סיפור קצר: "בת מצווה" מאת מורן קבסו

Posted on 1 ביוני 2015 של

1


את, שנשארְת בת אחת עשרה כבר עשר שנים, כי אבא עשה חובות ולא היה כסף לבת מצווה, כי הגובה שלך לא משתנה ואנשים ששומעים בת כמה את חושבים שיש לך איזו הפרעת התפתחות – הרי הקימורים היחידים שבולטים מגופך הם הצלעות ועמוד השדרה – מה את יודעת על הבורות הפעורים בלב, על חוסר הרמוניה?

אפילו בשיעורי ההתעמלות שהתקיימו בחטיבת הביניים לא השתתפת – ראית את הגופים הדשנים של בנות כיתתך ונגעלת מהן: מהאיפור המוגזם, מהשומנים. את עצמך נראית "כמו ניצולת שואה" בשנים ההן, כך אמרה אמא, ואת נזפת בה, "איך אפשר בכלל להשוות?" אבל בדבר אחד היא צדקה – לא היה לך כוח. לא כוח פיזי לעשות יותר משתים עשרה כפיפות בטן ברצף, לא כוח להתנגד… אז הם ראו את זה, את לא מבינה? הם חיפשו מישהי שלא תתנגד ומצאו אותך, עם החולצות המלאות באוויר במקום בגוף, עם השיער הכהה, השופע, שלא התאים לחלומות שלהם על נימפות בהירות שיער בעלות שפתיים משורבבות, עגילי חישוק ענקיים ומסטיק לעוס.

הם מצאו אותך וירקו עלייך כדורי נייר קטנטנים בשיעורים, וגירשו אותך מהמקום שלך בסוף היום, ורדפו אחרייך בדרך הביתה, ואת שתקת. ישבת ושתקת. למה? בגלל שכל השנים לימדו אותך שאם תתעלמי, הם יפסיקו? התעלמת, אבל הם לא הפסיקו. הם היו רבּים, כמו תולעים, ואת היית לבד, כמו עכשיו. אבל עכשיו הם אינם, ואת עומדת לבדך מול הראי. רעמת השיער הגלית הוחלקה ויושרה, הגבות נמרטו בקפידה, עורך טוהר ונוקה, ואת עדיין לא מסוגלת לשאת את המחשבה על חדר שקירותיו ראי ותקרתו ראי ורצפתו ראי לכל פגמייך.

בדמיונך, את אותה הנערה הניצבת בחדר שקירותיו מכוסים מראות לפני שיעור התעמלות, עומדת לבדך בין כל הבנות המפותחות שנראו כמו שחקניות בסרטים למבוגרים ומתפללת שהמורה לא תגיע, אבל היא תמיד הגיעה, ואת כבר מבוגרת מכפי שהן היו, אבל עדיין נראית כמו ילדה בת אחת עשרה עם שיער שנעשה חלק רק כשנשטף במים וחיוך שלא היה ישר או מבריק מעולם, אבל היה אמיתי.

חייכת כששוב לא הסכמת להשתתף בשיעור, והמורה המרשעת גירשה אותך מאולם הספורט כדי להעניש. חייכת כשאמרת לה בקולך העדין: "יותר טוב, ככה אני לא אראה את הפרצוף שלך", וכולן נדהמו. מהתעוזה שלך הן נדהמו, מהכוח. יצאת משם כמנצחת מבלי להביט לאחור, וקפצת את שלוש המדרגות האפורות מטה, נוחתת יציבה על שתי הרגליים ומסתלקת משם. זה היה רגע הניצחון היחיד שלך בכל השנים המרות והעלובות ההן.

עכשיו, לא את המכשפה ההיא את עומדת לפגוש, אלא אותו. גם הוא מכשף, את יודעת, אבל מסרבת להודות בזה. הוא יוצר איתך קשר אחרי חודש, כי יש לו עבודה וחיים וחברים, ואת נופלת לתוך רשת המילים המפותלת שלו. הוא כותב שהתגעגע ושולח לך אייקון של לב. הלב שלך נמס מיד בבית החזה כמו שלגון תותי-פרוטי. את רוצה שהוא ילקק אותו, את רוצה שהוא ישלח לשון עדינה וילקק את כולך, אבל כשהוא נמס, את קופאת, וכשאת נמסה – הוא קופא. אין הרמוניה. אף פעם אין.

רק בחודשי הסתיו, כשענני השמיים היו מקיזים את דמם השקוף על הרחובות, טיפות-טיפות, היית פותחת את החלון בחדר של אבא ואמא ושולחת את ידייך השקטות החוצה, אל האוויר הנקי. עורך היה מתכסה בשכבת מים קרירה וכמו מוּשל מעלייך, האספלט בצומת היה הופך לנחל שזרימתו קלה, מרבדי הצמחים שמתחת לחלון היו נוצצים מתחת לאפרוריות החיוורת של השמיים, ואת היית עוצמת את עינייך מתחת לכל הרוגע הזה, שוכחת את החובות ואת הבנות ואת הראי, והייתה שלווה.

כשהיית בת ארבע עשרה – וגם אז כולם חשבו שאת בת אחת עשרה, אולי אחת עשרה וחצי – הייתה נערה שרצתה להסתובב איתך בהפסקות, והסכמת לחרוג ממנהג בדידותך ולטייל איתה. היא הייתה גבוהה, בעלת שיער כהה, "גולש", שפתיים חושניות ועודף משקל קל, מהסוג שבחורים אוהבים. בשיעור, הייתה מעבירה לך פתקים כמו היית כותל מערבי שעייף משנים של עמידה במקום, מספרת שבערב שבת התמזמזה עם איזה בחור על איזה ספסל בחצר בית הספר החשוכה ונתפסה על ידי בנות כיתתכן. מהסיבה הזאת בדיוק הן לא אהבו אותה. לך היה שיער בהיר יותר שלא גלש לשום מקום, משקפיים שכיסו את האדמה הריקה בעיניים ושפתיים שסגרו על השבר שנפער כמו בור בשינייך הקדמיות. אותך הן אהבו.

"התמזמזת פעם אם מישו?" היא הייתה מעבירה לך פתק.

היית מחזירה לה פתק ריק בתגובה.

ופתאום הוא קיים, ופתאום את מרגישה יפה, את מרגישה נאהבת. את כותבת לו שהוא חמוד, והוא כותב "את יותר". הוא רוצה לפגוש אותך היום, ברגע זה, ואם לא היום, אז מחר, לשישי-שבת, ואם לא מחר, אז ביום שני, או שלישי, כי הוא "מתגעגע מיליון", לב, פרצוף בוכה, ואת מביטה בהשתקפות הזוהרת שנגלית אלייך ממסך הטלפון הנייד ולא מזהה אותה.

הוא מציע להתקשר אלייך מחר בערב אחרי מסיבה שתתקיים בעיר שלך, ולהיפגש אם תהיי בסביבה. את מסכימה ומתחרטת וחושבת עליו מתחת לשמיכה הקרה ובהמולה של הבוקר, ומקווה שלא תיפגשו ולא יהיה כלום, ומטעינה את הסוללה של הטלפון הנייד למקרה שיהיה.

אבל אמרו בתחזית מזג האוויר שיהיה גשום וסוער, ואיפה תיפגשו? את דואגת. הוא יהיה בפארק החשוך, עם השבילים הריקים והפנסים והספסלים הלחים, והמסיבה תסתיים מאוחר, את יודעת איך זה – הם שותים ושותים, מרוקנים בקבוקים שלמים כבר בגיל שתים עשרה, ואת, שנשארת בת אחת עשרה, שתית רק לגימה של שמפניה שאבא ואמא נתנו לך לטעום מכוס פלסטיק לפני עשר שנים באיזה מלון, בימי החובות והריקודים מסביב לבריכה, כשחייתם עדיין. ועכשיו את כבר לא שותה וכבר לא רוקדת, רק רוצה לטעום, אבל הוא בן עשרים ושלוש, ואת, אפילו לא הייתה לך בת מצווה.

אבל מה הוא רוצה ממך? את שואלת בלי קול. הרי יש לו עבודה וחיים וחברים, והוא לא יצר איתך קשר חודש, אפילו יותר, וכל הזמן הזה רצית להיפגש, הצעת להיפגש, בלי פרצופים בוכים ובלי לבבות, בלי להסגיר געגוע, אבל הוא הסתדר בחיים הרחוקים שלו טוב מאוד, אז מה פתאום פתאום הוא מתגעגע?

המחשבות שלך נופלות אל הבור שחפרה להן אמא, "התחתנתי עם אבא כי לא היה מישהו אחר, היינו… ידידים", והקול שלה פשוט וקליל. ואז הן יוצאות ונופלות אל הבור שחפרה להן אמא שלו. חמש עשרה שנים היא לא חיה עם הגבר שנישאה לו, והשפם שלו עדיין מככב על המדף במזנון העץ הכהה שבסלון ביתה, כמו מבטיח לה אהבת עולם מתוך נייר הצילום. אבל הבטחה היא השקר העצוב ביותר, את יודעת, ולאן מוטב ליפול, את שואלת את הראי, ואיזה בור ירפא את הגעגוע?

כל בור, סופו להיאטם. הנה, החברה הזו שלך, ה"גולשת". כל הסתיו הלכתן יחד הביתה, נמלטות מהמראות בבית הספר, רק כדי לראות השתקפות שחורה של הדמויות השונות שלכן בחלונות של הקניון ולהפנות את המבט. עם מות הסתיו, באחד מימי השישי הקצרים של החורף, עשית את הדרך הישרה והקפואה לבדך. דם העננים השקוף צנח על השיער ועל הפנים ועל הידיים, והרגיע את הדם שבלב. הוא גלש על עורך, קירר את עורפך, הכתים את ז'קט הטורקיז שלבשת ונספג בו, מכסה את עדשות המשקפיים, טיפות-טיפות. לא הייתה לך מטרייה. לא רצית מטרייה. רצית לרחף כך לנצח מתחת לשמיים האפורים החיוורים ולא לראות כלום.

בחצי הדרך, שמעת אותה קוראת לך מרחוק. הפנית את ראשך אל הקניון והשחור והזכוכיות, ונופפת לה, מחייכת. בסתיו הבא כבר נטשת אותה ונשארת לבדך.

אם גשם כזה יֵרד היום, לא תוכלו להיפגש. אבל הגעגוע… את מרגישה את הטיפות בכל חדר, בכל עלייה, וכבר לא מחייכת. אולי תסכימי ותבואי, אבל מה תעשו ולאן תלכו, הרי זה ערב שבת – העיר סגורה ומסוגרת.

בית קפה. את מחפשת בתי קפה. הנה, יש מקום לא הרחק מהקניון ומבית הספר. מדרכה אפורה חיוורת, שמיים שחורים. את תזמיני סיידר חם כי את לא שותה אלכוהול, והוא ישתה את כל האלכוהול שיהיה שם. תדברו על "המרוץ למיליון", על המשרד שלו ועל מזג האוויר, או שלא תדברו, הרי מה כבר יש להגיד וכמה זמן יש לכם, ובכלל, את מעדיפה לקחת אותו אל חצר בית הספר החשוכה, להושיב אותו על ספסל ולהטמין את כפות ידייך בשיערו ובשרוולי חולצתו הארוכים, לתחוב אותן מתחת לבד, להרגיש בעורו המצטמרר למגע הקריר. את רוצה ללטף את לחייו, לקרב את פנייך אל פניו ולהצמיד את שפתייך אל פיו המרשה, המתיר, בלי לדאוג או להסס, בלי לחשוש אם יסרב או יסכים. הוא יסכים. כבר הסכים.

ואולי תיקחי אותו הלאה, אל בית הספר היסודי. שם – מאחורי מדרגות האבן, מעבר לחצר האחורית שבה היית משחקת תופסת צבעים באושר עם הילדים ותמיד מנצחת, לפני החובות והבת מצווה וכל מה שלא היה לך – יש חלקת דשא צרה, מוארכת, וסביב לה גדר ירוקה. הנמצאים בחצר לא רואים את הדשא, רק את האפור של המדרגות ואת הלבן המדמם טיפות שקופות. תוכלו לשבת שם ולהביט זה בזו בחושך המבטיח, לשקוע בעיניים כהות, להמטיר נשיקות של יורה על העור הנרעד מפליאה ומקור. רק הצרצרים יהיו אתכם שם, ולא תדברו, לא תהיה ביניכם אפילו מילה, רק ידיים העוטפות זו את זו ככסף על פני זכוכית, רק השתקפות.

הכרתם במקום הקר ביותר שאפשר להמציא, בין אנשים שאיבדו את הצפון ואת השפיות. את היית מנגנת על הקלידים את שלושת או ארבעת השירים שידעת לנגן, והוא היה עומד מאחורי הדלפק בְקפיטריה שעל קירותיה היו תלויים ציורים בצבעי מים, ומכין לכל הלקוחות קפה בצבע של העתיד שלהם. בחוץ היו דשא וספסלים, וזקנים עגומים בפיז'מות שדידו על האספלט הרטוב כמתים-חיים, ונשים שצעקו צעקות, ונערים שמלמלו בעיניים ריקות, ונערות שהקיזו את הדם שלהן בסכין, טיפות-טיפות, כמו היה גשם.

במהלך ביקורייך בקפיטריה, שהלכו והתרבו, עברו ביניכם מבטים, ואחרי המבטים – הודעות על המסך הקפוא, שנוספו לאין ספור יריקות-מילים של זרים שהכתימו את אתרי האינטרנט, שם לא היה לך ראי ולא רדפו אחרייך, שם היית מוגנת מהעולם.

אחרי ההודעות, היו הפגישות והנגיעות ונשיקת פיו, שהייתה לך מזון פֵיות. עכשיו, לכל העולם כולו יש טעם של אבק ושל אפר. לרגעים, הייתה נופלת בראשך הבטחה שלפיה יהיה שמו אשר יהיה, תמיד יישאר לך כוורד, אבל הוא לא ורד, הוא אחד מהם, את יודעת את זה, ואת… מה את? גם את היית אחת מהם, בגלל הבנים הצוחקים והבנות הרעות, בגלל החובות של אבא. ועכשיו את דחלילה ששומרת עליו, עומדת בשדה קמל ועלוב מתחת לשמיים החיוורים, מתירה לדם העננים להכתים את ראשך ואת שפתייך, לנשור על אצבעות ידייך הקטנות, טיפות-טיפות. רק לעמוד את יודעת, כמו גולם. לא לשחות, לא לנפח בלונים, לא לשאת משאות. לעמוד במקום, לעמוד מול הראי ולחכות לָמנגינה שתבוא מהטלפון.

אבל היא לא באה.

ואת חושבת על דודה שלך, שפעם הייתה צעירה ומחייכת, ועכשיו היא כבר לא, ואת חושבת איך היא גרה עדיין עם סבתא הנרגנת בדירה העייפה עם המרפסת שצופה אל תחנת הרכבת שמעבר לכביש, והן יושבות ערב-ערב ורואות איך הרכבת חולפת על פני המרפסת בחריקה מכנית כבדה, וממשיכות להביט עד שהיא צוברת מהירות ומתרחקת ונעלמת מהן, אבל אף פעם לא חוצות את הכביש.

ואת שומעת את הרוח הנושבת מחוץ למטבח שפעם היו בו קידוש וברכות וחיוכים וריחות של מרק עגבניות מהביל עם בשר ולימון, ועכשיו רק נרות השבת דועכים בו, ואת רואה את החושך מעל ראשו של אבא, שמבצבץ בקושי מתחת לשמיכה, ואת רואה את אמא השרועה על הספה הישנה, מול הטלוויזיה המהבהבת נופים רחוקים שנמצאים במרחק יריקה, ובחוץ, את יודעת: רמזורים ירוקים, צעירים חוצים כבישים בצומת הסואן שבקצה הרחוב, שם החנויות פתוחות כל היום והלילה, מכוניות שטות על פני האספלט כמרחפות ונערות יושבות על ספסלים ושותות גשם ומי ורדים מתוך שפתיים נוטפות שמפניה.

ואת רוצה כל כך להנחית את כף רגלך על הדוושה ולטוס על הכביש, ולהרגיש את הרוח ואת המוסיקה של הערב ולירוק את עצמך אל תוך זרועותיו, ולצחוק לראי ולתיכון ולגשם, לצחוק לָעולם. להיצמד לגופו בתוך גולם, לא להיות פרפר לְעולם.

אבל את לא יודעת לנהוג, ולא הייתה לך בת מצווה, והם ימותו, את יודעת את זה: אבא ואמא ודודה שלך וסבתא, והחברה ההיא, הגולשת, שלא דיברת איתה שבע שנים, כי לה תפרו שמלת כלה, ואת עומדת עדיין מול הראי וחושבת איך בעוד שלושים או ארבעים שנה, כל האנשים שלך יהפכו לאבק ולאפר. ומי יהיה לך? מי יישאר לך אז, מלבדו? הרי הוא היחיד שנשק לך, היחיד שקרא לך "יפהפייה" בפייסבוק, שעכשיו, כשאת חושבת על זה, את מבינה שהוא רק בית קברות. כל החשבונות הם שמות ותמונות, מצבות לחיים שיאבדו, לחיים שאין לך.

והוא לא מתקשר. הוא הבטיח להתקשר. מה תעשי כשהם ילכו, ואת תישארי לבד?

גשם או לא גשם, את מתנתקת מהאדמה הנרטבת מאחורי המשקפיים, לוקחת את התיק בידיים רועדות ויוצאת על האופניים, האוויר הקר צובט בלחיים, אבל רגלייך מדוושות במרץ, כמו בורחות משיעור התעמלות, מבית הספר, מהחיים עצמם. את עוברת על פני עצים כהים, דוכני לוטו וקיוסקים פתוחים. את רוכבת שעות, עד שהרחובות מתרוקנים מקולות הצחוק הרמים של נערות שתויות, ורק את הצרצרים את שומעת, מנגנים את השיר היחיד שהם יודעים לנגן.

כשאת מגיעה לרחוב הראשי בעיר שלו, משהו בך מחייך ונרגע. את רואה חנויות של בגדים זולים וחפצי מיסטיקה, בתי קפה נינוחים עם כיסאות שגולשים אל המדרכה, מתנות ילדים עשויות פלסטיק, פנסי רחוב שראשיהם בשמיים כמעט, נגני רחוב מבוגרים שמחייכים אל הקהל, אנשים – מטיילים סביבך, נוסעים, יושבים על ספסלים. את רואה מוסיקה בעיניים העייפות שלך. את רואה חיים.

ופתאום, מבעד לזגוגית המוחשכת באחת החנויות, את רואה שמלה לבנה על בובת ראווה נמוכה וצנומה, פרחים ורודים קטנטנים רקומים על שיפון וכותנה, ולידה בובת ראווה גבוהה בשמלת ערב תכולה וזוהרת, ולידה אין כלום, רק חלל ריק, אוויר שמפריד בינה לבין החנות הקרובה, וברווח הזה ניצב עמוד אפור – אולי פנס רחוב, אולי תמרור – ועליו שם שחור על רקע לבן, וסביב לו גדר דיו שחורה, ואת חיוורת. השם מהבהב להרף עין מול עינייך הנקרעות, אבל את לא רואה אותו, את רוכבת משם כנמלטת על נפשך.

ככל שאת רוכבת, ההמולה שוככת כמבול ההופך לטפטוף גשם בלתי מורגש, עד שהטפטוף פוסק אפילו מבלי להותיר שלוליות, ואת יורדת מהאופניים וקושרת אותם אל עמוד בטון מקולף בתחתית הבניין. רשרוש צעדייך נשמע באוויר החשוך והמר. את חולפת על פני הראי הקטן שבחדר המדרגות ומנסה לתפוס את השתקפותך בזכוכית המוכתמת, אבל רואה רק צללית. לבסוף, את נוקשת על דלתו, מחכה, שומעת רחש, גרירת רגליים, סיבוב מפתח. הדלת נפתחת. הוא עומד מולך בחולצה שחורה דהויה, מכנסיים קצרים וכפכפי קרוקס כחולים. פניו נפולים, עייפים, העיניים כבויות.

"היי", את מנסה לחייך.

"מה את עושה פה?" מתפלא ונותן לך להיכנס, רסיס של חיוך נשבר בשפתיו.

"הייתי בסביבה", את אומרת כדי להצחיק אותו, אבל הוא פולט שיעול כבד, מושך באפו וסוגר אחרייך את הדלת.

"אני חולה". גופו איטי וכואב. הוא לא מגולח.

"אז בסוף בכלל לא הלכת למסיבה?" את מרחפת אחריו בחושך אל חדר השינה, ההקלה בקולך נשמעת עד קצה הרחוב.

הוא מניד בראשו ימינה, שמאלה ושוב ימינה ומפיל את עצמו על המיטה בחדר החשוך שבו חלון פתוח. "נשיקה ממך וזה יעבור, או שזה ידביק אותך גם", אומר לך, אולי שואל.

את מגחכת מעט, אולי סומק עולה בלחייך, אבל הלילה עיוור.

"קפה או נס?" הוא מביט בך בעיניים כהות כשאת נופלת אל השקע הריק שלצדו, ואת כבר לא רוצה שום דבר: לא סיידר חם ולא חלקת דשא נסתרת, לא ספסל ולא צלצול טלפון ולא שמלת כלה. אפילו לא שמלה של בת מצווה.

בדמיונך, את נשכבת על גופו, ממטירה על פניו נשיקות מעיניים עד צוואר וחוזר חלילה, אבל פיך התייבש וכולם חושבים שאת בת אחת עשרה, אז את לא מנשקת, רק שואלת: "יש מים?"

הוא מהנהן לאט וקם שוב. העצים הכהים מרפרפים-מפרפרים מחוץ לחלון. הכביש נטוש. לא יורד גשם. הוא חוזר עם כוס תה קר ומתוק ונשכב לצדך בשיעול רם, תומך את ראשו בשלוש כריות. את לוגמת לאט, מחייכת. אבא ואמא אומרים שהדבר הכי טוב בחיים האלה, זה שאפשר לחיות. הוא מתכסה עד צוואר בסדין חיוור ועוצם את עיניו.

את רואה את השתקפותך בחלון ופתאום את נזכרת – זה היה שמך.

 ***

שניים מסיפוריה של מורן קבסו, "המים" ו"כנראה בגלל הגשם" ראו אור באנתולוגיות סיפורים קצרים ("רגש ושכל", 2011 ו"החיים בשוליים", 2014) בהוצאת "כתב". סיפורים נוספים פרי עטה זכו בתחרויות שונות.


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב"קורא בספרים" היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


מודעות פרסומת