זה היה מיד אחרי החגים, כשפרפרים שחורים התעופפו בשעות הערב אל תוך החדר. החתול ניסה לתפוס אותם אך הם חמקו  מבין ציפורניו, נעלמים  לשנייה ואז צצים – כנפיהם השחורות כמו כתמי חושך באוויר הצלול של הסתיו.

המטפלת של אבי אמרה שבטוח זו הרוח של אמי שבאה לבקר, ואם אני רוצה לדעת בדיוק על  רוחות – הפרפרים אני יכולה לשאול את סיטה – ההודית של גברת גולדמן. ההודים יודעים הכל על רוחות.

חדרו של אבי היה מעט אפלולי, הוא חזר מבית החולים, ולאחר בדיקת ההדמיה הקולית,  נרדם.

כשהתעורר, הביט בי, ישבנו שנינו בסלון מול תמונת הצוענייה חשופת השד ,ופניו החלו להתעוות. חרדה היתה בעיניו: יורים בפארק, הוא אמר בלחש, חייבים לברוח, להסתתר. אנשים נהרגים, כל החברים נהרגו, אנחנו צריכים לשכב על הרצפה תודיעי למשפחה..

הוא ניסה לקום מהכורסה עיניו עצומות ופניו התבוניות מחפשות את השקט שאיננו. שרירים קטנים, לא רצוניים, נעו לאיטם.

לא, אבא, לא יורים, אולי  חלמת. אל תקום. קרני אור כהות כבדות נכנסו דרך החלון ונפלו על רצפת הלינולאום.

הוא פקח את עיניו  לאט, התבונן בי ואמר — יש אינתיפאדה שלישית. יורים בפארק.

אבא, אין יריות, אולי זה הרעש בראש שלך.

לא, יש אינתיפאדה. אני שומע את היריות.

נפלה דממה, ומתוך השקט אבי פלט בעיניים עצומות ובבהירות אין קץ – אם לא יהיה הסכם עם הערבים תהיה אינתיפאדה. זה היה ב-2014.

תרז המטפלת הפיליפינית שהבינה מילים ספורות בעברית, שאלה אבל מה הם בכלל רוצים הערבים?? והוסיפה בזעם: זה היהודים שהרגו את ישו!!!

זו עובדה שאין עליה עוררין, ככה כתוב. היא יודעת. ומכך מתבקשת המסקנה שהחשבון צריך להיעשות בין הנוצרים ליהודים. מה זה עניין הערבים בכלל?

אבי  התעורר ופקח את עיניו גופו זע לאט. בחוסר מנוחה. מאז הנפילה הוא לא מסוגל ללכת.

הוא הביט בתרז הרכיב את משקפיו כעומד לשאת נאום, הוא אהב נאומים, ואמר  בשקט-

יש עובדות  המראות כי הרומאים הרגו את ישו.אחרי הרומאים היתה דת מונותאיסטית.

מונו מה? שאלה תרז.

כן ,לפני כן  האמינו באלילים, בפסלים קטנים, באנשים קטנים המשיך ועיניו נעצמו ,המשיך: בחתולים ובכלבים..מלמל

תרז קפצה על המציאה- את רואה הוא  מבולבל.

החום השתלט על החדר.

העיניים של אבי נעצמו מחשבותיו שוטטו.כשלפתע תרז הבחינה בפרפר שחור. הוא עמד בקצה הקיר  ליד הספרים.

אמרתי- את צריכה לנקות את הספרים.

והיא אמרה- או, או ,מישהוא מת.

מה??

את רואה את הפרפר השחור? זה רוח. הוא בא לבקר אותי, בעיר שלי היום זה  ליל כל הרוחות. הבנות שלי גם הלכו לשם. לבית הקברות. לקבר של אחי ,של הורי.הם מתחפשים, מביאים אוכל , היום כולם בבית הקברות. כל המתים באים .הבנות שלי עברו מקבר לקבר, הדליקו נרות, אכלו בין הקברים. אבא שלנו קבור שם, כל שנה המשפחה חוגגת . פיקניק . נותנים להם נרות ופרחים. הם מחכים לנו.

למה? שאלתי

לגרש אותם, או לפגוש, שלא יבואו שדים.

אבי נשם בכבדות, גופו  מילא את הכורסא כמו לוייתן שנשטף לחוף.

הוא פקח את עיניו ואמר- פוסטע מייסעס.

ותרז אמרה: כשאחי מת נכנס פרפר שחור  גדול לחדר. שחור וגדול. גירשתי אותו והוא לא יצא. חזר. אחר כך אמרו לי שבשעה הזו אחי מת. כן, הוא בא להיפרד ממני.

ערב  ירד. החום של שלהי הקיץ השתלט על החדר. אבי  נרדם. פרפר שחור התיישב על אדן החלון.

***

נורית קוטלר היא סופרת, עורכת ומנחה סדנאות כתיבה. בעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת בן גוריון(מסלול יצירה). “תבוא, אבל בלי העיניים” – קובץ סיפורים שכתבה, זכה בפרס מפתנים ויצא לאור  בהוצאת ספריית הפועלים הקיבוץ המאוחד. ספרי ילדים שכתבה יצאו בהוצאת ה”מטח”. סיפורים קצרים פורסמו בכתבי עת שונים בעברית, וכן בכתב העת ZEEK באנגלית. הסיפור “פרפרים” הוא מקובץ בכתובים.


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com