סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של יו לופטינג ואלינור ה. פורטר

Posted on 26 במאי 2016 של

0


מיכאל כותב על ספרי דוקטור דוליטל מאת יו לופטינג

בספרי ילדים ונוער רבים יש דמויות שהן – בהיעדר מילה טובה יותר – מגניבות.

לעיתים, אך לא תמיד, אלה גיבורי הספרים או גיבורותיהן. לרוב אלה דווקא דמויות משנה שגונבות את ההצגה. דוגמאות? ב"הארי פוטר" אלה פרד וג'ורג' וויזלי (ובמידה מסוימת גם פרופסור מקגונגל, לא?), ב"שמונה בעקבות אחד" זהו עמוס, ב"בילבי" זו, כמובן, בילבי, ב"פצפונת ואנטון" זו ברטה השמנה וב"שלושים בחמישה במאי" זהו הסוס השחור נגרו קבלו, וכן הלאה.

אתם מכירים אותן – דמויות שבסוף הספר (או כבר במהלכו), אתם רוצים להיות חברים שלהן.

כזו היא פולינזיה, התוכית האפריקנית בספרי דוקטור דוליטל מאת הסופר האנגלי יו לופטינג. היא פשוט אדירה! קרת רוח, סרקסטית, נועזת, חכמה (היא שהחלה ללמד את הדוקטור את שפת החיות) – מי לא היה רוצה חברה כזו?

לא קל לומר שפולינזיה היא הדמות האהובה עליי בספרים האלה (אם כי זה נכון) – וזאת כי גם שאר הדמויות נפלאות. הדוקטור עצמו, מלא טוב-לב ושמחת חיים, תומי סטבינס הצעיר שמצטרף למשק הבית, גב-גב החזיר המפונק, דב-דב הברווזה האימהית – בתרגום עטרה אופק בסדרת הרפתקה של "מודן", או האווז האבהי – בתרגום אביה, אוריאל אופק בהוצאת מ. מזרחי". (גילוי נאות: עטרה אופק הייתה שופטת בתחרות הילדים הכותבים של "מילתא" בתחילת השנה).

ובקשר לגלריית הדמויות הזו – בגב הספרים בהוצאת "מ. מזרחי" מצוטט הסופר יו וולפול: "זוהי יצירה גאונית. הקלסיקה הראשונה לילדים מאז 'עליסה בארץ הפלאות'. יש בה פיוט, דמיון והומור, אך מעל לכל יש בה חבורה של יצורים, שכולם חייבים להאמין בקיומם, בין אם הם ילדים בני ארבע, זקנים בני תשעים או פקידים בני ארבעים וחמש…".

צודק.

מה הופך את הספרים ליצירה כובשת כל כך? קראו את אחרית הדבר של עטרה אופק לתרגום בסדרת הרפתקה. אני סומך את ידיי על כל מילה, ומבקש להוסיף: דוקטור דוליטל, כמובן, מגן על זכויות בעלי החיים – קרקסים שנואים עליו, והוא מצליח לבטל את מלחמות השוורים באיי קפה ביאנקה (בספר "מסעות דוקטור דוליטל") – אבל הוא גם הומניסט, הוא אוהב אדם, ושתי האהבות הללו לא צריכות לבוא בסתירה זו לזו. בכהונתו כמלך באי קופי העכביש (בספר "דוקטור דוליטל המלך") הדוקטור מראה שהוא דואג גם לבני האדם, ועוד איך. ועל שודדי הים הברבריים האכזריים הוא מצווה להפוך לאיכרים שיגדלו מזון לציפורים באיים הקנריים (ב"סיפורו של דוקטור דוליטל")…

מעל הכל, טוב הלב הזה איננו מוגזם או מעושה, הוא מאוד טבעי ונכון. מתי פגשתם דמות כזו, שכולה טוב, ושלא נשמעה מאולצת? אין הרבה כאלה.

אז נכון, בתרגום הישן, כשהדוקטור וחבורתו מגיעים אל אפריקה, יש דיבורים על "כושונים" – אלה התחלפו ב"אנשים שחורים" בתרגום החדש, ומשאת נפשו של במפו (או בומפו) הנסיך היא להיות אדם לבן – עניינים בעייתיים בימינו התקינים-פוליטית, אבל גם על זה אפשר לדבר עם הילדים הקוראים.

מיכאל 40

אורה כותבת על "פוליאנה" מאת אלינור ה. פורטר

על מדף הספרים שלנו  עומדים שלושה תרגומים לספר הזה:
התרגום הישן של סדרת "מרגנית" (זמורה ביתן), תרגומו של יואב לביא; התרגום החדש של סדרת "מרגנית", תרגומה של יעל אכמון ותרגומה של עטרה אופק לסדרת "הרפתקה" של מודן.

אני קראתי את "פוליאנה" בגרסה קדומה עוד יותר. התרגום היה, כנראה, של אפרת כרמון. על הכריכה היה צילום מתוך הסרט "פוליאנה" – היילי מילס, גיבורת ילדותי, מכרסמת  קלח תירס, לראשה כובע קש ואפה החמוד זרוע נמשים. והעותק הזה בכלל לא היה שלי! הוא היה שייך לבת דודתי ע. בשבת בבוקר היינו הולכים לבקר את הדודים, וכשהמבוגרים פטפטו בסלון, אני השתרעתי על המיטה בחדרה של ע. וקראתי את "פוליאנה". כשהגיעה השעה לחזור הביתה הייתי לוקחת אותו הביתה, ומחזירה אותו בשבת הבאה, ובשבת שאחריה שוב הייתי מתחילה לקרוא בספר ושוב לוקחת אותו הביתה… כל כך הרבה פעמים עשה הספר הזה את דרכו מרחוב החשמונאים 16 לרחוב החשמונאים 35 וחזרה…

נזכרתי ב"פוליאנה" אחרי שקראתי באחד מספרי ה-self help את ההצעה "להוקיר" (מילה איומה!) כל ערב, לפני השינה, שלושה דברים שקרו לנו באותו היום.

כפי שאולי הבנתם, אני לא משתגעת על ספרי self help למיניהם, אבל בתור תרגיל החלטתי לנסות. ובכן… זה קשה. מאד.

פוליאנה, לעומת זאת, התמחתה בזה, ובכל סיטואציה, מרה ככל שתהיה, היא מצאה משהו לשמוח בו. היא ואביה קראו לזה "המשחק" או "פשוט להיות שמחה". המשחק התחיל מקביים שהגיעו במשלוח במקום בובה. מה בדיוק משמח בלקבל קביים במקום בובה? ובכן, זה שאת לא זקוקה לקביים האלה!…"וככל שזה יותר קשה, כך גדול יותר התענוג כשיוצאים מזה. רק – לפעמים זה כמעט קשה מדי – כמו במקרה שאביך עולה לשמים ולא נשאר אף אחד מחוץ לנשים של 'עזרה'…"

פוליאנה, ילדה יתומה מאם ומאב נשלחת לגור אצל דודתה, רווקה קפדנית ומרירה. היא מלמדת את כל תושבי העיירה את "המשחק". הישירות והתמימות שלה מביאים לכמה מהפכים, רומנטיים ואחרים בחיי הסובבים אותה, עד ש… לא אגלה!

הספר נכתב  בשנת 1913, הוא נוצרי מאד ברוחו ואמריקני. עולם שונה כל כך מעולמה של ילדה ישראלית ב-2016. האם עדיין יקסים ילדות כמו שהקסים אותי? אני מקווה מאד שכן. שותפות לתקווה היו שתי הוצאות הספרים, שלפני כשנתיים הוציאו, בהפרש של שבועות אחדים, שני תרגומים חדשים לספר הזה.

אורה 40

 

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

 

Advertisements