סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על הספרים "אלה דבריי האחרונים" ו-"הסניצ'ים וסיפורים אחרים"

Posted on 5 במאי 2016 של

0


אורה ממליצה על "אלה דבריי האחרונים – מכתבים אחרונים מן השואה", עורך: צבי בכרך (הוצאת יד ושם)

האשוב ואראה את ביתי? ואת החדרים אשר מלאנו

עשן ודיבור, שרידים של ארוחה

טובה, האראה עוד הימים

בהם עשינו כאן עונה ברוכה?

עכשיו, כשאנו נחים לרגע להביט

אל הדרך שעזבנו,

רואה כל אחד את רעהו

ככתם, במישור החשוף.

אחר, כשחולף גם המראה

הזה, ובאים יערות אשוח

עמוקים, אגמים

קפואים, יושב ההלך

אל פיתו, לוגם

מן היין. שינה, בלי ידידים,

בשלג מכסה אותו.

"שיר נועל", מתוך "ארבעה שירים על האחים בסעודה" מאת ישראל פנקס ("ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים")

מה חושב אדם העוזב את ביתו מתוך ידיעה כמעט ודאית שלא ישוב לעולם? שהולך הוא אל מותו?

באוקטובר 1938 התאספו בגינת הבית בפרארה בני משפחת רוונה. אם המשפחה, ארבעת ילדיה הבוגרים, עם בני זוגם, שלוש נכדות ונכד. אחד הבנים, עם משפחתו, עמד לעזוב לארגנטינה, אחת הבנות עמדה לעזוב עם בעלה לארץ ישראל. כשהתארגנו לצילום המשפחתי אמר מישהו מהחבורה שאולי זהו הצילום האחרון שלהם ביחד. ענני המלחמה כבר התקדרו מעל ראשם.

שתיים אכן לא שבו אל הבית הזה בסוף המלחמה: האמא (סבתא רבה שלי) מרצ'לה רוונה, ובתה הבכורה ג'רמנה רוונה.

לפני כמה שנים פנו מ"יד ושם" אל הציבור וביקשו מכתבים אחרונים של אנשים שנספו בשואה. המכתבים התפרסמו בספר שנקרא "אלה דברי האחרונים" –מכתבים אחרונים מן השואה, בעריכת צבי בכרך. שני מכתבים וגלויה שכתבה ג'רמנה רוונה נכללים בספר הזה.

ישנם בספר מכתבים מרגשים מאד, וישנם מכתבים הנכתבים בקור רוח ממש, ובהשלמה עם הגורל. גם ברגעיהם האחרונים דואגים אנשים ליקירהם, מחלקים את רכושם ומשאירים הוראות שונות ובכלל זה הנחיות להנצחתם.

קראו! ככה הופכים "שישה מליונים" לאנשים עם שם וסיפור חיים.

פירנצה, 30 בנובמבר 1943

עבור אחי,

אני כותבת שורות אלה ממנזר הקארמינה, שבו התאכסנו עם בואנו לפירנצה בבוקר ה-26. בשעה שלוש באותו לילה באו גרמנים ומליציה וערכו חיפוש במנזר. אמא ואני, יחד עם אורחות נוספות, נעצרנו (הטבעת עם היהלום, מתנת הדוד ג'יג'י, נלקחה ממני), כעת אנו מחכות להכרעת גורלנו שאנו מנבאות שלא יהיה משמח.

על ימינו האחרונים פה שאלו את האם אמה לואיזה, שיחד עם כל הנזירות האחרות היתה טובה אלינו כמלאך.

יקירי, אני רוצה שתדעו שכל מחשבותינו נתונות לכם, ושבחודשים באחרונים נלחמתי בכל כוחותי כדי למלט את עצמנו, כשחשבתי שכבר הגענו לנמל מבטחים, לעג לי הגורל באכזריות כזו והכל התמוטט..

היו שלום, יקרים מאד. תמיד אהבתי אתכם מאד. דאגו שיהיה לוח זכרון כלשהו לאמא ולי בבית הקברות בפרארה, ליד קברי בני משפחתנו.

אני מחבקת אתכם בכל נפשי.

ג'רמנה רוונה

אורה 36

מיכאל ממליץ על "הסניצ'ים וסיפורים אחרים" מאת דוקטור סוס (כתר, עברית: לאה נאור)

מה הקשר בין דוקטור סוס, סופר הנונסנס הפרוע, ליום השואה? יש קשר.

בספר הזה, האהוב עליי מבין כל ספריו של דוקטור סוס, כל סיפור הוא פנינה של הומניזם.

לאחרונה מתנהל ויכוח ער בשאלה אם ניתן וכדאי לדבר עם ילדים צעירים, בעיקר בגיל הגן, על השואה.

גם אם לא מזכירים את מחנות ההשמדה או את המפלגה הנאצית – ודעתי הפרטית היא שאכן לא חייבים להזכיר אותם – בהחלט אפשר לדבר איתם על רעיונות מורכבים שנושקים לנושא:

"בארץ הסניצ'ים,

על החוף הרחב,

היו סניץ' בלי כוכב

וסניץ' עם כוכב."

"סניצ'ים קטנים משחקים בכדור.

מותר גם לסניץ' בלי כוכב? לא! אסור!

יכול לשחק רק סניץ' עם כוכב.

בלי כוכב – תסתלק! כי אתה לא נחשב."

מעניין – דווקא הסניצ'ים עם הכוכב הם העליונים, מלאי חשיבות עצמית. האם חשב דוקטור סוס על ה"כוכב"  הצהוב שלנו? עד כמה שהצלחתי לברר, התשובה היא לא. למעשה, מקור אחד מספר שכאשר דוקטור סוס הבין שהסיפור יכול להתפרש כך, הוא רצה לגנוז אותו והעורך שלו הוא ששכנע אותו לפרסם את הסיפור.

מכל מקום, לסיפור נכנס סילבסטר-קוף-בר, בעל מכונה שיכול, תמורת סכום צנוע, להוסיף כוכבים לסניצ'ים נטולי -הכוכבים, ולאחר מכן – להסיר מהסניצ'ים המכוכבים את כוכביהם, כדי ליצור שוב הבדל – ושוב ושוב, עד שלא נשאר לסניצ'ים יותר כסף כדי לממן את השינוי. הסניצ'ים למדו לקח חשוב:

"שום סניץ' מעכשיו

לא חשב על כוכב,

אם יש לו או לא

על הבטן שלו".

*

בסיפור הקצר ביותר בספר, "יותר מדי דייב", יש מוסר השכל שחוגג את האינדיבידואליזם – ושלא מוגש לקוראים בכפית, וטוב שכך, כי ספרים שעושים זאת הם פשוט לא מעניינים.

"סיפרתי לכם שלגברת מק-קייב 

יש עשרים ושלושה בנים ושמם דייב?

ובכן, זה היה מעשה לא חכם.

היא קראה "יו-הו-דייב", אז באו כולם.

לא הדייב המיוחד שאותו היא רוצה.

עשרים ושלושה באו לה בריצה."

גברת מק-קייב מתארת בנפשה מה היה קורה אילו הייתה נותנת לכל בן שם אחר ("אפצ'י בפצ'י", "מיץ מצמוצי", "אוליבר בוליבר בט" וכן הלאה), אבל היא "לא עשתה זאת בזמן ועכשיו מאוחר".

אי אפשר לתת את אותו שם לעשרים ושלושה אחים – פשוט כי הם שונים זה מזה, הם לא אותו אדם.

או, במילים אחרות – אהובות על ספרים דידקטיים – כל אחד הוא יחיד ומיוחד.

*

אבל הסיפור החביב עליי הוא "ממה כל כך פחדתי":

"היה לילה שקט.

טיילתי לי קצת.

אני לא פחדתי

בכלל. או כמעט

 

פתאום, בין העצים

ראיתי אותם.

זוג מכנסיים

בלי כלום,

ככה סתם."

איזה פחד – מכנסיים מרחפים באוויר באמצע היער! כעבור שבוע – בשדה התרד ולמחרת – בסירה על הנהר.

אחרי כן, בשדה השקרקלים האפל, מופיעה הפסקה הנפלאה –

"אמרתי: אני לא אפחד

מזוג מכנסיים," אמרתי,

אמרתי, ושוב אמרתי.

אמרתי אבל שיקרתי."

לקראת סוף הסיפור המספר והמכנסיים נפגשים מקרוב, ואז –

"פתאום נשמע קול בכי.

בכו המכנסיים.

הם מעדו, רעדו, פחדו,

כמוני, אולי כפליים.

בכי כזה לא שמעתי אף פעם.

הבנתי סוף סוף שאולי

הייתי מפחיד ומוזר להם

כמו שהם היו בעיניי".

ההבנה הזו (שמזכירה מאוד את "איתמר פוגש ארנב" מאת דויד גרוסמן) לא מסתיימת בחברות קרובה ואמיצה – כי דוקטור סוס יודע שסיום כזה עלול להיות מלאכותי ולא אמין (איזה אמון הוא חש כלפי הקוראים הצעירים שלו!) – הרי זה לא תמיד כך בחיים, וגם לא צריך להיות. הסוף הוא קורקטי:

"אני והמכנסיים

מאז נפגשים בכל יום.

אנו לא פוחדים ולא רועדים,

מחייכים

ואומרים

שלום".

זהו. לא אהבה גדולה ולא הפרדה מוחלטת.

פשוט – כבוד. מיכאל 36

***


– ביום ראשון 8.5.16 בשעה 20.30 – ערב לכבוד הספר "מקומות שהיינו בהם" מאת המשורר איליה בר זאב (הוצאת קשב לשירה), בהשתתפות המשורר, העורך והמתרגם רפי וייכרט. התכנסות ב-20.00 לין ולכיבוד קל. הכניסה חופשית – כולם מוזמנים!

– ביום שלישי 19.5.16 בשעה 20.30  – ערב עם סופרי הוצאת "אפיק":  ענת לוין ("הארכיברית"), יואב רוזן ("קופי ופייסט") ויפתח אלוני ("מבטה של גארודה"). התכנסות ב-20.00 לין ולכיבוד קל. הכניסה חופשית – כולם מוזמנים!

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

 

 

 

 

מודעות פרסומת