ביקורת ספרים: על "הגברת עם הקמליות" מאת אלכסנדר דימא הבן (הוצאת הספריה החדשה)

Posted on 13 באוקטובר 2015 של

3


בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה למדתי צרפתית ואני זוכר שבאחד מהשיעורים שהסתיימו, כשכולם אספו את הדברים שלהם ועמדו לצאת, שמעתי סטודנט אחד שניגש למורה ושואל אותה איזה ספרים כדאי לנסות לקרוא בצרפתית. צותתי לשיחה שלהם מתוך עניין בספרות, אבל גם מתוך קנאה במי שכבר בשנה ראשונה חושב על לקרוא ספר בצרפתית. אני לא זוכר במדויק את הדברים שנאמרו שם, אבל אני כן זוכר שהמורה המליצה על "La Dame aux camélias" של דימא הבן (או דיומא, השד יודע איך כותבים את זה בעברית), ואמרה שזה סיפור יחסית פשוט וקריא. זה נחרת לי בראש, וכמה שנים אחר כך, כשנתקלתי בגירסה העברית של הספר בחנות יד שניה, קניתי אותו מיד והנחתי על המדף עד שיבשיל.

כשהתחלתי לקרוא אותו לאחרונה, אכן הופתעתי מהשפה הקולחת ומקלות הקריאה היחסית שלא אופיינית לספרים שיצאו במחצית הראשונה של המאה ה-19 (וגם לא לכאלה שיצאו במחצית השניה של המאה הזאת).

הסיפור עצמו דיי פשוט במהותו – סיפור אהבה מלאת קשיים ואכזבות בין בן טובים ליצאנית צמרת (או פילגש להשכרה כפי שכתוב בעטיפה האחורית) – אבל להבדיל מהעיבודים של הסיפור לתיאטרון ולאופרה (לה טרוויאטה של ורדי), בגירסת הרומן הספר מקבל עומק מסוים בעיקר בגלל שהוא מסופר כסיפור בתוך סיפור.

tumblr_mc1cltJLtN1qe3697o1_400

העלילה נפתחת כשהמספר מגיע לדירה שכל תכולתה מוצעת למכירה פומבית ומתעניין באדם שגר בדירה הזו. מתברר כי הדיירת הייתה אישה נתמכת (השם הצרפתי לאותה פילגש להשכרה של החברה הגבוהה) בשם מרגריט גוטייה שמתה משחפת. אני כמובן לא מתכוון לספר את כל הסיפור, אלא רק לומר שדרך המכירה הפומבית הזאת, המספר נקשר לאותו מאהב צעיר של מרגריט, ארמן דיוואל, שמספר לו את סיפור אהבתם.

בעיבודים המפורסמים לסיפור כל ההקדמה הזאת לא קיימת, וגם אין את משחקי הזמן בין עבר להווה שמקנים עומק לסיפור, ולכן הוא הופך לשטחי יותר ומעין בסיס לטלנובלות שיבואו שנים אחריו. עומק נוסף שקיים בספר, הוא הרמיזות האינסופיות של מחברו לספר "מנון לסקו" מאת אבה פרבו (ספר מהמאה ה-18 שתורגם לעברית ע"י עידו בסוק בהוצאת זמורה ביתן) ולחייו של ישו (על כך בהמשך).

עפ"י אחרית הדבר של המתרגמת אירית עקרבי והעורך מנחם פרי, מדובר בסיפור עם מימדים אוטוביוגרפים, שכן גם דימא הבן היה מאוהב ביצאנית בשם מארי דיפלסיס וכן ראשי התיבות א"ד של ארמן דיוואל זהות לאלה של דימא. עם זאת, לפחות בעיניים המודרניות שלי, לא נראה שדימא עשה חסד עם דמותו של דיוואל. לאורך כל הסיפור דיוואל מתנהג בצורה דיי מביכה, תלותית, קנאית, דרמה-קווינית (אם אפשר להשתמש בביטוי כזה בכלל) ודיי טיפשית, בעוד שמרגריט היצאנית שקולה והגיונית הרבה יותר. פעמים רבות בזמן הקריאה שאלתי את עצמי למה בעצם היא כל כך התאהבה בו –  הרי הוא נורא מעצבן.

31-3468-B(2)

עוד שאלה מודרנית ואנכרוניסטית שעולה בזמן הקריאה, היא האם הספר הזה מכיל מימד פמיניסטי כלשהו? קשה לדעת. מצד אחד, עצם העיסוק בחייה של יצאנית – ההכרה בקיומה וברגשותיה – יש בו משהו שנותן כבוד לנשים (והרי אפילו בזמנים שלנו לא נוהגים להתייחס ליצאניות כבנות אדם עם רגשות ורצונות). בנוסף, מרגריט יוצאת טוב מהסיפור הזה, ואפילו קדושה. בדומה למרים המגדלית של הברית החדשה, היא מבינה את חטאיה ומבקשת תשובה. המספר מבקש מאיתנו הקוראים שלא לבטל את חייה של מרגריט רק בשל עיסוקה, והוא מצטט לשם כך את ישוע האומר למרים המגדלית "על רבות ימחל לך, כי רבות אהבת". אין ספק כי מרגריט אהבה רבות.

מצד שני, הסיבה שמרגריט נתפסת באופן חיובי בסיפור הזה, היא בעיקר בגלל התנגדותה המסוימת לחיי היצאניות, וההחלטה שלה להקריב למען אחרים באופן מאוד נוצרי. היא לא מקבלת לגיטימציה כי היא יצאנית, אלא כי היא "חוזרת בתשובה" במידה מסוימת (כלומר – למרות שהיא יצאנית ופגומה מוסרית, גם לה מגיעה מחילה). כך שהמסר הכללי הוא בכל זאת שמרני.

במובן מסוים היה אפשר לקרוא לספר הזה גם "גאווה ודעה קדומה", אם ג'יין אוסטן לא הייתה ממציאה את השם הזה חצי מאה קודם לכן. הגאווה של ארמן ומרגריט, והדעות הקדומות שלהם כלפי מעמדו של האחר, הן שמפרידות ביניהם, מסבכות אותם והופכות את סיפור האהבה שלהם לכל כך מורכב.

la-traviata-verdi-1369326991_b

אבל מעבר לכל הפרשנויות והסיפורים, עומד במרכזו של "הגברת עם הקמליות" סיפור אהבה עצוב וחזק, שלקראת סופו, כשמובאים מכתביה של מרגריט, הצליח לגרום אפילו לי לפתח גוש בגרון (אני לא כל כך יודע לבכות, כנראה תוצאה של חינוך גברי סטיראוטיפי, אבל לאדם הנורמלי זה אמור לגרום לבכי).

גם היום אפוא סיפור האהבה הזה עובד, על אף קיומם של כל גינוני המאה ה-19 (גינונים ספרותיים והתנהגותיים כאחד) שמעט מרחיקים אותנו מהדמויות הללו. בסופו של דבר זה לא ספר ענק, אבל ביחס לספרות קלאסית, מדובר בספר מהנה לקריאה, כשבנוסף יש לו גם חשיבות כאבן דרך בתרבות הפופולרית כל אירופה בפרט ושל המערב בכלל.

_______________________

// הגברת עם הקמליות, אלכסנדר דימא הבן. מצרפתית: אירית עקרבי. הוצאת הספריה החדשה. 252 עמ'

מודעות פרסומת