לפני כמה שנים יצאתי מספרית המדיטק בחולון ונתקלתי בדוכן קטן שהציע כמה ספרים במחיר מוזל. שמתי עין על התרגומים החדשים של כתבי שלום עליכם – “טביה החולב” ו”סיפורי תוהו” שתרגם דן מירון, ו”עירם של האנשים הקטנים” שתרגם בני מר – והתלבטתי את מי מהם לקנות. בסוף החלטתי לקנות את טביה החולב, מתוך מחשבה שזה הספר הכי מייצג של כתבי שלום עליכם (שאותם לא ממש הכרתי).

אבל כמו שקורה לי לא פעם, הספר הונח על מדף הספרים לתהליך הבשלה של כמה שנים, עד שלאחרונה, במסגרת הרפרוף השבועי שלי על הספריה, הוא נקרא (!) לדגל.

L_277366

לספר מצורפת הקדמה קצרה של דן מירון, שבה הוא מסביר את הצורך בתרגום חדש של טביה, אף על פי שהספר תורגם פעמים רבות בעבר, כשהאחרונה בהן הייתה בשנת 1983. “הנוסח שלי,” כותב מירון, “בא לגשר על פני הפער הלשוני והתרבותי שנפער בינתיים בין העברית והספרות העברית שלפני עשרים וחמש שנים לאלו של זמננו”. בהמשך מוסיף ומסביר מירון כיצד ניסה להתאים את היצירה לעברית העכשווית, ולהשתמש בעגה שתובן לקורא העברי של המאה ה-21.

הסיבה שאני מתייחס להקדמה הזו של מירון, היא כי מאמציו הגדולים והכנים, לא נשאו פרי (לפחות ככל שאני יכול לשפוט זאת). או בעגה מודרנית – לא עברית עכשווית ולא נעלי פקקים.

אפשר למשל לבחון את העברית העכשווית בסיפור הראשון, “הזכייה הגדולה”. הנה קטע מייצג (עמוד 24):

[…] הייתי אז בעזר השם עני מרוד; ויחד עם האישה והילדים מתנו כולנו, שלא ייאמר על שום יהודי, שלוש פעמים ביום מלבד ארוחת הערב. עבדתי כמו חמור. קרון מלא קורות גררתי מהיער לתחנת הרכבת – בשכר שני זהובים ליום, אל ייחשב לך הדבר לחרפה; וגם זה – לא בכל יום. ובזה לך כלכל בית כזה מלא, בלי עין הרע, נקרנים, שיהיו בריאים, וגם סוס להבדיל סמוך על שולחני, ולא רוצה בשום אופן לדעת מה פירש רש”י, אלא נחוץ לו ללעוס – בכל יום, ובלי שום תירוצים. מה עושה אלוהים? הרי הוא, איך אתם אומרים, “זן ומפרנס לכול”, מנהל את העולם הקטן שלו בשכל ובחוכמה. הוא רואה איך אני מתענה על כל חתיכת לחם, אז הוא אומר לי: “אתה, טביה, חושב שזה כבר אחרי ככלות הכול, סוף העולם, השמים נפלו לך על הראש? – פֶה! טיפש גדול, זה מה שאתה. הנה תראה איך, כשאלוהים רוצה, מתהפך המזל בן רגע, נָה ליֶיבוֹ קרוּגוֹם, ונעשה אור בכל הזוויות.” היוצא מזה הוא כמו שאנחנו אומרים ב”ונתנה תוקף”: מי ירוּם ומי יישפֵל – מי שנוסע בעגלה ומי שנסחב ברגל.

אין ספק שנקרנים היא מילה שגורה בפי הדוברים העכשוויים של העברית. בהתחלה אפילו התקשיתי למצוא את פירושה בגוגל והצטרכתי, רחמנא ליצלן, לפתוח מילון פיזי – כזה שיכול לנקוע יד שברירית מידי. כך שכפי שאפשר להבין, התרגום של דן מירון – שלו זכויות רבות בחקר הספרות ואיני מתכוון לערער עליהן – לא היה לטעמי בלשון המעטה. בנוסף, הבחירה של מירון ו/או עורכיו לערום את הערות השוליים הרבות בסוף הספר, הפכה את הקריאה למסורבלת עוד יותר. כמעט בכל עמוד שני נדרשתי לדלג לסוף הספר כדי לקרוא את ההערה הרלוונטית – חלקן חיוניות להבנת הכתוב, וחלקן תוספות כלליות שהטקסט מובן גם בלעדיהן.

hqdefault

דן מירון. (מתוך תוכנית על שלום עליכם ששודרה בערוץ הראשון)

עם זאת, אחרי שהתרגלתי לתרגום ולהערות, והפסקתי להתרגז, יכולתי גם ליהנות מהכתוב. בתור יהודי אשכנזי, יש לי זיקה מסוימת לחיי היהודים במזרח אירופה; אני יכול להבין את הווייתם ואפילו לזהות ביטויים מסוימים מיידיש דרך התרגום שלהם לעברית (למשל – “לך חפש את האתמול”, שאני מכיר כ”לך חפש את אַ נעכטיקער טאָג”).

הספר מכיל 9 סיפורים קצרים שמובאים באופן כרונולוגי, כשהסיפורים הללו הם למעשה מכתבים שכותב טביה החולב – איש פשוט וכפרי – לשלום עליכם – איש משכיל ועשיר. כלומר, יש כאן 9 מונולוגים שדרכם אנחנו לומדים על חייו של טביה, אשתו ושבע בנותיו. בהדרגה הסיפורים מתחילים להתמקד בשידוכים של בנותיו, שכל אחת מהן יוצרת לטביה בעיה אחרת עליה או מקונן בפני שלום עליכם. אבל כמובן שמהלך העלילה שאותה מגולל טביה משמעותי הרבה פחות מאשר ההוויה הכללית אותה הוא מתאר – ההוויה של חיי היהודים בתחום המושב של רוסיה במפנה המאה. הקריאה בו מאפשרת לחוש את היחס בין היהודים לגויים, בין עשירים לעניים, בין נשים לגברים ובין היהודים לבין עצמם. לטביה אין באמת עתיד בעולם הזה; הוא הולך להכחד יחד עם כל העולם הישן, ואולי שאריות ממנו ימצאו עצמם בקהילה החרדית האשכנזית בישראל. ובמובן מסוים הספר הזה, אף על פי שהוא משעשע ופשוט באופיו, משמש כמעין מצבה ליהדות מזרח אירופה שספגה פוגרומים במשטר הצאריסטי, נדרשה להטמע במשטר הקומוניסטי, הושמדה ברובה על ידי המשטר הנאצי, ושאריות ממנה נטמעו בציונות ובאמריקאיות.

מימד נוסף ובולט מאוד בספר, הוא השפה של טביה. אמנם הבעתי קודם לכן תרעומת מסוימת לנוכח תרגומו של דן מירון, אבל גם בתרגום הזה אפשר להבחין בשימוש הלולייני שעושה שלום עליכם, דרך טוביה, בשפה. טביה מצליח ללהטט בשלל משלבים וסגנונות, וההומור של שלום עליכם פורץ לרוב דרך אי הדיוקים של טביה כשהוא מנסה להשתמש בביטויים שונים בהקשרים לא מתאימים. כך למשל, טביה יכתוב לשלום עליכם שהוא לא רוצה לגרום לו ל”אריכות ימים”, כשהוא מתכוון למעשה שהוא לא רוצה לבזבז את זמנו, והוא ישתמש בביטוי “העלי שבמכתש” במשמעות של “השאור שבעיסה”. כך שזורים בסיפור אינספור בלבולים ואי דיוקים, שודאי הצחיקו את בני דורו של שלום עליכם עד דמעות, ויכולים להעלות חיוך קל גם על פניו של הקורא בן-זמננו.

cat_4_3_10

אז האם הספר עומד במבחן הזמן? לטעמי האישי לא ממש. כן, יש לו חשיבות גם בימינו – חשיבות היסטורית שקשורה בתרבות, בשפה ובקיום היהודי במזרח אירופה. הוא יכול לשמש כאנדרטה לקיום היהודי ההוא.

אבל כספר קריאה מנותק מכל ידע מוקדם, הוא מאבד הרבה מכוחו במרוצת השנים. הקורא העברי כבר לא מזדהה עם החיים האלה במזרח אירופה, ואין לו את הידע התרבותי והלשוני על מנת להינות מהעושר הספרותי בכתביו של שלום עליכם.

אני, על כל פנים, נהניתי רק חלקית. ובכל הקשור לדמותו הספרותית של הגבר העממי בעל חכמת החיים  – אני עדיין מעדיף יותר מכל את זו של זורבה היווני.

___________________________

// טביה החולב, שלום עליכם. מיידיש: דן מירון. הוצאת כתר. 251 עמ’.