבות. היא הגיעה עד לדלת הבוס והסתובבה. כולנו הבטנו בה. אפילו המעצב הגרפי ניתק מן המחשב וסובב את כיסאו אליה.

              היא אמרה, “כל התרגילים למיניהם מובילים אתכם בחזרה לדף הריק, שמביט בכם בחזרה במבוכה. מי ימצמץ ראשון? מי שפוחד להתגלות כרמאי, ולכן הוא מרמה.”

              היא הזדקפה ונכנסה אל הבוס.

              בסוף פיטרו גם אותי. הייתי כבר מוכנה לזה, אחרי כמה ימים של מתח בלתי נסבל, ובכל זאת היה עצוב לעזוב. ראיתי על המזכירה שגם היא נעצבת. שמרתי על אופטימיות בצאתי. הייתי צעירה, ואמנם לא היה לי ניסיון רב, אבל הייתי מוכנה להתפשר על השכר.

את השבועות הבאים עשיתי בשליחת קורות חיים ומעקב אחרי אתרי הדרושים. לא היו משרות רבות שעניינו אותי, אולם מכיוון שראיתי שגם אני לא מעניינת אותן, התחלתי לשלוח קורות חיים למשרות הרבה מתחת לכישורי. חלקן הזמינו אותי לראיונות, וכשהגעתי, מצאתי תור של אנשים מחוץ לדלת. התיישבתי וחיכיתי בתור.

              נגמרו פיצויי הפיטורין. נגמרו החסכונות. ואז שכר הדירה ירד ביחד עם חשבון האשראי, כרגיל, ונכנסתי למינוס. לא יכולתי למשוך יותר מזומן. ידעתי שאמור להיכנס לי כסף בקרוב, מאיזו חלטורה שעשיתי מהצד, אבל עד שהיא נכנסה היה לי רק את מה שנשאר בארנק: מטבע של עשרה שקלים.

              ירדתי לסופר. הלכתי הלוך ושוב במעברים. זה מדכדך למדי להיכנס לסופר כשאתה רעב ומרושש. הבנתי פתאום שיש לעג נורא בצורה שבה מסדרים את המדפים.

              לבסוף נעמדתי מול מדף הפתיתים.

***

מיכל פיטובסקי היא סופרת וספרנית. רומן הביכורים שלה, “אספלט”, התפרסם ב2012 בהוצאת כתר, וזיכה אותה במלגת פרדס של הספריה הלאומית. בימים אלה עורכת את הרומן השני שלה, וכותבת את הבלוג טיפוסים.

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com