סיפור קצר: "עכשיו את צריכה להחליט" מאת תמרה אור סלילת

Posted on 16 במאי 2016 של

0


הכאב ברגלה היה חד וקצר. היא עוד הספיקה לראות את הגל המתערסל הצידה, ראשו משולש קהה זוויות ולאורך גופו מזגזג קו חום עבה. היא נשכה את שפתיה. שתי נקודות אדומות מעל הקרסול, זה הכל. במבט חטוף אי אפשר היה לדעת שנפל כאן דבר, אך מישהו אי שם סובב שעון עצר והחל קוצב דקות חייה לאחור.

היא חשבה במהירות. רק שלושה קילומטרים עד הבית הראשון בקו הרכס. ענף יבש שהיה מוטל על האדמה לא רחוק ממנה יוכל לשמש לה כמקל. אם תאזור כל כוחותיה היא יכולה להספיק להגיע בזמן לפני שהרעל יתפשט בדמה ויגיע לליבה. זה יהיה קשה, היא ידעה. הרגל שלה תתחיל עוד מעט להתנפח והכאב יחריף מרגע לרגע. לדדות את המרחק הזה זה לא כמו לרוץ אותו. אך עדיין, יש לה סיכוי להספיק.

כמעט וזינקה ממקומה כשמחשבה אחרת אחזה בה ומוטטה רגליה. לשם מה כל המאמץ הזה?  אולי אלוהים אוהב אותה היום וזימן לה את המלאך הזה בדמות הנחש?  קרירות האבן בגבה שאבה אותה מטה. האדמה הייתה יבשה וקשה. יהיה כל כך פשוט לשכב כאן, בצד השביל, בקצה מטע המנגו, שעונה אל האבן הגדולה עליה ישבה פעמים כה רבות והשקיפה על הרי הגולן מעברה השני של הכנרת. הוא לא ירגיש בחסרונה עוד שעות ארוכות, וגם אם יזעיף פנים על היעדרותה הממושכת לא יעלה על דעתו לצאת לחפש אותה. יש לה די זמן למות בשקט. היא תהתה אם זה יכאב והאם הכאב יהיה עז, מתוק וחם כמו אותה פעם בה חרצה בירכה בסכין היפני. לרגעים מועטים הקהה הכאב העז בירכה את חודו של גליד הקרח הנעוץ בליבה. היא הכינה שקר מפורט למקרה שישאל אותה לחתך בירכה, אבל הוא לא אמר שום דבר כשהתגלגל מעליה.

האור הלך והאפיר. צללי העצים העמיקו. הכלבים הסתובבו וחזרו לבדוק מדוע נעצרה. הם עמדו לידה, נובחים בהתרגשות הטיול, תוהים מדוע נעצרה פתאום ואיננה רצה איתם. היא חייכה אליהם חיוך קטן ועצמה את עיניה.

נגוהות זהב וזהרורי כסף הקיפו את פניו כשראתה אותו לראשונה. השמש שזרחה מאחורי ראשו הטביעה חניתות אור באישוני עיניה, מכריחה אותה למצמץ ולשפשף עיניה. הוא חשב שזה בגללו. היא הניחה לו לחשוב כך. החיוך שלו סינור אותה. שפתיים רכות, מלאות, וגומת חן שהתגלתה רק כשחייך. אחר כך התחתנו. היא זכרה את נצנוץ היין מבעד להינומה, את הכוס שהגיש לשפתיה, את הרגל שריסקה את כוס הזכוכית העטופה בנייר, אותה רגל שבעטה בקיר מרוב כעס על כך שאיחרה להגיע. טבעת הזהב הבהיקה על אצבעו כשליטף שערה בדיוק באותו הבוהק בפעם הראשונה שהניף עליה את ידו, לא מנחית אותה, רק מותיר אותה שם, באוויר, מעל לראשה, בשעה שהרעים עליה בקולו. אחר כך נולדו הילדים ונעשה מאוחר מדי מכדי לברוח. זה מה שסיפרה לעצמה, שנה אחרי שנה.

בשנים הראשונות עוד קיוותה שישתנה, שיתרכך, שיראה אותה כמו שהיא באמת. "אם יבוא מלאך באמצע הלילה ויחליף אותי באישה אחרת שתטפל בילדים, תבשל, תכבס, תנקה את הבית ותשכב איתך בלילה, אתה בכלל לא תרגיש שהחליפו אותי", אמרה לו בצער. אבל הוא לא שמע את צערה, כמו שלא שמע את בכייה בלילות מאחורי גבו.

"די כבר עם השאלות האלה", חתך. "את אם ילדי. אין יותר מזה. אני לא מבין מה את רוצה ממני". נכון, חשבה, הוא באמת לא מבין. היא זכרה את הרגע הזה בבהירות גבישית. קרני השמש האדומות השתברו בדלתות הזכוכית. החום המעיק נפוג מעט עם רוח הערב הקלילה. הילדים שיחקו בחוץ עם צינור המים, קצת משקים את הדשא וקצת משקים זה את זה בצהלות וצרחות חדווה. זה היה הרגע בו התייאשה. כמה פעמים ייחלה לרגע בו יראה אותה, רק אותה, ללא כל הפיגומים המחזיקים את חייהם המשותפים: ללא תפקידיהם כהורים, ללא הבית ומטלותיו, ללא החברים והמשפחה והחברה, רק הוא והיא, מביטים זה בזו ועיניהם מלאות. אבל אם הוא לא הבין את זה במשך שתיים עשרה שנים, הוא כנראה לא יבין לעולם.

אחר כך החלו הקירות לזוז. רק מספר מילימטרים בכל יום. אף אחד לא הרגיש בזה חוץ ממנה. בתחילה זה לא הפריע לה, רק היה מוזר, לא יותר מזה, אבל כשהחלו הרהיטים לחרוק היא נאלצה להודות בינה לבין עצמה שיש כאן בעיה שצריך לטפל בה. היא שמה ליבה לתופעה משונה. במשך כל שעות הבוקר ואחר הצהריים עמדו הקירות יציבים ורחוקים. כשעבדה בגינה, חופנת את האדמה הרטובה, עוקרת עשבים שוטים, הציצה מדי פעם אל עבר הבית אך הוא עמד על עמדו בשלווה גמורה. כשעמדה ליד הכיריים, מטגנת שניצלים לילדים שתיכף יגיעו, יזרקו את תיק בית הספר בפינה ליד המדרגות וישאלו מה הכינה היום, הקירות עסקו בענייניהם, מהמהמים לעצמם מנגינה עלומה. כשישבה עם הילדים להכין שיעורי בית על השולחן ממנו פונו הצלחות, הקירות עדיין התעלמו מהנעשה ביניהם. גם כשהתפזרו הילדים, אחד על המחשב, אחת שקועה בספר שלה, אחת משחקת עם החתול, עדיין לא ניכרה בהם כל תזוזה.

רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות הם התעוררו מתנומתם הממושכת. זה התחיל בתזוזה מזערית כשהעיפה מבטה לשעון וראתה שכבר רבע לשבע. אחר כך החלו החריקות, עם כל ניתור של מחוג הדקות קדימה. בחמישה לשבע היא קלטה הבהוב לבן בזוית העין כשקיר המטבח זז מספר סנטימטרים בבת אחת. בשבע כבר ניכרה התזוזה בכל הקירות סביבה, ובשבע וחמישה נפתחה הדלת.

"אבא, אבא", רצו אליו הילדים. הוא חייך וחיבק אותם, מניף את הקטנה באוויר ונושק תפוחי לחייה. היא הביטה בהם וליבה נצבט. עוד רגע, ידעה, עוד רגע אחד של חסד נותר לה לפני שהקירות יחישו מהירותם והיא תהפוך לאבק.

היא הביטה בשעון. המחוגים הראו רבע לשש, השמש כבר נעלמה ואור אפור החל לזחול מבין הצללים, מכהה את הצבעים בתמונת הנוף לפניה, מערבב אותם לכדי עיסה דהויה. חלון הזמן שלה הלך והתקצר, הרוח מרעישה בתריסיו, פותחת, סוגרת, לקום, לשכב, לאזור את כל הכוחות, לאסוף את כל האנרגיה מאיבריה המדולדלים, לשאוב כל טיפת רצון מהבאר המרוקנת, או פשוט לוותר. כל כך הרבה יותר פשוט יהיה לוותר.

היא הביטה ברגלה. הקרסול היה כבר נפוח, חם, אדום וכואב. מעניין כמה זמן זה ייקח, חשבה בסקרנות מדעית. היא ניסתה להניע את רגלה, טלטלה אותה מצד לצד. כואבת אבל מתפקדת, קבעה. כמוה. הנוף הלך והשחיר לנגד עיניה. אורות מבליחים החלו להידלק מצידה השני של הכנרת, בהאון ובעין-גב. על קו הרקיע, מעל גוש ההרים הכהה, נדלקו מחרוזות האורות של מבוא-חמה וכפר-חרוב. צינת הערב העבירה בה רעד.

קול קינה דקה נידף עם הרוח. הכלבים רבצו לידה, ליקקו את רגלה וייבבו חרישית. היא הניחה עליהם את ידה כדי לנחמם, אך הם תלו בה עיניים דואגות ומיאנו להתנחם. היבבה היתה דקה ונוקבת והצליל הנורא זעזע אותה. לרגע עבר בה גל של כעס. "די", נזפה בהם, "מספיק ליילל". הם נרתעו מכעסה אך המשיכו לייבב, והצליל הלך ונסק עד שלא יכלה לשאת זאת יותר והיא זרקה עליהם את הענף שהיה לידה. הם ברחו מספר צעדים, אך כשעצמה עיניה בלאות חזרו ועמדו על ידה, מלקקים את פניה ומייבבים. היא פקחה את עיניה והביטה בהם. עיניהם היו חומות ועמוקות, ומלאות אהבה, ממש כמו עיני ילדיה.

עכשיו את צריכה להחליט, אמר קול שָׁלֵו  בראשה.

אין לי ברירה, נכון? שאלה אותו בלי קול.

תמיד יש ברירה. השאלה היא איזו ברירה את בוחרת.

אני לא יכולה לנטוש אותם, אמרה.

אז את יודעת מה את צריכה לעשות.

באנחה עמוקה היא נאחזה באבן ומשכה עצמה למעלה, נושכת את שפתיה כשהכאב החד בקרסולה הזכיר לה לא לדרוך על הרגל. היא דידתה אל הענף שהשליכה על הכלבים מקודם, שברה את קצהו, שחררה ומשכה את החזיה שלה, כרכה אותה סביב השוק, מעט מתחת לברך, השחילה את המקל ללולאת החזיה והחלה מסובבת אותו, עוד סיבוב ועוד סיבוב, הדק היטב ככל שיכלה.  היא קשרה את חוסם העורקים המאולתר, קראה לכלבים, חיברה את הרצועות לקולרים שלהם, כרכה את קצות הרצועות סביב ידה ואמרה להם: אני מוכנה.

הדרך התמשכה מאד. הכאב ברגלה הלך וגבר. היא השתדלה לא להשעין עליה את כל משקלה אך לעיתים מעדה בתלמים העמוקים שנחרשו בשביל מגלגלי הטרקטורים כשעוד היה הבוץ רך ועמוק, ועתה יבשו לכדי שתי סוללות נוקשות. אנקת כאב עצור נפלטה מפיה. היא תלתה לנגד עיניה את פניהם של ילדיה המפצירים בה להמשיך ללכת. הכלבים ניסו גם הם לעזור, ומשכו אותה בנאמנות לאורך כל העלייה הקשה.

מספר פעמים נעצרה לשאוף אוויר והביטה בשעון. שש וחמישה. שש ורבע. אני לא אספיק, חשבה. כל המאמץ הזה ובסופו של דבר לא אספיק. לפתע הבליח באפלה זוג פנסים ונהמת טרקטור עלתה מרחוק. היא ייצבה את עצמה על המקל באמצע השביל ככל שיכלה, ונופפה נואשות בידה השנייה. היא זכרה שהטרקטור עצר ודמות מטושטשת, רעולת פנים, קראה לעברה משהו לא ברור. היא לא זזה, רק חזרה ואמרה "סנייק, סנייק". הפועל התאילנדי ירד מהטרקטור, הביט ברגלה ויותר לא הייתה צריכה לומר דבר. הוא הניף אותה אל העגלה והחל לנסוע במהירות. כשנחבטה העגלה באבנים שעל השביל והיא נחבטה בדפנות העגלה, עוד שמעה את הכלבים נובחים כשרצו לצד העגלה ויותר מזה לא זכרה.

"שלום רב שובך ציפורה נחמדת", שמעה קול עליז מעליה. היא פקחה עיניה בקושי רב. האור הכאיב לה. דמות לבנה מטושטשת עמדה לידה.

"הספקתי?" שאלה בגרון ניחר.

"בקושי רב, בקושי רב", ענתה האחות בעליצות. "כמעט ואיבדנו אותך. יש לך מזל שבית החולים פוריה כל כך קרוב למקום שהוכשת בו. את החולה הראשונה שהגיעה לחדר מיון על טרקטור! אם היית מגיעה רבע שעה מאוחר יותר אולי לא היינו מנהלות את השיחה הזאת עכשיו. אבל מה חשבת, שניתן לך כל כך מהר לברוח מאיתנו?"

"לרגע", אמרה, ושפתיה נמתחו בכאב, "באמת שרק לרגע", ותפסה בידה של האחות. "את לא תספרי להם שבקושי הספקתי, נכון?"

***

תמרה אור סלילת, 56, משוררת, סופרת, ציירת ומורה לאנגלית. בעלת MA בספרות אנגלית וכתיבה יוצרת מאוניברסיטת בר אילן. פרסמה עד היום שלושה ספרי שירה בעברית ושניים באנגלית. ספר השירה האחרון שלה, "התמרות" (בעריכת אילן שיינפלד), ראה אור לפני ארבעה חודשים (הוצאת שופרא).

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

 

מודעות פרסומת