לפני שנה בדיוק פרסמתי בבלוג את השאלון עם הסופרת אביבית משמרי, ובו היא המליצה על קובץ הנובלות “מיכאל קולהאס ואחרים” של היינריך פון קלייסט וטענה “שכל טקסט שלו הוא אירוע מרעיש ומהמם, שמשאיר אותי על קצה הכיסא עד סוף הקריאה”. להמלצה כזאת קשה להישאר אדיש, ואכן שנה מאוחר יותר, אני יכול להכריז על עצמי כבוגר פון קלייסט.

31-3403-B(2)

קשה לדבר באופן מכליל על סיפורים שנכתבו בזמנים שונים, על נושאים שונים ובהקשרים שונים כמו הסיפורים בקובץ הנ”ל; ובכל זאת, מצאתי כמה מאפיינים בכתיבתו של פון קלייסט ששזורים כמעט בכל הסיפורים.

ראשית, רוב הסיפורים נפתחים בצורה מסקרנת שגורמת לקורא לרצות לברר על מדובר. הסקרנות נובעת מהעובדה שפון קלייסט מציג כבר בפתיחה תוצאה מתקדמת של הסיפור, כשלא ברור מה בדיוק הביא אליה; למשל, הסיפור הראשון בקובץ, “המרקיזה פון או….”, נפתח כך:

“בעיר מ…, עיר חשובה בצפון איטליה, פירסמה המרקיזה פון אוֹ…., גברת בעלת שם מצוין ואם לכמה ילדים מחונכים-למופת, מודעה בעיתונים, שנאמר בה כי הרתה בלא ידיעתה, כי אבי הילד שתלד מתבקש לפנות אליה, וכי מתוך התחשבות במשפחתה גמרה בדעתה להינשא לו.”

כלומר, כבר מתחילת הסיפור הראשון אנחנו קופצים היישר לתוך מעשייה שמתרחשת בעיר עם שם מוזר (“מ…”) ושכוללת מרקיזה (עם שם מוזר לא פחות – “פון אוֹ….”) אלמנה שהרתה לגבר בלתי נודע ועכשיו מחפשת אחריו ע”י פרסום מודעה בעיתון.

דוגמה נוספת היא פתיחתו של הסיפור “רעידת האדמה בצ’ילה”:

“בסנט יאגו, בירת ממלכת צ’ילה, בדיוק ברגע שהתחוללה רעידת-האדמה הגדולה של שנת 1647, שאלפים רבים נספו בה, ניצב צעיר ספרדי בשם חרונימו רוגרה, שהואשם בדבר-עבירה, סמוך לאחד מעמודי בית-האסורים שנכלא בו, וביקש לתלות את עצמו.”

כאן אנחנו למדים ממשפט אחד על כך שהעלילה מתרחשת בצ’ילה של שנת 1647, בזמן שהעיר עוברת רעידת אדמה גדולה ושדמות מסויימת בשם חרונימו רוגרה (אולי הדמות הראשית?) נמצא בבית הכלא ומבקש להתאבד בתלייה.

הטכניקה הזו, אם כן, שאופיינית לרוב סיפורי הקובץ, מאפשרת לפון קלייסט לסקרן את הקורא בצורה מעודנת וספרותית, מבלי ליפול לקלישאות של ספרי מתח ואימה שאנחנו מכירים מתקופתינו.

575301

שנית, כפי שאפשר להבחין בדוגמאות שהובאו לעיל, רוב הסיפורים בקובץ מתרחשים בתקופות היסטוריות ביחס לזמן שבו פעל המחבר (סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19). יתרה מכך – הסיפורים מובאים לרוב כמעין כרוניקה היסטורית של סיפור שכבר קרה, וכעת ההיסטוריון חושף אותו לאחר עבודת מחקר ממושכת.

בנובלה “מיכאל קולהאס”, למשל, מופיע הכומר מרטין לותר בכבודו ובעצמו – האיש שטלטל את העולם הנוצרי כולו כשקרא תיגר על הקתוליות ויצר למעשה את התנועה הפרוטסטנטית. נראה שלפון קלייסט יש עניין מיוחד בתקופה של שלהי ימי הביניים ותחילת העת החדשה המוקדמת, וקשה להאשים אותו בשל כך; מדובר באחת התקופות המרתקות בהיסטוריה של אירופה, שהחלה עם הרנסנס האמנותי באיטליה (שעבר מאוחר יותר לצפון אירופה), המשיכה בהמצאת הדפוס, גילוי אמריקה, העברת עבדים שחורים מאפריקה ליבשת החדשה, החידושים המדעיים של קופרניקוס, גלילאו, ניוטון ואחרים, והסתיימה פחות או יותר עם המהפכה התעשייתית.

פון קלייסט מלווה את התקופה ההיסטורית הזאת מנקודות מבט שונות ומנקודות גיאוגרפיות שונות (גרמניה, איטליה, צ’ילה, הקארביים וכד’). אולם התקופה ההיסטורית משמשת רק כתפאורה לסיפורים עצמם שעוסקים בנושאים חוצי גבולות וחוצי זמנים כמו אהבה, אמונה וצדק.

Heydel14xקולהאס מבקר את מרטין לותר, תדפיס מתוך הספר, 1885

 

אחד המוטיבים שעוברים כחוט השני בסיפוריו של פון קלייסט (וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השלישית) הוא מוטיב הנקמה; מיכאל קולהאס רוצה לנקום באדם שרימה אותו ועשה לו עוול (מתוך הסיפור “מיכאל קולהאס”), אנטוניו פיאקי נוקם בניקולו האסופי שהחריב עליו את עולמו ( מתוך הסיפור “האסופי”), והעבדים השחורים בסנטו דומינגו שברפובליקה הדומינקנית נוקמים בבעליהם הלבנים (מתוך הסיפור “האירוסין בסנטו דומינגו”).

על אף שאני לא אדם אלים במהותי, פון קלייסט הצליח לעורר בי לא פעם את הרצון לנקמה אלימה באותם אנשים שמחוללים עוולות וזורעים חוסר צדק בעולם. אבל באותה מידה, הוא כמעט תמיד גורם לנוקם ללכת כמה צעדים רחוק מידי עם הנקמה שלו, ובכך לאבד את הלגיטימציה המוסרית שהייתה לו מלכתכילה. בכלל, אין אף דמות בסיפורים ששומרת על תומתה מהתחלה ועד הסוף. אין טובים מוחלטים ואין רעים מוחלטים (ואם יש, הם מתבררים ככאלה רק בסוף הסיפור, כשלכל אורכו הקורא חושד במניעים שלהם).

250px-Heydel13xקולהאס משחרר את סוסיו, תדפיס מתוך הנובלה, 1885

 

הנקודה הרביעית והאחרונה שמחברת בין כל הסיפורים, היא השפה. פון קלייסט ידוע בשפתו המיוחדת, המתפתלת ומלאת התיאורים; כששוחחתי אודות כתיבתו עם ידידה דוברת גרמנית, היא ציינה שכמעט בלתי אפשרי לתרגם את פון קלייסט, כיוון שהוא מלהטט בשפה הגרמנית באופן שלא יכול לעבור לעברית. השפה הגרמנית, כך למדתי, אוהבת משפטים ארוכים ומורכבים (ככל שיותר מורכב – כך יותר אלגנטי), ואילו העברית מעריכה תמצות וישירות שמתבטאת בהעדפה לפעלים (כפי שאפשר לראות בתנ”ך – וילך, ותקח, ותאכל, וישב).

במבט לאחור, אני יכול להבחין במעין “מסורבלות” שקיימת במשפטים של פון קלייסט, שכנראה נשמעת כמו מוסיקה שמיימית בשפה הגרמנית. אולם אני חייב להודות שלא התייגעתי בקריאה, ונהניתי מאוד מהשפה, גם אם היא שונה במבנה שלה מהכתיבה העברית המקורית (ואולי דווקא בשל כך). כיוון שאני לא דובר גרמנית, קשה לי להעריך אם התרגום של רן הכהן נאמן למקור, אבל אני יכול להעיד על כך שהקריאה בתרגום די קולחת (והציטוט של אביבית משמרי שהובא בתחילת הפוסט מחזק זאת); כל שמבחינתי, רן הכהן עשה עבודה טובה בהעברת הסיפורים לעברית, גם אם אין לי שום יכולת לבחון מה התפספס בדרך (ובכל תרגום מאבדים משהו מהייחודיות של המקור).

heinrich_von_kleist_by_kc3bcgelgenהיינריך פון קלייסט

“מיכאל קולהאס וסיפורים אחרים”, אם כן, הוא אוסף מעניין ומיוחד של סיפורים, שלא דומה לשום דבר אחר שקראתי. אמנם, ממרחק הזמן, ישנם גם כמה אלמנטים בכתיבתו שלא עולים בקנה אחד עם יצירות המופת של ימינו, כמו למשל הקיטש הרומנטי שמלווה חלק מתיאורי ההתאהבות או המוות של הדמויות. אבל אלה בעיות שהקורא מוכן לספוג כשהוא ניגש לסיפורים שנכתבו לפני יותר ממאתיים שנה.

להבדיל מאביבית משמרי, אני לא יכול להעיד על ישיבה מרותקת ומתוחה על קצה הכסא בזמן קריאת הסיפורים, אבל אני בהחלט יכול להמליץ על קובץ הסיפורים הזה של היינריך פון קלייסט, שעל אף השתייכותו לרשימת הסופרים הגדולים בכל הזמנים, יצירתו לא מספיק מוכרת לציבור הקוראים בישראל.

___________________

“קולהאס ואחרים – כל הנובלות” מאת היינריך פון קלייסט. מגרמנית: רן הכהן. הוצאת הספריה החדשה. 222 עמ’, 84 ש”ח. 

ציטוט נבחר:

באמצע המאה השש-עשרה חי על גדות ההָאפֶל סוחר סוסים בשם מיכאל קולהאס, בנו של מורה, אחד האנשים ישרי-הדרך ביותר וגם הנוראים ביותר בדורותיו. – עד שנתו השלושים יכול היה האיש הבלתי-רגיל הזה להיחשב אזרח למופת. בכפר הנושא עדיין את שמו הייתה בבעלותו חווה, והוא התפרנס בה היטב ממשלח-ידו; את הילדים שהעניקה לו אשתו חינך ביראת אלוהים לחריצות ונאמנות; בין שכניו לא היה אחד שלא נהנה מנדיבותו ומצדקתו; בקיצור, אין ספק שהעולם היה משתבח בזכרו, אילולא הפריז במעלה אחת. אך תחושת הצדק הפכה אותו לשודד ורוצח. (מתוך הנובלה “מיכאל קולהאס”)

על הספר ברשת:

אווה אילוז , הארץ

דרור בורשטיין, הבלוג “מתחת לשולחן”