סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על הספרים "תמות, אהובי" ו-"פניני נובל"

Posted on 21 באפריל 2016 של

1


אורה ממליצה על "תמות, אהובי" מאת אריאנה הרוויץ (זיקית)

כמה שונים יכולים להיות שני ספרים העוסקים באימהות, "קונטרפוקנט" של אנה אנקוויסט, עליו כתבתי בשבוע שעבר, ו"תמות , אהובי" של אריאנה הרוויץ?

ובכן, מאד! אבל באופן מפתיע בשניהם מופיעה יצירתו של באך "וריאציות גולדברג" כיצירה בעלת משמעות. בעוד שאצל אנקוויסט היצירה מובילה באופן שיטתי כל פרק ופרק, אצל הרוויץ, בקריאה בהולה, כמו שמכתיב הסיפור, ניתן בקלות לפספס את האזכורים של היצירה ומבצעה  המיתולוגי גלן גולד.

אבל בהשקה של הספר אצלנו ב"מילתא" סיפרה המחברת אריאנה הרוויץ, כי כל זמן כתיבת הספר התנגנה ברקע היצירה "וריאציות גולדברג". היא לא יכלה לכתוב בלעדיה.

הספר, שיש בו יסודות אוטוביוגרפיים, מספר על אם צעירה שהתחרפנה אחרי לידת בנה הראשון. התחרפנה מאד! על כריכת הספר כתוב "זהירות, חומר נפיץ" והספר אכן אינו קל לעיכול, הן בשל הנושא והן – ובעיקר בשל – האופן שבו הוא נכתב.

הכי קל להאמין שברגע שנולד תינוק, את "גולשת" לתוך האימהות, והכל סוג בשושנים. אבל באמהות, בעיקר בחודשי חייו הראשונים של התינוק, יש גם הרבה  התעסקות עם המעגל הבלתי נגמר של הנקה, גרעפס ופיפי-קקי. יש בדידות ועייפות. בעוד שזמן קצר אחרי הלידה כל המעגל הקרוב של האנשים, בעל, הורים, חוזרים אל שיגרת חייהם – שגרת חייך הופרה. לתמיד.

יש הרבה ויתור על העצמי, שלא לומר – ביטול עצמי, בחייה של אם צעירה. לא כולן מצליחות להתמודד עם זה. לא אצל כולן מנצח האושר על הולדתו של התינוק את הקשיים.

"דיכאון לאחר לידה" הוא מושג מעורפל, אפילו קצת רומנטי. בעיני רוחך אתה רואה אישה ובחיקה תינוק, יושבת על כסא נדנדה  ובוהה למרחוק. אבל זה ממש לא מה שקורה בספר הזה.

"התעוררתי והייתי בתוך היער שלי. שמתי לב , כמו מישהו שלפתע שם לב שחסרה לו זרוע או עין, שאני לא מרגישה עוד את האהבה של הבן שלי. יצאתי מהחדר הלח וחיפשתי בהירות, אבל בחוץ ירד גשם. שמעתי אנחות של חיות ותחושת היער גברה. חשבתי שאם אראה את האייל והאייל יראה אותי, אולי ארגיש טוב יותר, ויצאתי לחפש אותו…"

לנשים צעירות, שעדיין לא ילדו ומתכננות לעשות זאת מתישהו , מומלץ לדחות את קריאת הספר למועד מאוחר יותר.

אורה

מיכאל ממליץ על "פניני נובל: מבחר נאומים של כלות וחתני פרס נובל לספרות" (כתר/אוניברסיטת חיפה, עורכת: שולמית אלמוג, תרגום מאנגלית ענבל שגיב)

מטבע הדברים, בהמלצה על ספר של נאומים מאת זוכי פרס נובל לספרות, חלקי שלי – הממליץ – יהיה קטן. מן הראוי לתת את רשות הדיבור לזוכים ולזוכות.

רק אציין שלא במקרה, כנראה, הנאומים שאהבתי במיוחד בספר החשוב הזה הם של הכותבים שאני אוהב – ויסלבה שימבורסקה, ש"י עגנון, טוני מוריסון.

לא חייבים לקרוא את הספר הזה מכריכה לכריכה (וגם די קשה לעשות את זה, לדעתי). השאירו אותו ליד המיטה (או הכורסה, או השולחן במרפסת, לפי טעמכם) ועלעלו בו מדי פעם. לא תצטערו. וקראו גם את ההקדמה המעניינת של העורכת שולמית אלמוג.

"אומרים שהמשפט הראשון בכל נאום הוא הקשה ביותר.

הנה הוא מאחוריי.

אבל יש לי הרגשה שהמשפטים שעוד יבואו – השלישי, השישי, העשירי וכן הלאה, עד השורה האחרונה – יו קשם לא פחות, שכן אני אמור ה לדבר על שיר. אמרתי מעט מאוד על נושא זה, כמעטם דבר. ובכל פעם שאמרתי משהו, התגנב ללבי החדש שאיני מצטיינת בכך. משום כך תהיה הרצאתי קצרה. את המגרעות קל יותר לשאת כאשר הן ניתנות במנות קטנות."

כך, בצניעות כנה, פותחת ויסלבה שימבורסקה את נאום קבלת פרס נובל לספרות.

היא ממשיכה ומדברת בזכות הספקנות וכנגד הוודאות המוחלטת, הפסקנות המסתגרת בתוך שריון אטום לכל השפעה חיצונית. היא כותבת:

 "אני מעריכה כל כך את הביטוי הקטן "איני יודעת". הוא קטן, אבל נישא על כנפיים אדירות. הוא מרחיב את חיינו וכולל את החלל שבתוכנו, אבל גם את המרחבים האדירים…" 

קשה שלא לחשוב על השיר "אחדים אוהבים שירה" שלה:

שִׁירָה –

אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִׁירָה.
לֹא אַחַת נִתְּנָה לְכָךְ
תְּשׁוּבָה רְעוּעָה.
וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה
כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל.

טוני מוריסון פותחת את נאומה בסיפור שמופיע בכמה תרבויות:

"'היה היתה אישה זקנה. עיוורת אבל חכמה'. 

בנוסח שאני מכירה, האישה הזו היא בת עבדים, שחורה, אמריקנית, החיה לבדה בבית קטן מחוץ לעיירה. לחוכמתה יצא שם שאין דומה לו ואין בו כל ספק…

יום אחד מבקרים את האישה כמה צעירים, הנחושים ככל הנאה להפריך את יכולתה לראות נסתרות ולהוקיע אותה כנוכלת – מכיוון שזה מה שהם חושבים עליה. תוכניתם פשוטה: הם נכנסים לביתה ושואלים אותה את השאלה היחידה שהתשובה עליה תלויה בשונותה מהם, שונות שהם רואים בה נכות קשה: עיוורונה. הם עומדים לפניה, ואחד מהם אומר: 'אישה זקנה, אני מחזיק בידי ציפור. אמרי לי אם היא חיה או מתה'".

הסיפור מוכר, לא? אם הזקנה תנחש שהציפור מתה, הצעיר ישחרר אותה לחופשי מתוך כף ידו. אם תנחש שהיא חיה, ימעך הצעיר את הציפור הקטנה ויהרוג אותה. בכל מקרה, הזקנה תשגה. בצעד שמזכיר את הנאום של שימבורסקה – שזכתה בפרס נובל שלוש שנים אחריה, בשנת 1996 – מוריסון ממשילה את הציפור לשפה. והיא כותבת:

"השפה בהחלט נתונה בסכנה וניתן להצילה רק במאמץ של כוח הרצון. בעיניה שפה מתה איננה רק כזו שאין מדברים או כותבים בה עוד, היא גם שפה נוקשה המוכנה להסתפק בהערצת שיתוקה העצמי. כמו שפה שלטונית, מצונזרת ומצנזרת…היא אולי גוססת, אבל השפעתה גדולה, שהרי היא מסכלת באופן פעיל את האינטלקט, עוצרת את המצפון, מדכאת את הפוטנציאל האנושי. היא אינה רגישה לשאלות, אינה יוצרת רעיונות חדשים ומתקשה לשאת כאלה, אינה יכולה לעצה מחשבות חדשות, לספר סיפור אחר…"

אני כל כך אוהב את סיומו של נאומה של מוריסון. היא עושה בסיפור כבשלה: הזקנה לא עונה לצעירים, אלא מטילה עליהם את האחריות לציפור.

 "זאת לא הבעיה שלי. אני אישה זקנה, שחורה, עיוורת. החוכמה העומדת לרשותי היום היא הידיעה שאינני יכולה לעזור לכם. עתיד השפה בידיכם".

והצעירים מבינים את זה, ומבקשים את הספקנות, את המורכבות:

 "חשבי על החיים שלנו וספרי לנו על עולמך על שלל פרטיו. המציאי סיפור…לא נאשים אותך אם תרחיקי בסיפורך אל מעבר להישג ידך…" 

ואז –

"'סוף-סוף', היא אומרת, 'אני בטוחת בכם עכשיו. אני מפקידה בידיכם את הציפור שאינה בידיכם מכיוון שתפסתם אותה באמת ובתמים. ראו כמה יפה הדבר שעשינו ביחד.'"

מיכאל

 

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא"ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

 

 

מודעות פרסומת