סיפור קצר: "גינה לי חביבה" מאת דפנה חיימוביץ' 

Posted on 24 באפריל 2016 של

1


מול הבית שלנו השתרע שדה רחב. כשהייתי עומדת על קצות האצבעות וזוקפת את ראשי מבעד לחלון, הייתי מצליחה לראות את סופו עד קצה האופק, נוגע בעננים. בקיץ היה מתמלא בקוצים ודרדרים וזרעים יבשים, ובחורף-  בפרחים ופטריות.

הייתי גאה בכך שרק אני, היחידה מבין כל ילדי שכונת הגפן, יודעת להבדיל בין פטרייה מורעלת לפטרייה טובה למאכל. אימי לימדה אותי והייתה נותנת בהן סימנים, ואני הייתי מלקטת אותן אחת-אחת ומכניסה לסל.

אימא הייתה מסירה את הרגל הלבנה שפרורי בוץ דבקו בה, שוטפת, פורסת ומטגנת עם בצל וביצה מקושקשת. כשהריח היה עוטף את הקירות, היינו מתיישבים סביב השולחן: הוריי, אחי הקטן יובל ואני. היינו נוגסים נגיסות גדולות בחביתה בטעם של חורף, אשר לצידה נחו פרוסות עבות של לחם שחור טרי.

אך לפעמים היה רובץ עליי חשש נורא: מה יקרה אם פעם אחת אטעה, רק פעם אחת בלבד, ואחרי שכל בני המשפחה ילכו לישון שמחים ורגועים, יעלה הבוקר וכולנו נהייה מתים?! וכל בוקר מחדש, כשהייתי מתעוררת ומוצאת את כולנו בחיים, הייתה נשימתי מתרווחת והקלה גדולה הייתה מתפשטת בחדרי הלב.

ידעתי גם להבחין בין פרחי החורף והאביב האדמדמים: כלנית, נורית, צבעוני, פרג. למרות שכולם דומים כל כך.

'כמה יפה האדומה הזו! היא כלנית?' שאלה אותי זהבה חברתי הטובה, כשגילתה אותה מציצה בשדה ביום חורפי אחד.

'כן. בתוך הפרח יש הרבה אבקנים שחורים ומסביב  טבעת לבנה.' הראיתי לה. 'ומתחת, על הגבעול, יש עלים קטנים גזורים בירוק בהיר. ועמוק באדמה יש לה פקעת.'

זהבה תחבה אצבע קטנה לתוך האדמה הלחה.

'והיא הראשונה שפורחת מבין הפרחים האדומים.' הוספתי.

וכשגילינו את הצבעוני לקראת סוף החורף, הצבעתי על עלי הכותרת וקראתי:

'תראי כמה הם גדולים וארוכים ומחודדים בקצה. בתוך האבקן יש כתמים שחורים בצורת כוכב ומסביב צהוב.'

אני חושבת שגם הנורית אדומה.' אמרה.

'נכון,' אישרתי את דבריה. 'אולי נפגוש גם אותה.'

וממש בסוף החורף, עם בוא האביב, התכסה השדה בפרגיות. שטיח ענק של פרגיות נפרש מתחת לשמיים.

'עלי הכותרת של הפרג הם דקים-דקים. את מרגישה? תגעי בגבעול. אבל בזהירות.' הצעתי. כשנגעה חשה דקירות קלות בקצה האצבע.

אהבתי את כל האדומים האלה.

כששטחים נרחבים היו נצבעים במרבדים של צהוב, הייתי מזהה את שיחי החרדל הגבוהים שתפרחת של פרחים קטנים הייתה מתנוססת מגבעולם, לרגליהם הסביונים שהייתי נושפת בזרעיהם דמויי ראש סב. הייתי מזהה את ציפורני החתול הכתומים-צהובים שהזרעים שלהם היבשים היו מכופפים כציפורניים קטנות של חתול. וגם את פרחי החרצית הגדולים מכולם, הבוהקים באור השמש.

את גבעולי החמציץ הייתי קוטפת ונוגסת עד שהחמיצות שלהם הייתה מתפשטת בנעימות בתוך הפה.

לא פעם קטפתי צרור פרחי בר מהשדה. הייתי ממלאה בהם את כפות הידיים ומגישה לאימא. לשמח אותה. היא הייתה שמה אותם בכוס מים שקופה ומניחה על השולחן העגול, במרכזה של מפת התחרה הסרוגה.

מתחת לזכוכית העבה שכיסתה את פני השולחן, הצטופפו צילומים של בני המשפחה בשחור-לבן.

וגם חלזונות גדולים הייתי מוצאת בחורף. המון חלזונות זוחלים על האדמה הלחה אשר בשדה.

כשהייתי מלקטת אותם, הייתי לוחשת: 'ברלה ברלה צא החוצה, אבא ואימא ייתנו לך עוגה'. ידעתי ששמעו את השיר, כי הם היו פושטים את הראש החוצה מתוך הקונכייה החומה, ממנו היו מבצבצים זוג מחושים דקיקים ובקצותיהם זוג עיניים קטנות כראש של סיכה.

גם בקיץ הייתי נכנסת לתוך העולם הקטן שלי.

מתבוננת בשיחי קוצים ודרדרים יבשים. על ענפיהם הקמלים כדוריות זרעים עם ציציות של שערות לבנות, שהרוח הייתה מעיפה ומפזרת.

שבלולים קטנים שטיפסו במעלה הגבעולים הדוקרניים נצמדו אליהם בצפיפות, אשכולות- אשכולות לבנים.

הייתי עוקבת אחרי שיירות נמלים שחורות, נושאות גרגירים או עלים יבשים עד אשר היו  מגיעות לתלולית החול שלהן.

יום אחד, כששוטטתי לבדי בשדה, מצאתי צב. צב קטן ובודד, ראשו מציץ בחשש מתוך השריון. הרמתי אותו והצמדתי אליי. הבאתי אותו הביתה והנחתי בתוך קופסת נעליים. ידעתי שהוא רעב. תלשתי כמה עלי חסה ופטרוזיליה שמצאתי במקרר ופיזרתי בקופסה. אפילו שם המצאתי לו – 'ציבציב'.

כשנודע לאבי שטיילתי בשדה ביום קיץ שרבי, הוא הביט בי בעיניים אדומות מזעם ואיים עליי שאם אעז לחשוב ללכת לשם שוב, הוא ינעל אותי בחדר ולא ייתן לי לצאת.

"את לא יודעת שיש שם נחשים? אם נחש יכיש אותך, את עלולה למות. איך ילדה גדולה, שכבר הולכת לבית ספר לא מבינה את זה?" סינן בכעס חנוק.

"ועכשיו, לכי ותזרקי מפה את ה…דבר הזה. ה..צב הזה. אבל תיכף ומיד, מבינה?!"

חזרתי לשדה, הוצאתו אותו מהקופסה ונפרדתי ממנו. הוא לא הוציא את הראש מהשריון.

וזכורים לי גם הפרחים היפים אשר פרחו בגן המושבה. כמעט בכל שבת וחג, היינו צועדים לשם ברגל. הייתי רצה לשורת הוורדים, מתרוממת על קצות האצבעות ומריחה בזהירות את הפרחים האדומים, שמעל הענפים הקוצניים.

רוכנת אל פרחי ה'אמנון ותמר' הרכים כקטיפה, שקישטו את הערוגות באינסוף צבעים: סגול כהה ובהיר, צהוב וכתום, לבן וכחלחל. מתבוננת בהם מקרוב, ומלטפת בעדינות את עלי הכותרת.

על הדשא הרחב יכולתי לעשות גלגולים ועמידות ידיים. ושוב להתגלגל, להשתרע ולנוח, כשעיניי עוקבות אחר העננים המטיילים מעלי ומשנים בכל רגע את צורתם.

במרכז הגן הייתה בריכה עגולה וגדולה, בתוכה שטו להנאתם דגי זהב, צובעים את המים בכתום בוהק. זוכרת את עצמי פוסעת בצעדים קטנים לאורך קיר האבנים הצר שהקיף את הבריכה, ידי אחוזה ביד אימי.

וגם סוס עץ היה בגן וצלם עמד לידו. המצלמה שלו ניצבה על שלוש רגלי עץ צרות וארוכות. פעם הוא צילם אותי ואת יובל יושבים על סוס העץ. אני מקדימה והוא אחריי, חובק בזרועות קטנות את מותניי. התמונה, דבוקה בארבע פינות, שמורה בין דפים שחורים של אלבום ישן.

באחת השבתות האביביות צעדנו ארבעתנו לטיול בגן המושבה. כאשר התקרבנו לכניסה לגן, הניף אבא את היד, הצביע ואמר בקול שקט, כאילו לעצמו:

"על השער, בכניסה לפארק בברלין, שבו הייתי רגיל לטייל עם הוריי בכל יום ראשון, יום אחד תלו שלט גדול: 'הכניסה ליהודים ולכלבים אסורה!' "

______________________

*) הדימוי בתמונת השער מאת טלי יאלונצקי.

***

דפנה חיימוביץ', אם לגילי (משוררת) ולאיתי (שף). רעייה למרדכי (עיתונאי). בוגרת מכללה למורים, בוגרת האוניברסיטה העברית בחוג לתיאטרון, מוסמכת אוניברסיטת בן גוריון בחוג לספרות במגמת כתיבה. כתבה כמה ספרי ילדים. האחרון שבהם – 'תלתלים'-שירים לקטנים, יצא לאור בהוצאת 'מטר' לפני כשנתיים. שירים לילדים פורסמו בכתב העת המקוון 'הפנקס'.

בימים אלה שוקדת על סיום ספר למבוגרים ובו סיפורים קצרים ו'ממואר'.

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

מודעות פרסומת