במסגרת הנסיון שלי להכיר קלאסיקות לילדים ולנוער, קראתי השבוע את “פו הדב – הספר המלא” בתרגומה החדש יחסית (2004) של אבירמה גולן.

כשסיימתי לקרוא תהיתי מה אני כבר יכול לכתוב על ספר שמוכר לכולם ולבטח נכתבו עליו כבר רבבות כתבות ומאמרים. בשביל לשמוע שהוא מקסים אף אחד לא צריך אותי.

אז אתייחס לכמה דברים שעלו במוחי במהלך הקריאה, ואתם תתכוננו להגיד לעצמכם “נו ברור, הרי זה ידוע”.

42797

קודם כל, מהקדמת המחבר התברר לי שלפו הדוב קוראים בכלל אדוארד, אבל הוא ביקש מכריסטופר רובין שימצא לו שם ייחודי ונפלא, וכריסטופר החליט על ויני הפו.  בתרגום הותיק לעברית ויני הפו הפך לפו הדוב, ומאז אנחנו איתו.

אחר כך גיליתי שלמעשה כל סיפורי פו הדוב הם מעין שעת סיפור הכוללת סיפורים מומצאים שהמחבר מספר לילד כריסטופר רובין (לא לגמרי הבנתי אם הוא שכן שלו או בן משפחה). כמו החברות בין לואיס קרול לאליס, גם כאן מתעוררת אי נוחות מסוימת כשכריסטופר רובין שואל את המחבר אם הוא יבוא לראות אותו עושה אמבטיה, והמחבר אומר שאולי. גם העובדה שבשני פרקים בספר כריסטופר מחזיק ברובה גורמת להרמת גבה מודרנית, אבל אין טעם של ממש בניתוח אנכרוניסטי וצדקני כזה, אז אחזור לספר עצמו.

כאמור, המחבר מספר לכריסטופר רובין, שצמוד לבובות הדוב שלו לה הוא קורא “ויני הפו”, מעשיות מדומינות של אותם כריסטופר ופו, שחיים ביער עם כמה חברים קבועים ביניהם חזרזיר, איה (חמור), ינשוף, ארנב וקנגורו. הטכניקה הסיפורית היא כזו שלפיה המחבר כביכול רק “מזכיר” לכריסטופר רובין מה קרה ביער וכריסטופר מקשיב בשקיקה לסיפורי ההווי והגבורה של עצמו.

Picture-141

הספר מורכב מעשרה פרקים שבכל אחד מהם מתוארת הרפתקה אחרת. רוב הסיפורים מלאים בהומור נונסנס שמבוסס בעיקרו על תכונות האופי החד מימדיות של כל אחת מהדמויות: פו הוא טיפש, גרגרן וטוב לב; איה הוא ממורמר פולני חסר תקנה; חזריר הוא פחדן שרוצה להיות אמיץ; ינשוף הוא חפרן בלתי נלאה; וארנב הוא מעין אופרטוניסט קופץ בראש (לא היה אמור להיות גם טיגר הנמר? בכל אופן הוא לא מופיע בספר הזה).

אבל ההומור מתבסס גם לא מעט על משחקי שפה. כך למשל, בפרק השלישי מתואר ביתו של חזרזיר שבצמוד אליו עומד שלט ועליו הכתובת “אסור ל”. כריסטופר רובין שואל את חזרזיר מה פירוש השלט, וחזרזיר עונה לו שזה השם של סבא שלו ושהשלט עובר מדור לדור במשפחה. כריסטופר אומר שלא יכול להיות שקראו למישהו “אסור ל”, וחזרזיר אומר שדווקא כן יכול להיות כי ככה קראו לסבא שלו, ושזה קיצור של “אסור להכנס אל”, שגם הוא קיצור ל”אסור להכנס אליהו” ושלסבא שלו היו שני שמות, למקרה שאחד מהם ילך לאיבוד: “אסור להכנס” על שום דוד שלו, ו”אליהו” על שם “אסור”.

מלבד משחקי שפה כאלה, ישנם גם משחקי שפה שודאי דרשו מאמץ כביר מהמתרגמת, כיוון שהם מבוססים על שגיאות כתיב וחוסר היכולת של פו הדוב לקרוא. ככל שאני יכול לשפוט, אבירמה גולן עשתה עבודה מדויקת ומהימנה, אף על פי שלא קראתי את התרגומים הישנים ואני לא יכול להשוות בין הבחירות התרגומיות שלה לאלה של קודמיה.

מעבר לעובדה שהספר מקסים ומשעשע, תהיתי לכל אורכו עד כמה ילדים מודרנים יהנו ממנו. אני חושב שהוא בכל זאת מצריך איזה תיווך מעבר להקראת הספר, במיוחד בהתחלה שהיא קצת מתחכמת (היא מלאה בהומור ובתחכום ששקופים למבוגרים, אבל לא ברור עד כמה ילדים יכולים לעקוב אחריה). הטמבליות של פו והנטייה שלו לשורר שירים מטופשים, תצריך מהמקריא הטוב גם קצת יכולות משחקיות כדי להעביר כראוי את דמותו של פו, וגם את הדמויות האחרות (איה מצריך הקראה נרגנת, לעומת רו שמצריך קופצנות וחדוות חיים).

tea party pooh

אז כדי לסכם את ההגיגים שלי, אגיד ש”פו הדב” הוא באמת ספר מקסים וגם כזה שמשרה רוגע. היער הזה שבו לכל אחד יש איזה בית בתוך עץ, וגם ההרפתקאות ש מתנהלות בקצב של סיאסטה – כל אלה משרים איזו נינוחות נעימה ומרגיעה.

אם במקרה הילדים שלכם מחפשים ספרים עם יותר אקשן, אתם מוזמנים לקרוא אותו בעצמכם ולשקוע בשרעפים נעימים ומדובשים.

____________________________

// פו הדב – הספר המלא, א”א מילן (עם האיורים המקוריים של א”ה שפרד). מאנגלית: אבירמה גולן. הוצאת מחברות לספרות. 139 עמ’