ביקורת ספרים: "ארצות דמים – אירופה בין היטלר לסטלין" מאת טימותי סניידר

Posted on 28 באפריל 2014 של

2


רוב אזרחי העולם, ובוודאי אלה מהם שהתחנכו במערכת החינוך הישראלית, רגילים לקשר את זוועות מלחמת העולם השניה למספר 6 מיליון ואולי גם לביטוי המייצג ביותר של ההרג – מחנה אושוויץ. טימותי סניידר, מחבר הספר "ארצות דמים", מבקש לעומת זאת להתייחס למספר אחר – 14 מיליון; המספר הזה מתאר את כמות האנשים שנהרגו על ידי שני המשטרים הרצחניים ביותר שידעה האנושות – הנאצים והסובייטים – בין השנים 1932-1945  ובתוך אותה טריטוריה ספציפית ואדירת מימדים שמכונה על ידי סניידר בשם "ארצות הדמים" – הטריטוריה שנמצאת בין מערב רוסיה למרכז פולין וכוללת את אוקראינה, בלארוס, פולין, והמדינות הבלטיות.

ההרג ההמוני הראשון שאליו מתייחס סניידר באשר לטריטוריה הזו הוא ההרעבה המכוונת שגרמה ברית המועצות לאיכרים אוקראיינים בין השנים 1932-1933. ההרעבה הזו הגיעה בעקבות כשלון תהליך הקולקטיבזציה שניסה סטלין להנהיג, ואיכרי אוקראינה שילמו את מחיר הכשלון: כ-3.3 מיליון בני אדם מתו. בהמשך חיסל סטלין אזרחים סובייטים במסגרת "הטיהורים הגדולים" (1937-1938) ושם נהרגו כ-700 אלף בני אדם.

בשנת 1939 הצטרפו גם הנאצים למלאכת הרג ההמונים ובמקביל לסובייטים רצחו את האליטה הפולנית – כ-200 אלף בני אדם. בשלב זה בריה"מ וגרמניה הנאצית היו עוד בעלות ברית לפי הסכמי ריבנטרופ-מולוטוב ואזרחי פולין הם אלה שזכו להירמס תחת שני המשטרים גם יחד. רוב אזרחי מדינות "ארצות הדמים" ששרדו את המלחמה הספיקו לעבור תוך כמה שנים שלושה כיבושים: כיבוש סובייטי שהתקדם מערבה עד 1941, כיבוש נאצי עם תחילת מבצע ברברוסה, וכיבוש סובייטי נוסף בסוף המלחמה.

משנת 1941 הנאצים הרגו או הרעיבו למוות כ-4.2 מיליון שבויי מלחמה ואזרחים סובייטים; אליהם נוספו כ-5.4 מיליון יהודים שנרצחו על ידי הגרמנים בירי ובגז (אלה ה-6 מיליון שסניידר מבקש להדגיש את חלקם מתוך שלם גדול יותר של הרג המוני). לבסוף, שני המשטרים הרגו כחצי מיליון פרטיזנים, וכך מגיע סניידר למספר 14 מיליון; 14 מיליון אנשים שנהרגו תוך קצת יותר מעשור בתוך הטריטוריה של "ארצות הדמים".

סניידר כמעט ולא חושף נתונים היסטוריים חדשים, אלא לוקח את הפרטים הידועים ומסדר אותם בצורה כזו שאמורה לתת משמעות חדשה. הוא למעשה רוצה להציע דרך אחרת לזכור את אירועי השנים אלה, או לתקן את הדרך שבה זוכרים את אותם אירועים. לטענתו, הזיכרון ההיסטורי מעט התעוות מכיוון שהוא הושתת (כדרך הטבע) על עדות האנשים ששרדו ולא על עדות האנשים שמתו. אם ניקח לדוגמה את מחנה ההשמדה בלזץ' – אף אחד לא שרד אותו (מלבד ניצול אחד) ולכן אנחנו כמעט ולא שומעים עליו סיפורים. יתרה מכך – מכיוון שלאחר המלחמה, מזרח אירופה שקעה תחת "מסך הברזל", לא יכולנו להיחשף לעדויות האנשים שנותרו שם. סניידר אף מתאר את האנטישמיות החדשה שנולדה אחרי המלחמה בגוש הסובייטי, שנבעה ברובה מחששות שהיהודים משמשים כסוכנים אמריקאים או (אחרי 48) ישראלים. היהודים, אם כן, היו צריכים להוכיח את נאמנותם ורבים מהם ניסו להמעיט בערכה של השואה ולהכחיש את מימדיה ואת הפן היהודי שלה.

כך נוצר בלבול מסוים בזכרון האירועים. רוב הנרצחים (היהודים והלא יהודים) בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת לא נרצחו בגרמניה, בהונגריה, בצרפת או אפילו במתקן ההשמדה באושוויץ. רובם לא נרצחו בכלל במחנות ההשמדה. רוב המתים נרצחו בירי או הורעבו למוות בטריטוריה של ארצות הדמים. גם מחנות ההשמדה ברובם נמצאו בתוך הטריטוריה הזאת. כך שגם יהודים שמוצאם ממערב לארצות הדמים, נשלחו לטריטוריה הזו כדי למות שם.

אבל למרות הטענה המעניינת של סניידר והכתיבה הקולחת שלו, יש גם לא מעט בעיות בתזה שלו. ראשית, הוא לא מפריד בין המניעים השונים לרצח אזרחי "ארצות הדמים". האיכארים באוקראינה הואשמו בכך שהם מכשילים את תהליך הקולקטיבזציה – כלומר הם נרצחו או הורעבו בעבור פשעים כלכליים ופוליטים (לדעת המשטר הסובייטי). היהודים לעומת זאת הושמדו על ידי הגרמנים בגלל השתייכותם לגזע נחות שפוגע בטוהר הגזע הגרמני. לכאורה רצח הוא רצח והתוצאות הן אותן תוצאות בכל המקרים, אבל אם לא מבדילים בין המניעים לרצח, אפשר גם להכניס לתוך המספרים רציחות שהגיעו על רקע פלילי, אולי על ויכוח בין שכנים. אם זה אכן היה כך, לא היה טעם למחקר היסטורי.

טשטוש המניעים לרצח וכריכת כל הנרצחים תחת מושג אחד בשם "ארצות הדמים", גם שומט את הקרקע תחת הטיעון בדבר הצורך להתמקד בתקופה הספציפית הזו ובטריטוריה הספציפית הזו. אפשר באותה מידה להתמקד בטריטוריה שבה התקיים רצח העם ברואנדה, או מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, ולספור את הגופות כדי לנסות ולהבין עד כמה דיממה אותה טריטוריה.

"ארצות דמים", אם כן, הוא ספר מעניין ומעורר מחשבה, גם אם בחלקה היא מחשבה ביקורתית. ההתמקדות בשטח שבין רוסיה למזרח פולין גורמת לקורא לבחון מחדש את הידע שלו לגבי אירועי מלחמת העולם השניה ולחרוג מעט מהנרטיב המקובל לגבי אותם אירועים. הכתיבה הבהירה של סניידר מאפשרת גם למי שפחות בקיא באירועי השנים הללו ללמוד, להחכים ולהבין שהשואה התרחשה ברובה מחוץ לאושוויץ. אושוויץ, במובן הזה,  הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל – כיוון שיהודים רבים מתו במקום הולדתם, מבלי שראו מחנה ריכוז או מחנה השמדה, ואחרים נשלחו ישירות להשמדה בלי שעברו סלקציה כלשהי. העובדה שבאושוויץ היה קיים מחנה עבודה לצד מחנה ההשמדה (שלא כמו בבלזץ' וברוב המחנות אחרים) אפשרה כמות ניצולים גדולה יותר שיכולה הייתה לספר לאחר מכן את סיפורה. התמונות המייצגות של השואה – אנה פרנק, פרימו לוי, ויקטור פרנקל, הצילומים משחרור מחנה ברגן בלזן – כל אלה הגיעו לתודעתנו לא מעט בזכות העובדה שהם היו אזרחי מערב אירופה ולא שקעו תחת מסך הברזל (במקרה של אנה פרנק, אביה הוא זה שניצל ויכול היה לפרסם את יומניה). רוב הנספים בשואה לא הכירו מחנות מתועשים כמו אושוויץ, שהיה ייחודי בנוף המחנות. לא היה להם מספר על היד, והם לא עברו את הניסויים הסדיסטיים של מנגלה. כמובן שאין בעובדות הללו נסיון להשוות בין מוות למוות או בן סבל של קורבנות כאלה לאחרים, אבל הן חשובות כדי להבנות זיכרון היסטורי מדוייק ומהימן יותר.

כך שההתמקדות של סניידר ב"ארצות הדמים", גם אם היא חוטאת בהכללה ועירוב מניעי רצח שונים, עושה שירות חשוב לזיכרון אירועי מלחמת העולם השניה בכך שהיא מעבירה את הפוקוס לאיזור שבו התרחש רוב ההרג ההמונים של השנים הללו.

כדאי לקרוא את הספר ורצוי גם לקרוא אותו בביקורתיות.

_____________________

ארצות דמים – אירופה בין היטלר לסטלין, טימותי סניידר. מאנגלית: יוסי מילוא. הוצאת כתר. 570 עמ', 119 ש"ח

ציטוט נבחר:

תרבות הזיכרון של ימינו מקבלת כעובדה מובנת מאליה שהזיכרון מונע רצח. אם בני אדם מתו במספרים גדולים כל כך, מפתה לחשוב, הם מתו בהכרח למען ערך נשגב כלשהו, שאפשר לחשוף אותו, לפתחו ולשמר אותו באמצעות זיכרון פוליטי מן הסוג הנכון. אחר כך מתברר שהנשגב הוא הלאומי. מיליוני הנספים בוודאי מתו כדי שברית-המועצות תנצח במלחמה הפטריוטית גדולה, או אמריקה במלחמה טובה; אירופה הייתה חייבת ללמוד את הלקח הפציפיסטי שלה, פולין נזקקה לאגדת החירות, אוקראינה היתה זקוקה לגיבורים, בלארוס היתה חייבת להראות את ערכה, ליהודים היה חזון ציוני להגשים. ואולם כל הצידוקים בדיעבד מן הסוג הזה, אף על פי שהם מייצגים אמיתות חשובות על הפוליטיקה הלאומית והפסיכולוגיה הלאומית, אין להם כמעט דבר עם הזיכרון כשהוא לעצמו. המתים זכורים, אבל אינם זוכרים. הכוח היה בידי מישהו אחר, ומישהו אחר קבע איך הם מתו. ומאוחר יותר בא עוד מישהו וקבע למה. כשמחלצים משמעות מן ההרג יש סכנה שעוד הרג יניב עוד משמעות.

על הספר ברשת:

 בעז נוימן, הארץ

צבי גיל, מגפון

ק. טוכולסכקי, עבודה שחורה

מודעות פרסומת
Posted in: עיון