סיפור קצר: "האשה הפופולרית שלי במוסף גלריה" מאת ליאור קסוס

Posted on 9 בנובמבר 2015 של

1


החברה מפליטווד מק צועקת שאני יכול לצעוד בדרכי, בדרכי שלי. והאנשים מסביב צועדים בדרכם, בדרכם שלהם, אבל מתלבשים ונראים כאילו הגיעו משנות ה-50' בנוואדה או משהו אידיוטי כזה. זה סתם עוד בר עכשווי מצוי בתל אביב, כמובן. ואמנם, הערב לא רגיל כלפיי, מיוחד. ואני יודע בדיוק מה חיפשתי כשבאתי לפה. אם הייתי קצת פחות שתוי הייתי משקר לגבי זה, אבל אני לא. האמת היא, שהגעתי בגללה. זה לא משנה בתכל'ס, כי בתחושה שלי אין כל סיבה שאהיה כאן. וזה כנראה אמור להשפיע עליי לכדי מעשה, אלא שבוערת בי סקרנות או, הממ, הנטייה להכניס את עצמי לצרות מטונפות. והתהיות האלה, כולן, יכולות להימשך עוד שעות וכוסות ערק רבות, אחת אחרי השנייה. אבל בסוף, מה שאני מגיע בשבילו קורה – והיא עולה אל הבמה, מלווה במחיאות כפיים וצעקות אוהדות. הפליטווד מק שברקע מפסיקה והאורות נדלקים, והיא מחייכת אל הקהל ואומרת: "היי".

לא ראיתי אותה כמה שנים ארורות. לא מאז היום ההוא, בכל אופן. ולמרות שדיברנו מדי פעם באיזה צ'אט וירטואלי – וואטסאפ, פייסבוק או מה – בתכל'ס, אני כבר לא יודע כלום עליה. שזה מוזר, כל העסק הזה, בהתחשב בעובדה שבפני כל מי ששאל הייתי אומר "בוודאי, היתה ונשארה האחת". ואת זה, יותר מהכל, רציתי לבדוק. אז הגעתי לכאן אחרי ששמעתי מכמה מכרים שהיא מופיעה הערב. זו לא היתה הפעם הראשונה ששמעתי על הנטייה שלה להופיע. העיתונים, זאת אומרת, עשו את שלהם. ולמרות שהתאמצתי במשך השנים שלא לקרוא את כל החרא שכתבו עליה, את טורי הרכילות, את נהרות המלים המטונפות האלה – התגלגלה לי לאוזניים השמועה שהיא… ובכן, הפכה די מוצלחת ביכולת שלה להצחיק בני אדם. תקראו לזה סטנדאפיסטית או מה, אני לא ממש מתרגש לקפוץ להגדרות. מבחינתי היא היתה נסיכה. ואני נמצא כאן כדי לראות אם אכן נשארה כזאת, או חזרה להיות סתם אחת בעיניי. אנאערף.

הקהל אוהב אותה, נראה לי, אבל אני לא מבין את הבדיחות. אני כנראה לא שומע טוב. אמנם התיישבתי מאחורה כדי שלא תזהה אותי, עטוף באיזה מעיל מרופט וכובע אפור יומרני בחסות החורף. אבל לא המרחק מפריע לי להקשיב, אלא קצב הלב שלי, דפוק כמו שניצל חלקלק. יותר מדי שנים עברו, אני חושב, יותר מדי, מאז שנתנו חיבוק אחרון, שלא לדבר על נשיקה, קריצה, חיוך או, רחמנא לצלן, איזה זיון הגון. המלים שלה מרצדות בחלל, הופכות באוזניי לתפילת אום הודית שכזו. המלים שלה הן צלילים שחוזרים בסדר קבוע ובטון שאינו משתנה, לפרקים, אט-אט. צלילים שעולים ויורדים, דיסצטיביים, מרגיזים לאללה. צלילים של שלום או צלילים של מלחמה, מה זה כבר משנה, אלא צלילים שמשקרים איכשהו אהבה. וככה, על כנפי הזן הזה, אני לוגם שאכטה בריאה מכוס הערק, שלוק מהסיגריה המגולגלת שלי ומניח לראשי להיזרק לאחור בחסות עצמו ונותן לתופי הקסם של קולה העמוק להזכיר לי באהבה עד כמה הייתי אידיוט.

הקהל מתפרע בצחוק גדול ומשתעל בחדוות הסיגריות. אבל כל מה שאני שומע הוא הדיקציה המושלמת שלה. טום-טום-טום, טוטוטום, טום-טום-טום, טוטוטוטום! עשן הסיגריות מתפזר מעל לראשי והופך לאטו לתמונה בהירה בהרבה.

*

קשה להיזכר, איך ישבתי על המיטה באותו יום שבת חולני. אלוהים, המיטה שלנו, כמה רכה היא היתה. כן. ישבתי עליה מכופף בתוך עצמי, הידיים מונחות על האוזניים, מגרדות משם למעלה ולמטה אל המצח, אל הקודקוד ובחזרה. וכל הזמן הזיעה הזאת שמאיימת להביא עליי את הסוף ולחנוק אותי מבפנים. היא זרמה פנימה, בין החלציים, מתחת לבתי השחי, ייבשה אותי כמו שישיית בירות או שורה הגונה שהוסנפה שלא כראוי.

השעה היתה אי-שם באזור אחה"צ בואכה הערב המוקדם, ואני ידעתי שהיא עתידה לחזור בכל רגע עכשיו. מוקדם יותר, כבר סיימתי להחליף מצעים, לנקות כל זכר לאירועים המצערים של אותו הלילה – ולספר לעצמי שהיא לא תרגיש, שאפשר להתגבר על זה גם בלי לשתף אותה במקרה המצער. וכך אכן תכננתי לעשות, מצויד בשלושה-ארבעה קלונקסים שכבר שחו לי במערכת הדם. אלא שכמה שלא תדחוף כדורי הרגעה, אם המצפון רוצה לזיין בך משהו – הוא חזק פי כמה. ולך תסביר לה שזה עוד התקף רנדומלי. החתול התרוצץ סביבי, מיילל את עצמו לדעת, כמו תוהה מה יהיה. חתיכת ממזר, חשבתי לעצמי, אתה לא תספר לה, נכון? הוא דפק לי מיאו בחזרה, והלך לתת עבודה בארגז החול שלו.

אחר כך קמתי, הלכתי אל הסלון, פתחתי את דלת העץ ויצאתי למרפסת. פלורנטין רגועה בשבת, וחוץ מכמה עוברי אורח אקראיים ברחוב, השקט משל. מה זה משל, באופן כזה שהוא איים לנסר לי את המוח. או שהיו אלה המחשבות. כך או כך, הרחוב הכביד עליי והחלטתי להיכנס פנימה, אל המטבח. שעון הקיר הראה שעבר זמן-מה, יותר מדי זמן. השעה עכשיו היתה קצת לפני שש, ואני ידעתי שבכל רגע, אני אאלץ להתמודד עם העניין הזה. תפסתי כוס חד-פעמית ומזגתי לעצמי מים מהברז. אני אף פעם לא שותה מהברז, פרנואיד קונספירטיבי אידיוט שכמוני, אבל הרגשתי שמגיע לי לשלם, אני מניח. לגמתי את הכוס וחזרתי לשבת מכונס בתוך עצמי על קדמת המיטה לעוד עשר דקות. זה באמת מוזר שהיא עדיין לא הגיעה, חשבתי, והרגשתי את החרדה ממשיכה להכות בי. נשכבתי אחורה והרגשתי איך ההיגיון הבריא שלי מנסה לעשות בי איזה פיגוע על רקע דתי, יומרני, או מה שזה לא יהיה. בנשימה כבדה של לפני הסוף (ככה לפחות חשבתי), התגלגלתי על הצד ומשכתי את עצמי במעלה המיטה, מעט שמאלה, אל השידה. אספתי את חבילת הקלונקס ביד, פתחתי אותה והוצאתי שניים, והנחתי אותם על הלשון. אחר כך חזרתי לשכב על הגב, עצמתי את העיניים ונתתי להם להתמוסס לאטם. איזה זמן אחר כך תקף אותי שוב הצמא, וחזרתי על אותה רוטינה – מרפסת, עוד חרדה, מטבח, כוס חד-פעמית וכל הג'אז הזה. השעון עכשיו בישר שש ועשרים. סחבתי את עצמי בחזרה אל החדר, התפשטתי ונכנסתי להתקלח. התיישבתי באמבטיה, פתחתי את המים ונשענתי אחורה. נרדמתי.

היא ניסתה להעיר אותי כשכבר היה חשוך בחוץ. היא ניסתה לנענע אותי בתוך האמבטיה, לבדוק אם אני חי, אבל בקושי הצליחה להחזיק אותי בגלל כמויות המים והזיעה שהחליקו את העור שלי כהוגן. "היי, אתה חי? הלו??". התעשתי על עצמי ושלחתי לה חיוך קטן, מנסה להגיד "הכל בסדר מאמי". אבל כל מה שיצא לי מהפה היה "אהההעאעההאוו", שמבחינתי היה קוהרנטי מספיק כדי לבשר "אני חי בייבי!!!", אבל אצלה כנראה נקלט כ"הוא ניסה להתאבד, שוב".

היא הרימה אותי החוצה מהמים והרגישה איך אני רועד מקור. היא ניגבה אותי וחיבקה ונתנה נשיקה קטנה על המצח. האם חייכתי? האם זה היה לי נעים? בוודאי. אבל זכרתי גם שהיא ע ד י ן לא יודעת. ושאם בטח היתה יודעת, חשבתי לעצמי, לא רק שהיתה שמה עליי זין – אלא גם היתה מניחה לי לטבוע שם עם הזיעה והתקפי הלב המדומים שלי. בכל זאת, המוח שלי קדח וזה לא היה צחוק. זאת אומרת, לא היתה לי היכולת להבין מה קורה, איך קוראים לסבתא שלי, או מה ב א מ ת עשיתי.

"בוא, מתוק", היא לחשה. "הקלונקס ייבש אותך, אני חושבת. הנה, תשתה מים".

היא הושיטה את הכוס קרוב אל הפה שלי ונתנה לי ללגום את זה באיטיות. אלה לא היו מים מהברז. כפרה עליה. אחר כך היא השכיבה אותי במיטה הנקייה שלנו, ליטפה לי את המצח והרגישה איך החיים לאט לאט עוזבים אותי. החלטתי ביני לביני שאספר לה הכל כשאתעורר, והנחתי לעצמי להירדם.

באחד הסיוטים שלי ראיתי בית בן שלוש קומות על רקע נוף ירוק ושקט. חצר גדולה, כלבים, חתולים, עצי לימון, פרחי גן עדן ולילך, חרקים מעופפים, שלוות פרדס חנה-כרכור כזו. היא עמדה בשער הכניסה אל הבית, והביטה לכיווני. היא הסתכלה עליי? אליי? אין לי מושג. אבל היא בהחלט הביטה ב מ ש ה ו, או ככה לפחות זה היה נראה, וכעסה. כן. היא היתה נראית כועסת, כאילו מתחבאת מאחורי השער. הוא היה סגור, כמובן.

ניסיתי להתקדם לעברה, אבל ככל שהתקרבתי, ככה הבית התרחק. ניסיתי לקרוא לה, אבל לא הצלחתי להוציא אף מלה מהפה. זאת אומרת, צרחתי, צרחתי את החיים שלי החוצה, אבל לא יצא לי שום קול. כמה זה פתטי, חשבתי לעצמי, והמשכתי להתקדם, קולט איך הבית ממשיך בשלו ונסוג אחורה. היא המשיכה לעמוד שם בפנים חתומות, מתפיידת עם הבית. ואז, רגע לפני שהפסדתי במרדף והבית נעלם ממני, היא פתחה את השער והציגה לי את הגב שלה ונכנסה פנימה אל הבית. אלא שעכשיו לא היו לי רגליים. וכמה שלא ניסיתי לגרור את מה שנשאר ממני קדימה, לא הצלחתי. הייתי כבד מדי, כמו חתיכת ברזל עתיקה, כמו גלגל של משאית, כמו משהו עצום, כוס אמק.

התעוררתי. היא עמדה בחדר ליד הארון, עם הגב אליי. לידה שכבה מזוודה. היא העמיסה בגדים במזוודה. בגדים שלי, לא שלה. "היי מאמי", אמרתי.

"אני אורזת לך בגדים".

"אני רואה".

"פשוט לך מכאן, אוקיי?"

לא טרחתי להבין מאיפה או מה היא בדיוק יודעת, ובאופן כללי, העדפתי לא לענות.

קמתי, התארגנתי על עצמי – לשטוף פנים, לנקות את הבל הפה, לגלות עוד כמה טחורים, לשטוף טוב טוב את כל הקלונקס הזה החוצה – תפסתי את המזוודה, ויצאתי החוצה בלי לומר מלה. שמעתי איך היא נועלת מאחוריי את הדלת בזמן שירדתי בחדר המדרגות, כבר מזיע, שוב.

בחוץ, פלורנטין היתה מחורמנת לחלוטין באווירת יום ראשון סחית-טיפוסית. מצאתי את הרכב חונה בפינת רחוב שטרן. אלה היו צהריים לחים במיוחד, אבל האוויר שהגיע בחסות שדרות וושינגטון עשה בי ובבתי השחי שלי חסד מסוים. אתה חייב להודות לפעמים לבריטים על תכנון עירוני מבריק. העמסתי את המזוודה במושב האחורי וצללתי אל מושב הנהג, לא לפני שטרחתי להתכופף ולהתניע כדי לפנק את עצמי במידה הגונה של מזגן. הוצאתי את משקפי השמש מתא הכפפות, הדלקתי סיגריה והוצאתי את הרכב מהחניה. יפו, חשבתי לעצמי, והתחלתי להזיז את האוטו לכיוון, נואש, מקווה למצוא את הרוח הזאת שמגיעה מהים, שתציל אותי מהחום.

*

"היי אחי, הלו, אתה שם? בנאדם?", איזה בחור נותן לי צ'פחות על כתף ימין.

אני פותח את העיניים ומרים את הראש, מרגיש משהו רטוב באזור החלציים. אולי השתנתי על עצמי.

"בנאדם, חשבתי שהתעלפת! כמעט הזמנתי אמבולנס".

הוא מרכיב משקפיים עגולים, שפם ובלורית מתולתלת היפסטריים לחלוטין, חולצה פרחונית מכופתרת וכן – ניחשתם נכון – סקיני ג'ינס ונעלי אוקספורד.

"זה בסדר, אני בסדר".

אני מושך את עצמי למעלה על הכיסא ומסתכל מסביב. כל אירוע הסטנדאפ הזה נגמר מזמן. עכשיו יושבים במקום רק כמה כאלה שחושבים את עצמם ליודעי-דבר. כמה נשים צעירות מצחקקות בשולחן ליד. אני שולח יד אל הכיס ומוציא את המסך הקטן שלי לברר מה השעה. אין סוללה.

"תגיד", אני אומר למגניב הזה, "מה השעה?"

הוא מוציא את שלו ולוחץ על מקש הנעילה ומציג לי את המסך.

שלוש וחצי.

"תגיד, מתי נגמר פה האירוע הזה?"

הוא חוזר לעמוד מאחורי הבר, מוציא איזה מטלית רטובה מתחת ומתחיל לנקות. הוא חושב קצת, מציץ שוב בטלפון ואומר "לפני איזה שעתיים כבר".

"אוקיי, כמה אני חייב לך?"

"משלמים פה בכל פעם שמזמינים. אתה לא זוכר?"

אני מחייך אליו מתוך זיוף, שולח יד אל הכיס האחורי ומוציא את הארנק. לוקח שטר של עשרים ומניח על הבר. "להתראות".

אחר כך אני יוצא החוצה ומתקדם בסמטה מטושטש, עד רחוב אלנבי. חושב לעצמי, זו רק אותה תפאורה רגילה, הכל במקום. נערים שיכורים עוברים לפניי. שתי נערות בחצאיות ומעילי עור עוברות מולם. החבורות מחייכות אחת אל השנייה. מיניבוס קו 4 עובר ומשפריץ עליי בחסות איזה שלולית. אני מתנער מזה, ממילא דביק לי בתוך המעיל שלי, ומסנן "אלוהים החליט לצחוק קצת" ועומד שם, דבק בלא-אכפת-לי, גם כן. אז אני מגשש בתוך המעיל ומוצא קופסת סיגריות רטובה קצת. אני מוציא את האחרונה שנשארה יבשה ומדליק וזורק את הקופסה אל השלולית. עיתון, מוסף גלריה, מתעופף ברוח ונדבק על דוכן מפעל הפיס שלפניי. על השער מתנוססת דמות מוכרת. אני מתקרב, מוריד את העיתון מהזכוכית, מנער קצת את המים ומביט ואגב זה פולט צחוק מנומס. היא דבוקה כאן, שם, על השער, בתמונה לא מחמיאה במיוחד, מקדמת בראיון צנוע את המופע החדש שלה.

אלוהים ישמור, כמה זמן ישנתי?

***

ליאור קסוס בן 23 עוסק בכתיבה.


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


מודעות פרסומת