קודם כל, אציין שאת הספר קראתי על גבי הקינדל שלי (עותק שהגיע באדיבות בוקסילה והספריה החדשה), ובהזדמנות זו אחזור ואמליץ על קריאה בקינדל שהיא נוחה, ניידת ומאפשרת להחזיק ספריה שלמה במכשיר קטן וקל לנשיאה.

ועכשיו לספר עצמו. “מט ילדים” שכתבה בלה שייר, פורסם בשנת 2011 וזיכה אותה בפרס רמת גן ובמועמדות ברשימה הקצרה של פרס ספיר. אבל אני כלל לא בטוח שאפשר להתייחס אליו כאל מקשה אחת; מדובר למעשה בקובץ שמכיל (להגדרת העורך) נובלה (‘מט ילדים’), רומן קצר (‘גלית וגורדון’) וסיפור קצר (‘פעמיים’). על כן אנסה להתייחס אליהם בנפרד.

31-5174-B

הנובלה “מט ילדים” מתארת אפיזודות שונות בחייהם של כמה ילדים הגרים בשכנות אחד לשני, בעיר האוקראינית צ’רנוביץ על גדות נהר הפרוט (סמוך לגבול עם צפון רומניה). הכתיבה הרגישה של שייר חושפת את עולם הילדים האכזר, ומתמקדת לא פעם ברגע ההתנפצות של העולם הילדי המוגן על פני סלעי המציאות האכזרית. כך ילדה אחת צריכה להתמודד עם יהדותה ועם העבודה שהוריה מתעקשים לדבר ביניהם יידיש, ילדה אחרת (גם היא יהודיה), מתמודדת עם היותה שמנה ועם היחסים העכורים בין הוריה, ילד שלישי חי עם סבתו ורואה את אביו לעתים רחוקות, עד שאביו נוטש אותו לטובת הקמת משפחה חדשה, וכך הלאה; עוד ועוד דמויות של ילדים שיוצרות מארג מורכב ומעניין של אותה שכונה צ’רנוביצית (שהיא מקום רוסי וספציפי במובן מסוים, ומקום אוניברסלי במובנים אחרים). ההתמודדות הסבוכה עם חברת הילדים (ילדים אכזריים לא פעם), מוכרת כמעט לכל אדם באשר הוא, אך לסיפור של שייר מתווסף חוסר הבטחון הכללי שבני האדם היו מצויים בו בתקופת השלטון הקומוניסטי בברית המועצות.

כפי שכתבתי ברשימה על הספר “ראינו לילה” של אליס ביאלסקי, בחברה הרוסית באותה תקופה שררו בו-זמנית דיקטטורה ואנרכיה; אי אפשר היה לעשות מה שרוצים, כי עינו של השלטון פקוחה, ומצד שני – האדם מופקר לגורלו (מבחינת בטחון אישי וכלכלי), ואם יפול אף אחד לא ידאג לו. גם התא המשפחתי איבד מכוחו, כיוון שההורים היו צריכים לעבוד שעות רבות כדי לפרנס, והילדים נשארו מופקרים לגורלם במידה מסוימת. בחברת הילדים הזו, כולם צריכים לפתח מהר מאוד קוצים, אחרת המציאות הקשה תפלח את לבם במהרה.

שייר מצליחה לתאר באופן מופלא וכן את חיי הילדים הללו, את מחשבותיהם ואת נקודת מבטם. היא מצליחה לשמור על מבט ילדי מבלי לגלוש להתיילדות או למתיקות יתר.

לצערי, העובדה שמדובר בנובלה (המורכבת למעשה מחמישה חלקים שמתחלקים בתוכם לעוד שלל פרגמנטים ואפיזודות קטנות) לא אפשרה ככל הנראה להוציא את “מט ילדים” כספר בזכות עצמו. זו יצירה שאין לה התחלה ואין לה סוף; היא פשוט אוסף נפלא של אפיזודות שיכול להמשך לעד – תכונות הנחשבות במו”לות הישראלית להתאבדות כלכלית ידועה מראש.

ובכל זאת, כקורא היה עדיף בעיני לו העורכים היו מוציאים לאור את “מט ילדים” לבדו, או לכל היותר מצרפים אליו את הסיפור הקצרצר “פעמיים” שמשלים אותו מבחינה נושאית, ואליו אגיע בהמשך.

אבל הבחירה להשחיל לספר את הרומן הקצר “גלית וגורדון”, מעיבה בעיני על הספר ופוגעת בו.

ברומן הקצר הזה מסופר בו על גורדון שמגיע מהצפון האשכנזי של תל אביב ועל הזוגיות שהוא מפתח עם גלית שבאה מבית מסורתי ומזרחי בשכונת יד אליהו. גורדון נוהג לשחות בבריכת “גורדון” וגלית שוחה בבריכת “גלית”, עד ששניהם נפגשים במקרה בים. הרומן מגולל את היחסים האבודים, הכואבים וחסרי הכנות שלהם – יחסים שנמשכים ונמשכים בלי שמישהו מהם מפסיק אותם.

שייר מצליחה כאן לברוא מהלך אירועים מעניין ומורכב, אך להבדיל מבשתי יצירותיה האחרות המופיעות בספר, כאן הכתיבה שלה בינונית ובוסרית. הדמויות של גורדון וגלית, וגם דמויות המשנה (אמו של גורדון, ההורים של גלית, המנקה האוקראינית של אמא של גורדון והשכנים של גלית) – כולם מאוד סטיראוטיפיות וחסרות עומק ספרותי משמעותי. לטעמי, זהו סיפור שרמתו מתאימה לסדנת כתיבה – יש בו כשרון והבחנות יפות, אבל הוא סובל מהמון בעיות. אם השיקול להכניס אותו לספר היה כדי לעבות אותו – לדעתי מדובר בשיקול מוטעה (והשיקול הזה חוזר בלא מעט כותרים שמנסים לעבות יצירות קצרות ע”י הוספת יצירות נוספות שפוגעות בסופו של דבר ברושם שמותירה היצירה על הקורא).

 maxresdefaultבלה שייר. צילום מסך מתוך Youtube

הקטע השלישי – סיפור קצרצר בשם “פעמיים” – הוא אולי הסיפור הכי חזק ומזוקק בספר. מסופר בו על אשה רוסיה ומבוגרת, שעלתה לארץ אחרי מות בעלה יחד עם בתה וחתנה, והיא עובדת בנקיון בחברת IBM. היא לא יודעת עברית, וסובלת מקטרקט בעיניה כך שהיא מתקשה גם לראות – וכל אלה, יחד עם נסיבות חיים אחרות, מותרים אותה במצב של בדידות מזהרת ומכמירת לב. היכולת של שייר לתאר את נקודת מבטה של האישה השקופה הזו (אם להשתמש בביטויים ממערכת הבחירות האחרונה), היא פנומנלית, ונדמה שדווקא הסיפור הזה היה צריך להפוך (ואולי עוד יהפוך) לרומן ארוך ומהפכני.

“מט ילדים”, אפוא, מכיל שתי יצירות משובחות, וסיפור בינוני אחד. אם לחזור לרוח הבחירות, נוכל להגיד שהרוב קובע, ולכן הספר ראוי ומומלץ מאוד (וגם בלי רוח הבחירות – בלה שייר היא סופרת רגישה ומרגשת, וכדאי מאוד להכיר את הקול הספרותי המיוחד שלה).

__________________

מט ילדים, בלה שייר. עורך: דרור בורשטיין, הוצאת הספריה החדשה. 219 עמ’.

לעמוד הספר באתר בוקסילה לחצו כאן

 

 


ותזכורת: בואו לתמוך ב”קורא בספרים” תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן