״בכל יום שעובר אני נהיית יותר ויותר שכולה״

-״הגר, אם לא תפסיקי להשתמש במילה הזאת, אני נשבע לך-״

״מה תעשה לי? שכולה, שכולההה, שכולה לה לההההה!״

הגר הקיפה את יונתן במעין מחול של שיכורים, והמשיכה לשיר-

״אני עושה לך יריחו, יונתן! אני אקיף אותך עכשיו שבע פעמים וככה סוף סוף תיפול. בקרב. שכולההההה…״

עכשיו לידו היא צוחקת. שלשום היא ישבה אצלי בחדר ולא הצליחה להפסיק לבכות. אני לא מפענח אם זו העמדת פנים לכבוד החייל שלה או שהיא איבדה את זה לגמרי.

לפני הגיוס עוד היינו צוחקים על זה, על מי מאיתנו יהיה החלל הראשון של התיכון.

יש לנו פער ענק לצמצם עם התיכונים האחרים בעיר במניין הגיבורים המתים.

משלושתינו יונתן מוביל עם הכי הרבה סיכויי תמותה במדים.

אני ״אתחלל״ רק אם תהיה רעידת אדמה קשה בקריה, או שבלען ענק יעלים לתוכו את כל הבסיס.

הגר מחכה לתשובה מתא מתנדבים. זו פעם שלישית שהיא מנסה. אני כבר מזמן הייתי מתייאש. גם היא הייתה מוותרת לגמרי אלולא אבא שלה, שלא יוכל לחיות עם בת משתמטת, ומספיק היא כבר הכתימה אותו, לטענתה.

כשהייתה בת ארבע עשרה הוא עזב את הבית. שבועיים אחר כך היא חתכה את הורידים. לא ראינו אותה כמעט שנה. היא פספסה טיול שנתי ואת הג׳וינט הראשון שלנו. כשהיא חזרה היה בה משהו אחר, נחוש יותר.

״מי מכם עולה איתי לגג? השארתי שם את השק״ש שלי ואני מתה מקור!״

-״הגר, את שיכורה פחד, ואין לי כוח לסחוב אותך אחר כך. תמיד את נופלת בחדר מדרגות.״

בקצה העיר עמד בניין שכבר שנים נשאר חצי בנוי. פרוייקט מוקפא, יונתן אמר פעם בידענות. זה היה מקום המפלט, עיר המקלט. גרפיטי מעשה ידי הגר קישט את אחד הקירות: ״אני שונאת בנים ודי לכיבוש״

לא הייתי מספיק בשבילה. בשביל הגר. על עיניה העצובות, על חיוכה השובב, על מחברותיה העולות על גדותיהן ועל כנפיה השבורות. לא הייתי מספיק בשבילי.

פעם קראה לי ״דהוי״. היא חיפשה את החיכוך, את הריבים, את מי שיחסום אותה גם בגופו.

יונתן נבחר. הם אוהבים זה את זו אהבה מטורפת, אבל אני לא יודע אם הם מאושרים. אני, על כל פנים, שומר את העצב שלי לעצמי.

לא רק שקר לה נורא והשק״ש עדיין על הגג, עכשיו גם מצפצפות לה האוזניים.

״את יודעת שצפצוף באוזניים הוא לפעמים איזה תדר שפשוט ״נשרף״ באוזן?

זאת אומרת, זו פעם אחרונה שתשמעי את התדר הזה. זה צפצוף של פרידה בעצם…״

לא תפסתי את עצמי בזמן. בשביל מה הייתי צריך להגיד את זה? שתראה כמה אני חכם? כמה שעות ביליתי מול ערוץ שמונה? טמבל.

״לא, אתה מדהים! אפילו פרטי הטריוויה שלך מדכאים פחד. יש לך איזה ספר של 100 עובדות מלנכוליות שלא ידעת? ג׳יז… עכשיו אני מתנסה באבדן תדרים. כאילו אני לא מאבדת מספיק… ופאקינג קר לי! על זה אין לך איזו עובדה מפגרת לספר?״

שיונתן יחמם אותך, חשבתי. הקנאה הזאת רעה לי.

אבל הוא כבר אוסף את חפציו ואת הבקבוקים הריקים ומתכונן לתזוזה.

הגר קולטת באיחור. היא קופצת עליו, נופלת, ונתלית על רגלו.

״אל תלך אל תלך אל תלך. עוד לא בוקר! תן לי קצת ממך לפני ש.. נו.. יונתן נו תישאר איתי!״

יונתן מביט בי, חסר אונים.

״קומי, הגר, את מביכה את עצמך… את יודעת שאני חייבת ללכת. אני חייב לישון קצת, ויש לי מלא להספיק לפני שאני חוזר. נו די אנ׳לא יכול כבר עם הבכי הזה!

את חושבת שלי זה קל? הכל זה סביבך? די! חלאס!״

הוא נקרע מאחיזתה, והיא נשארת שם חצי מרוחה. אפילו לא מרימה אליו את המבט.

הוא נכנס אל האוטו וטורק את הדלת כל כך חזק שהאוטו כמעט מתכווץ מפחד.

אחר כך היא לא הסכימה שאלווה אותה הביתה. גם לא שאשאר איתה. הלכתי. מה כבר יכולתי לעשות?

לפנות בוקר, לבדה, הגר הראתה לעולם איך יורדים מהגג מבלי להשתמש במדרגות.

***

סתיו צימרמן פולק, 24, סטודנטית בבית הספר הגבוה לאמנויות המילה.

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com