צילום תמונת השער: ניר נוסבאום

1) מהו הספר האהוב עלייך?

אני מתאהבת בספרים כמו באנשים. לפעמים הם משיבים לי אהבה ונשארים איתי עד הסוף הטוב או המר, פתוח או סגור. לפעמים, כשהם מבטיחים ולא מקיימים, אני מפתחת תופעות לוואי של לב שבור. אז כמו עם אנשים, אני יכולה לאהוב הרבה ספרים, הנה כמה מהאהובים עליי ביותר – “חברוּת בחתונה” של קארסון מק’קאלרס, שמשלבת אינטנסיביות עזה ואלגנטיות עדינה הן במעשה שלה מול השפה והן בבניית הדמויות והעלילה; “דקלי פרא” של ויליאם פוקנר, על שתי עלילותיו המסופרות לסירוגין ומשקפות זו את זו כבמראות הפוכות וגם בשל המשפט שסוגר את אחת מעלילות הספר “בין הצער לבין הלא-כלום אני בוחר בצער”; “קיץ בבאדן באדן” של ליאוניד ציפקין, שכל פסקה בו מורכבת ממשפט נמשך אחד ויצאתי ממנו, ומהמסע שאינו נגמר של דוסטויבסקי ואשתו הצעירה אנה, מזיעה ובלי נשימה; “מה מעיק על פורטנוי” של פיליפ רות עם כל ההומור ואמריקה והסיקסטיז והסקס, “כיכר היהלום” של מרסה רודורדה, שכשקראתי אותו בראשונה חשבתי שכשאהיה גדולה, ככה אני רוצה לכתוב. “כל הסיפורים” של אידה פינק, שהפרוזה שלה היא מופת של איפוק ודייקנות והספר הזה, לצד “ליד כפרים שקטים” של יהודית הנדל, הוא לדעתי אחד הספרים הכי משמעותיים שנכתבו על תקופת השואה. “צימאון” של שולמית הראבן, ספר שקראתי הכי הרבה פעמים ואני חושבת שיש לו השפעה מאגית עליי, הוא מושך אותי בחרישיות הזו, הקפדנות, הניקיון. הוא עבורי בית ספר – יסודי, חטיבה ותיכון.

בשירה, כשהיא טובה, אני מתאהבת בשנייה. אני מכירה תודה עמוקה למשוררים שיודעים את העבודה, כלומר לא רק לחבר מילה למילה, זה דבר מאוד פשוט, אלא גם להפיח בן נשימה. למזלי, אני חיה ופועלת בתקופה פואטית טובה, עשירה בקולות שונים, הנה שניים מתוך רבים (כי אנחנו לא יכולים לכתוב פה עוד ועוד ועוד שמות, יש לנו חיים) – הבית לקח” של מיטל זהר – ספר שביר וסודק ויפה וכל כך קרוב לעצם הדברים עד שהוא נעשה הדברים עצמם ; “לפני הדלת, מעבר לקיץ” של ישראל אלירז, שהוא המשורר הכי שימושי שכותב פה וגם בגלל המשפט בעמוד 22 ­– “לְמִי שֶׁשּׁוֹאֵל עַל חַיַּי אֲנִי מֵשִׁיב, // כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתִי הָיָה כְּדֵי לִהְיוֹת / בְּתוֹךְ מָה שֶׁיְּחַבֵּק אוֹתִי”. וזו רק ההתחלה.

kaiz_bbaden_baden_Big(1)

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

“מה עושות האיילות” של לאה גולדברג. הספר הזה, על כריכתו המתפוררת ודפיו המצהיבים, נמצא באופן קבוע לצד מיטתי. הוא המוזיקה של ערש ילדותי. גם כיום, ברגעים הקשים של עולם המבוגרים, אני חוזרת הביתה, נוטלת אותו, לוחצת על פליי הדפדוף ו”בארץ סין גר צ’ן-סו-לין / בבית עם גינה / ולו שלושה בנים גדולים / ובת אחת קטנה” מבהיר את כל העייף, העצוב, השפוף.

“סוד הגן הנעלם” של פרנסיס הודסון ברנט, שמספר את קורותיה של מרי לנוקס היתומה הזנוחה שנשלחת מהודו לאחוזה אנגלית כדי לגור עם דודה האדיש ורוקמת ידידות מיוחדת עם בן דודה החולני וחובב הקסמים, קולין, ועם דיקון, חובב הטבע וההרפתקאות שמאמין שיחיה לנצח. יחד הם מגלים ומשקמים גן סודי ותוך כך גם את בריאותו הרופפת של קולין. זה ספר שהעניק לי את האמונה בניסים, בקסמים, בחברוּת ובכוחן המרפא והמייפה של מילים.

48856

3) מה הספר האחרון שקראת?

אני בעמוד 783 בספר “2666” של רוברטו בולניו ואני מתחילה להאט את קצב הקריאה כדי שיצירת המופת המונומנטלית הזאת לא תאזל. היכולת שלו לספר סיפורים של עשרות, אפילו מאות, דמויות, לנוע בין זמנים ובין ארצות ובין תרבויות, גם בין ז’אנרים וסגנונות, ולהצחיק, אני צוחקת בקול באוטובוס ואנשים מסתכלים, כמה דפים אחר כך אני מצטמררת באימה, כל הפראות הזאת היא בעיניי לא פחות ממופלאה. ואם מישהו מכיר את מתרגם הספר הזה, אדם בלומנטל, נא למסור לו שאם אני אפגוש אותו יום אחד, אני פשוט אתן לו שתי נשיקות כי הוא עשה עבורי דבר גדול מאוד. בולניו מלמד אותי כמה רחוק וחזק אפשר למתוח את הזרועות. ותוך כדי בולניו, קראתי גם שלושה ספרים אחרים, שפתחו לרווחה חלונות – “ספר הקיץ” המרענן של טובה ינסון, “בבשר החי” המטלטל של ורה ג’אקוני, בתרגומה המצוין של סוניה ברשילון ו”הלוויתן” של יוזף רות, בתרגומו הקולח של גדי גולדברג, שני האחרונים ראו אור בהוצאת ‘זיקית’, שהיא כנראה אחת ההוצאות הכי חשובות לאוהבי הספרות בישראל היום. האלמוגים (אגב הלוויתן) שהם שולים ממעמקי אוקיינוסים, מדברים אליי בכל השפות שלא ידעתי שאני מבינה.

עטיפה_-_2666(2)

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

הספרים שלי. למרות שהם בסך הכל עושים מיני-מאומה ונמוגים באפלת המדפים לא הרבה אחרי היציאה. אני נאבקת מאוד כדי שהם יראו אור אבל אחרי שהם יוצאים, אני מפסיקה לאהוב אותם וחושבת שהייתי צריכה להמשיך לכתוב, כלומר להשאיר אותם איתי במגרה, עוד ככה חמש, עשר, עשרים שנה. במקום זה מה? אנחנו נפרדים והחוצפנים הולכים לגור בבתים של אחרים. ואז אני נשארת גלמודה וצריכה להתחיל הכל מהתחלה. לא בטוחה שעניתי על השאלה.

ענת לוין

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

בעיקר ספרי שירה, יש לנו משוררים חיים (שיהיו בריאים) ונפלאים שאינם זוכים להערכה השלמה שהם ראויים לה. בין השאר אני מדברת על אהרון אלמוג, שולמית אפפל, גבריאלה אלישע, בנימין שבילי, זוהר איתן, יפתח בן אהרון, חוה ניסימוב ואחרים. גם משוררים יותר צעירים. אני בעד שכל עירייה או רשות מקומית תאמץ משורר, עושים את זה בארצות הברית, ואז המשורר מקבל דירה קטנה בשכירות מסובסדת ומשכורת חודשית צנועה מהעירייה ובמהלך כהונתו הוא פועל ככל יכולתו כדי לקדם את המודעות לקריאה ולכתיבה של שירה. אבל מה לעשות שאצלנו מעדיפים משוררים מתים, ככה הם שקטים, לא עושים את מה שמשוררים חיים עושים, כלומר מתנגדים.

ואגב חוה ניסימוב שהזכרתי קודם, אחד הספרים הכי מצמררים שאתם אולי לא מכירים הוא ספרה “ילדה משם” שאיירה עפרה עמית וראה אור בהוצאת מקטרת. מדובר במילון פרטי של ילדה שעברה את השואה מוסתרת אצל משפחה פולנית, רחוקה מאִמה וממשפחתה.

0770000101566

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

בשירה – פול צלאן, לואיז גליק, דליה רביקוביץ’, אהרון אלמוג, אבות ישורון, חדווה הרכבי, לאה גולדברג, זלדה, סיגל בן יאיר, אלמוג בהר, אלי אליהו, רוברט בליי, גלית סליקטר, ואלאס סטיבנס, פרננדו פסואה, שירה סתיו, אלן גינסברג, דורית ויסמן, אלכס בן ארי, באשו ועדי עסיס ואני יכולה להמשיך לכתוב שמות, כולם פרחים פתוחים של רוח, כל הלילה.

בפרוזה – ג’מייקה קינקייד, דרור בורשטיין, שרווד אנדרסון, סמי ברדוגו, אלזה מורנטה, רוברטו בולניו, סלין אסייג, איטאלו סבבו, אסתר אורנר, אילנה ברנשטיין, אנטוניו טאבוקי, בלה שייר, אלי סמית, עמיחי שלו, יעקב שבתאי, קפקא. ועדי עסיס, שהוא לא סופר, אבל הוא עומד בסוף כל משפט שאני כותבת בזרועות חזקות ופתוחות.

quote-there-was-earth-inside-them-and-they-dug-paul-celan-43-12-89

7) ספר שנתן לך השראה?

כל ספר שמלמד אותי משהו על החיים ועל מעשה הכתיבה, נותן לי השראה. עדי קנה לי פעם במתנה את האנתולוגיה “דאדא וסוריאליזם בצרפת” (זה היה בשבוע הספר בכיכר ספרא בירושלים, 1994, הכרנו כמה חודשים, הייתי בת עשרים אחת. ביקשתי ממנו לקנות שני עותקים, אחד לכל אחד, כי לא האמנתי שאהבה כל כך גדולה יכולה להיוותר זמן ממושך בחיים). זה ספר שאני חוזרת אליו כל פעם שאני נקלעת לסבך הפרפקציוניזם, והוא מחזיר אותי להיות ילדה חולמנית שמשחקת בחצרות. ואם אנחנו רבים – יש לנו שני עותקים. זה נוח מאוד.

50919

8) ספר עיון מומלץ?

כל ערב, לפני השינה, אני ממליצה לכם לשתות תה לואיזה ולימונית ולקרוא פסקה מתוך ספרו של מרקוס אורליוס “מחשבות לעצמי”. זה מתכון בדוק לשינה עמוקה ולחלומות טובים.

41

***

ענת לוין (ילידת 1973) היא משוררת, עורכת, ספרנית ומורה לכתיבה יוצרת במכללת ‘מנשר’. שני ספרי השירה שלה (“אנה מסתובבת לאט” ו”מִפֶּה לְפֶּה”) זכו בפרסים רבים ושיריה תורגמו למספר שפות ופורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בארץ ובעולם. מתגוררת בגבעתיים ונשואה למשורר עדי עסיס. בימים אלה רואה אור רומן הביכורים שלה, “הארכיברית” בהוצאת אפיק ( הרומן  זכה במלגת כתיבה של Vermont Studio Center, ארה”ב, 2013; במלגת כתיבה “חדר משלך” של מרכז הספריות, 2013; בפרס לסופרים בראשית דרכם, 2014 ובפרס אקו”ם ליצירה המוגשת בעילום שם, 2015). 

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן

עוד על הספר:

הארכיברית   

עורך ראשי: דן מירון; עורך: דרור בורשטיין ; 65 ₪; 211 עמ’; הוצאת אפיק   

“ברומן קצר ומהודק בוראת המחברת עולם עשיר מרובה בפרטים, שמתקיים על קו התפר שבין מציאות לבין אלגוריה מופשטת. אסיה, המספרת, עובדת כארכיברית במוסד בירוקרטי קפקאי. כל העובדים במוסד שואפים להישלח לאיזו ‘קונסוליה’ רחוקה ומסתורית, שהחיים בה נתפסים כזוהרים ומלאי קסם, אך איש אינו שב ממנה. במיקרוקוסמוס האפור, המנוכר, והעקר, שלחוקיו השרירותיים היא נאלצת לציית, מקיימת אסיה בתוכה בסתר רגשות אנושיים כלפי זולתה: עובדי המוסד ואחד מהם במיוחד. במקביל נפרשים יחסיה המורכבים עם ילדותה ומשפחתה.

בווירטואוזיות ובדיוק לשוני ונפשי מעוררי השתהות, מתיכה המחברת את השפה היומיומית ובוראת באמצעותה פיוט ורגש, כפי שעושה גיבורת הרומן בחייה. הקורא נשאב אל עולמה של אסיה ואל מסעה בארץ ההיעדרות; ארץ שפניה זרים אך תוויהן מוכרים לכולנו.

ענת לוין כתבה רומן בשל ועמוק, ששורה עליו רוח הומניסטית גדולה”.

(יהודית קציר, מנימוקי ועדת פרס אקו”ם).      

anat_cover