קצרים: על "הקמצן" מאת מולייר

Posted on 4 באוקטובר 2014 של

1


סיפרתי פה בעבר שלקחתי לספרייתי כמה ספרים מעזבונה של סבתא שלי (למשל בפוסט הזה על "תמול שלשום"). אחד הדברים שלקחתי היה עותק של המחזה "הקמצן" מאת מולייר בתרגומו של נתן אלתרמן. כשפתחתי השבוע את הספר כדי לקרוא בו, גיליתי בתוכו את שמה של אחת מחברות הילדות של אמא שלי. כלומר – מדובר בספר שהושאל ולא חזר מעולם (שמה של החברה שמור במערכת, כדי למנוע ממנה לבוא ולדרוש את זכותה על העותק שעכשיו קיימים בו גם כל מיני הערות שלי).

לסיפור הזה אין שום משמעות מלבד העובדה שהוא גרם לי לחשוב על בית הספר של אמא שלי שבו לימדו את הקמצן – מה התלמידים חשבו עליו וכו'.

2014-10-04 17.38.30

העלילה של הקמצן מספרת על אלמן קמצן (איך לא) בשם הרפגון, שרוצה להשיא את בתו (אליז) לאדם זקן שלא דורש ממנה נדוניה, ואת בנו (קליאנט) הוא כמובן רוצה להשיא לאישה עשירה שתביא עמה נדוניה גדולה שלא תדרוש ממנו כאב להשקיע את ממונו בבנו. אולם כיאה לקומדיה, רצונותיהם של הילדים מתנגשים עם רצונו של האב; אליז מאוהבת בבחור עני בשם ולר, ואילו קליאנט מאוהב בבחורה עניה בשם מרין.

העלילה מסתבכת כאשר מסתבר שגם האב רוצה לשאת אישה בשנית, והאישה הזו היא מרין. כלומר האב והבן רוצים להתחתן עם אותה אישה. קליאנט מחפש ללוות כסף כדי לברוח עם מרין ולא להיות תלוי באביו, אך כשהוא נפגש עם הלווה הסודי שסידרו לו בשוק האפור, הוא מגלה שמדובר באביו הרפגון. כך ממשיכה העלילה להסתבך בקשרים משעשעים, עד להתרתם בסוף המחזה.

 

ועכשיו לקריאה המודרנית שלי במחזה:

גם יותר מ-300 שנים אחרי שנכתב, יש לא מעט דברים במחזה שעובדים. אמנם קשה לקורא שמכיר כבר אינסוף וריאציות בסגנון "קומדיה של טעויות" להיות מופתע, אבל ברוב המקרים הטעויות האלה אכן משעשעות, ובמיוחד – קמצנותו הבלתי מסתייגת של הרפגון. למשל, כשהוא מארגן נשף לכבוד פגישתו עם כלתו (תרתי משמע) המיועדת, הוא מתדרך את המלצרים לא להציע יין, אלא אם מבקשים מהם כמה פעמים. הוא מגייס אפילו את תחום הבריאות כדי להסביר מדוע ארוחה כבדה אינה טובה לבני האדם, ולכן עדיף להגיש מנות קטנות ופשוטות, כדי לא להזיק לאורחים.

קמצנותו העיוורת גם מאפשרת להפעיל עליו תחבולות. הוא יאמין לכל דבר שיחסוך ממנו לשלם.

לאורך הקריאה תהיתי מה הרגישו כל אותם קמצנים שחיים בינינו (ואלוהים יודע שיש כאלה לא מעט), כשראו לאורך השנים את המחזה הזה בגילגוליו השונים. כלומר – סביר להניח שבשלוש מאות השנים שעברו, היו בין צופיו של המחזה גם קמצנים כפייתיים. האם הם ראו בהפרגון גיבור? האם המחזה הציב בפניהם מראה? האם הקו שמבדיל בין חסכנות לקמצנות הוא אוניברסלי וברור לכל אחד?

התרגום של אלתרמן נתן טעם מיוחד לקריאה שלי. אני לא בטוח שבתרגום חדש יותר יוכל להופיע משפט כמו "אתה מכרכר כרכורים נמצרים של מרקיז וכדי לצאת בבגדים כאלה אין לך ברירה אלא ללסטם אותי" (ההדגשה שלי). התרגום הזה הפך את הקריאה למעניינת ומאתגרת.

ולסיום – אמנם נהניתי מהקריאה במחזה, והעדפתי את ההומור שלו על פני ההומור בקומדיות של שייקספיר, אבל לאורך כל הקריאה לא יכולתי להשתחרר מהעובדה שהעלילה מזכירה לי את סרט הבורקס הישראלי "נישואין נוסח תל אביב" ושהפרגון הוא בעצם טוביה צפיר בתחפושת. זה מה שקורה כשהידע התרבותי שלך מבוסס על סרטי בורקס.

הורד

מודעות פרסומת