“אז למה את רוצה למות אנה?” הוא כמעט צעק לתוך הטלפון.

“למה שאני אחיה? בשביל מה לי לחיות?” היא ענתה בקול רגוע, רגוע מדי.

אולי היא לא רוצה באמת להתאבד, אולי היא רק רוצה שאני אקשיב לה כמו כל השאר, אם היא הייתה באמת רוצה להתאבד, היא לא הייתה מצלצלת הוא חשב לעצמו, לגמרי לא רגוע.

“יש לך בטח משפחה, הורים, אולי בעל…”

“ההורים שלי מתו, אני נשואה, אבל לבעלי לא אכפת אם אני אמות, אולי הוא אפילו יישמח.”

“אני בטוח שבעלך לא יירצה שתמותי, את נשמעת אישה מאוד נחמדה. אני אהיה עצוב אם תמותי ואני לא מכיר אותך בכלל.”

כל מה שהוא צריך זה לגרום לה להמשיך לדבר, המשטרה בדרך. לפי הקולות ברקע, הוא ניחש שהיא נמצאת בתחנת רכבת לוד. הוא שמע את הקריין אומר “הרכבת לירושלים יוצאת בעוד שתי דקות מרציף שלוש.” המולה, קולות מבולבלים, אנשים עולים, יורדים, צועקים אחד על השני, לא שמים לב לאישה קטנה ויפה שמחזיקה בנייד בכל הכח כאילו היה אבן גדולה, גלגל הצלה, שופר.

“מה אכפת לך אם אני אמות או לא? אתה לא רוצה שאני אתאבד במשמרת שלך, זה יוציא לך שם גרוע בער”ן? אתה רוצה שאני אתאבד עוד שעה? אין לי בעיה, אני אישה מתחשבת.”

“אני לא רוצה שתתאבדי בכלל, אנה, זה השם האמיתי שלך?”

“נראה לך שאני אתן לך את השם האמיתי שלי… שתתחיל לצלצל לחברים שלי, לדודה שלי מעפולה… לא תודה, אנה זה שם מספיק יפה, ואתה, באמת קוראים לך לב?”

“כן ככה קוראים לי.”

“אישתך אוהבת אותך לב?”

“אני חושב שכן.” הוא שיקר. הם גרו בחדרים נפרדים, היא הייתה צעירה ממנו בחמש עשרה שנה ופעם הוא אהב אותה מאוד, אבל עכשיו, לאן נעלמה האהבה הגדולה הזאת? “את צריכה לשאול אותה אני חושב.”

“אני חשבתי שהוא אוהב אותי, עזבתי את בעלי בשבילו, איזו מטומטמת הייתי, אני נשמעת מטומטמת לב?”

“את נשמעת לי כמו אישה חכמה.” הוא אמר, אבל אולי קצת היסטרית, הוא חשב, איפה המשטרה המחורבנת? למה הם לא מגיעים?!

“בעלי מוכן להתגרש, אבל רק בתנאי שהילד יישאר אצלו ואני לא אראה אותו יותר בחיים. בעלי דתי אז הוא לא מוכן לוותר, הוא לא רוצה שהבן שלו ייגדל עם אישה מופקרת. רק רציתי שיאהבו אותי, זה פשע לב?”

“זה לא פשע, לאהוב זה אף פעם לא פשע.”

“בעלי שוטף את המח של הבן שלי, הוא מספר לו כל הזמן שאני אישה טיפשה, חסרת אחריות, שלא אכפת לי ממנו, שאני זונה. הבן שלי בקושי מוכן לדבר איתי, כשאני מגיעה לבקר אותו אצל אבא שלו הוא לא רוצה לחבק אותי.” היא התחילה לבכות, בכי חרישי. אי אפשר לשמוע איך היא מנגבת את הדמעות לאט.

“לב, אני לא יודעת לעשות טוב לעצמי ובטח לא לשום בן אדם אחר. מי יודע בכלל מה טוב ומה רע? אני כבר בכלל לא יודעת, פעם חשבתי שאני יודעת, פעם חשבתי שאהבה זה דבר טוב… אבל כשאדם מחטט לעצמו בנשמה הוא מגלה לפעמים דברים שעדיף היה לו לא לדעת.”

“אני יודע שלהתאבד זה רע, ואת לא אישה רעה.” נדמה לו שהוא שומע במרחק סירנה של משטרה. זה רק נדמה לו.

“לא, אני לא רעה רק נואשת מאוד, גם אתה, אם אתה היית במקומי היית נואש.”

“ואת אם היית במקומי היית מנסה להציל אותך ואני חושב שהטעם בחיים הוא אהבה, אף פעם לא מאוחר לאהוב.”

הוא לא יודע את מי הוא אוהב ומה זאת אהבה בכלל, כשהם התחתנו, הוא חשב שיאהב את אישתו לנצח, אבל שניהם הפכו לבני אדם אחרים, זרים, מרוחקים והוא כבר לא יכול היה לאהוב אותה. הם ישנו בחדרים נפרדים והוא לא ידע על מה היא חולמת.

“כן.” היא אמרה בכבדות, “גם אני חשבתי פעם ככה, עזבתי את בעלי, עזבתי את הילד שלי, עזבתי את החיים שלי בגללו, עבורו. הוא הבטיח שהוא יאהב אותי תמיד, מסתבר שהוא שיקר, הוא לא אהב אותי באמת, בסוף התחלתי לשעמם אותו…

עכשיו אני בלי בעל, בלי ילד ובלי אהבה. אני חדר ריק מלא אבק… למה אני חיה? ממה אתה מנסה להציל אותי, לב?”

“החיים יכולים להיות יפים, באמת…” הקול שלו כמעט מתחנן. “הכל עובר, חולף, מחר תשכחי מכל זה… לכל דבר רע מתרגלים בסוף.” ורע לאדם שאין לו דבר למות למענו.

“אתה קראת לשוטרים, לב? הם מחפשים אותי, נכון? כשבן אדם באמת רוצה למות שום שוטר לא יעצור אותו, להתראות בעולם הבא לב.”

צרחה מחרישת אוזניים, חריקת בלמים, אנשים צועקים, הקו מתנתק. שקט.

טולסטוי הניח את העט וכמעט בכה.

הוא ידע שהוא לא יוכל להציל אותה

סופר צריך להציץ דרך חור המנעול על גיבוריו- ערומים מכל מסכה, כדאי שיקשיב לשתיקותיהם, רצוי שיאהב אותם.

אבל אסור לו, אסור לו לשקר.

 

 ***

דוידי רוזנפלד הוא מורה בתיכון וסופר. ספרו הראשון, “פרידה מבבל” – מותחן בסגנון הבלש האפל, יצא לאור ב-2011 בהוצאת ‘כתר’. ספר הילדים “הארנב שרצה להיות עץ” יצא לאור ב-2013 בהוצאת ‘כתר’ והשתתף במצעד הספרים של משרד החינוך. לאחרונה ראה אור ספרו “החלומות שהורגים אותנו” – ספר מתח שממשיך לתאר את קורותיו של החוקר הפרטי ארז בראון. 

לעמוד הפייסבוק של הספר “החלומות שהורגים אותנו” לחצו כאן

 

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com