השאלון עם טלי כוכבי

Posted on 22 במרץ 2014 של

10


1) מהו הספר האהוב עליך?

השאלה הזאת תמיד תופסת אותי לא מוכנה, כי היופי בספרים הוא שיש אפשרות לאהוב רבים וטובים שמתחברים לצדדים שונים בנפש ובכל זאת, התשובה הקבועה שאני תמיד מגיעה אליה- לא משנה איזה תחנות עברתי בדרך- היא "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה. את הסרט הכרתי כילדה קטנה בכיתה א', אחרי ששתי הסבתות שלי לקחו אותי לראות אותו בקולנוע (כל אחת לחוד) ובספר פגשתי והתאהבתי לראשונה בגיל 15, הגיל שבו חלקים גדולים מטעמי הספרותי התחילו להתעצב.

הספר הזה הוא מתנה גדולה לכל מי שיש לו לב ונשמה ולכל מי שהיה (או עודנו) ילד אוהב קריאה ודמיון. ומעל הכל- במימד האישי ביותר, כל כך הרבה פעמים בחיים, ובכל כך הרבה הקשרים מצאתי את עצמי נדרשת לדימויים מתוך "הסיפור שאינו נגמר" כדי לתאר תהליכים ושלבים שעברו עלי, שיש לו מבחינתי מקום מיוחד, אם לא מעל אז לפחות לצד ספרים טובים רבים אחרים.

ומי ברשימת ה"אחרים"? הו, צפוף שם מאוד….

אני מאוד אוהבת את הכתיבה של גרוסמן, אבל את ספריו האחרונים לא היה לי אומץ לקרוא. כן אהבתי את "חיוך הגדי", "עיין ערך אהבה" (שגם איתו התמודדתי בגיל 15- נראה לי קצת מופרך היום…), "ספר הדקדוק הפנימי" וגם את "יש ילדים זיגזג" ו"מישהו לרוץ איתו" (כן, הם ספרי נוער. אני יודעת).

אצל מאיר שלו הכי אהבתי את "כימים אחדים" ו"הדבר היה ככה" (כשהקראתי אותו בזמנו לסבתא שלי שתינו התגלגלנו מצחוק ביחד) וגם את "רומאן רוסי".

בין המובנים מאליהם נמצאים גם "מאה שנים של בדידות" של מארקס, "עפיפונים" של רומאן גארי, "אלה תולדות" של אלזה מורנטה ו"הר אדוני" של ארי דה-לוקה.

היה שלב בנעורי שבו היתה לי חיבה גדולה לספרים של אמי טאן – היא פתחה בפניי שער לתרבות של אמריקאים ממוצא סיני והספרים שלה נגעו לי ללב, בעיקר "חוג שמחת המזל", "מאה החושים הנעלמים" ו"להציל דגים מטביעה". מאוחר יותר דיבר אלי ושבר את ליבי גם "סיפור כתוב במניפה" של ליסה סי שמדבר- בצורה רגשית ומרגשת מאוד- על מצבן הלא ייאמן של נשים בתרבות הסינית המסורתית ועל כוחה של חברות.

בכיוון אחר לגמרי – כל סדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" שגרמה לי להבין, כנערה, שבניגוד למה שחשבתי, אני דוקא כן אוהבת מדע בדיוני, וגם "המשחק של אנדר" ובכלל, כל סדרת אנדר של אורסון סקוט קארד – ספרים שבהם כמעט כל פרק הופך את כל מה שהיה עד עכשיו לאקספוזיציה בלבד…

וגם "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה"- של סיון בסקין, ספר שירה שהפעים אותי בוירטואוזיות שלו ובעכשוויות שלא מגיעה על חשבון התחושה הקלאסית והכבוד למילה ולמקצב וגם שירים של רחל המשוררת ושל לאה גולדברג – במובנים רבים הגדולות ביותר, וגם "אם החיטה" המקורי והאינטליגנטי של מיקי בן כנען, ויואל הופמן קוסם המילים והרגשות, ו"אחד מרעננה" של דורון נשר – שיש לי פינה חמה אליו מאז ימי "ציפורי לילה" הרדיופוניות שלו ושאני כואבת את מחלתו הנוכחית ו"הכל מואר" של ג'ונתן ספרן פוייר ו"ימיו ולילותיו של הדודה אווה" של אמנון דנקנר שידע לספר סיפורים היטב וגם "מטבח משפחתי" ו"סוכריות מהשמיים" של גיל חובב שגלגלו אותי מצחוק ונגעו לי בנשמה וגם "צינורות" ו"געגועי לקיסינג'ר" של אתגר קרת וגם וגם וגם….

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

הו, אם נדמה היה שהארכתי בתשובה הקודמת, הרי שבמובנים רבים רק עכשיו אני מתחילה לענות באמת… ספרי ילדים הם אחת האהבות הגדולות שלי ולא במקרה אני מבקרת ספרי ילדים, עורכת ספרי ילדים ועכשיו גם כותבת בז'אנר הזה.

מילדותי אני זוכרת באהבה  את "נוריקו אן הילדה מיפן" ו"אלה קארי הילדה מלפלנד"- שצילמה אנה ריבקין בריק וכתבה לאה גולדברג, שניהם היו עותקים ישנים שהיו של אמי בילדותה ושניהם הילכו עלי רוב קסם בילדותי, למרות (ואולי אפילו קצת בגלל) השחור-לבן. בימי הגן שלי אהבתי מאוד גם את "קטכחול וקטצהוב" של ליאו ליאוני ואת "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס, "ידידיי מרחוב ארנון" ו"ניסים ונפלאות" של לאה גולדברג ואת שירי הילדים של שתי המשוררות הללו ואלו של אנדה עמיר-פינקרפלד, את "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" של אפרים סידון ו"גדליהו והמיסטוק" של ד"ר סוס שנטעו בי את ניצני המודעות הפוליטית-חברתית כבר בגיל הרך וגם את "הדלעת המופלאה" של לנרט הלסינג עם איורים של סבנד אוטו – ממש לאחרונה הילד שלי (בן שנתיים) ביקש שאקריא לו את הספר הזה שוב ושוב (ושוב…) והיה כיף גדול לקרוא אותו משתי הפרספקטיבות בו זמנית.

כילדה קוראת אהבתי במיוחד את כל ספרי קסטנר (שהם כנראה הספרים שקראתי הכי הרבה פעמים כי במשך שנים בכל פעם שלא היה לי מה לקרוא חזרתי אליהם),  "מחליקיים של כסף" מאת דוג' וסטל, "גילגי" הנצחית של אסטריד לינגרדן (שבכלל קוראים לה פיפי במקור),"מר תפוחון ויוסיפון" של קרה פדר, "אני ברק" של עוזי בן-כנען, "ילד הכרובית" של יהונתן גפן, "יומנה הפרטי של שירלי" של יפה האוזר שקראתי עם סבתא שלי בהמשכים מתוך "מעריב לילדים" ושמחתי שמחה גדולה כשהופיע כספר,  "מפנקסו של הגמד סיפורון" של טובה הרשקוביץ ועוד רבים וטובים.

"דמעות של אש" של דבורה עומר (על מרד גטו ורשה) הוא הספר הראשון שגרם לי לבכות, וגם לבקש מחברה שתחזיק לי את היד תוך כדי קריאה (הייתי אז בכיתה ג'). בכיתה ו' התרגשתי עד דמעות ונסערתי שבועות ארוכים מ"ראש חץ" של עמי גדליה (צעד מס. 2 במודעות הפוליטית –חברתית…) ובגיל 15, במשך לילה אחד ללא שינה ועם הרבה דמעות, קראתי את "הדג החמישי הוא שלך" מאת מאיה ירון-לוי, שקבלתי לבת-מצוה. את שלושת הספרים האלה לא קראתי וכנראה לא אקרא שוב לעולם- אני לא מעיזה לקלקל את עוצמת החוויה הראשונית..

"ביאטריצ'ה" של נחום גוטמן- כנראה הספר הכי עצוב שהכרתי כילדה. ובעצם מתחרה בו על התואר הזה גם "סדקו רוצה לחיות" של קרל ברוקנר.

ואם נחזור למיכאל אנדה – את "מומו" קבלתי ביום הולדתי האחד עשר ומאז ועד היום הוא אחד מהספרים האהובים עלי.

כמבוגרת אני אוהבת כל כך הרבה ספרי ילדים ונוער והבחירה בלתי אפשרית. כמה דוגמאות –"ברכבת יושבת ארנבת" של טובה שיינברג ואורה אייל, "מרים והים" של מיריק שניר וגיל-לי אלון קוריאל, "להפיל פיל" של מריאן דובו.

ספרי השירה שכתב של סילברסטיין -"בקצה מדרכת הרחוב", "אור בעליית הגג" ו"ליפול למעלה" – גם במקור באנגלית וגם בתרגומים לעברית, שפע של נונסנס והומור פרוע מצד אחד ופיוט לירי מצד שני.

"Each peach pear plum"  – ספר פעוטות מופלא באנגלית, קניתי אותו בלונדון לפני כמה שנים ואני ממש מאוהבת בו (ובני בן השנתיים יודע אותו בע"פ, למרות שהוא לא דובר אנגלית, רק " בזכות המקצב המושלם). יצרו ג'נט ואלן אלברג, כל כולו מחווה לשירי אמא אווזה הבריטיים הקלאסיים והוא ממש חגיגה לאוזן ולעין.

ספרי ילדים גדולים יותר – "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק, "לילה בא" של לאורה לאוק עם איורים רכים של אורה איתן ותרגום מופלא של דוד גרוסמן, "לו היית ארנבון שלי" של קייט מקאלן, ספרי דובי דב של מוריס סנדק, רוב ספרי ד"ר סוס – גם במקור האנגלי וגם בתרגומה המבריק של לאה נאור, "פו הדב" (המקורי והמלא כמובן, א.א.מילן ואיורים של שפהרד), "כרובינה" הנוגע ללב שכתבה ואיירה תמר הוכשטטר, "החופשה" המצחיק להפליא שכתב ואייר גלעד סופר, "לרכב על זנבה של ארנבת" של דליה רביקוביץ עם איורים של שמרית אלקנתי (לקח לי זמן אבל התאהבתי בו לגמרי), "בארץ סין" של לאה גולדברג (גדלתי עליו אבל אני ממש אוהבת את האיורים החדשים של גלית לוין), ספרי המומינים של טובה יאנסן (למרות שכילדה לא הבנתי ולא חיבבתי אותם), "ניקולא הקטן" של רנה גוסיני, ובמעבר חד לספרי נוער – "אלה המכושפת" ו"מראת הקסמים של קירה" שכתבה גייל קרסון לוין, "פיטר ולוכדי הכוכבים"ו"פיטר שודדי הצללים" של דייב בארי ורידלי פירסון, טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, "בנות הדרקון" של מרית בן ישראל, "הלב הקבור" של שמעון אדף, "מרק שבור" של ג'ני ולנטיין, "הבריון של ארצ'ר" של דיאנה ויין ג'ונס, "הבחירה" של אלי קונדי, טרילוגיית "כאוס מהלך" של פטריק נס, טרילוגיית "עולם הדיו" וגם "מלך הגנבים" של קורנליה פונקה, "אבק כוכבים" של ניל גיימן וגם הדיסק (והמופע!) "ענן על מקל" – זה אמנם לא ספר, אבל המילים מבוססות על חלק מספריה של רינת הופר ויחד עם הלחנים של דידי שחר והביצועים שלו ושל טל בלכרוביץ', ירדן בר כוכבא ועידן אלתרמן, נוצרה פה פנינת תרבות מענגת, מצחיקה, מרגשת ונפלאה שאני לא יכולה להתעלם ממנה.

3) מהו הספר האחרון שקראת? 

מאז שאני אמא, התקצרו משמעותית זמני הקריאה שלי וגם פתיל הסבלנות שלי לספרים מורכבים, ובמקביל התחלתי להתמקד בכתיבת ביקורות על ספרי ילדים ונוער בלבד אחרי שש שנים בהן כתבתי גם על ספרי מבוגרים, ולכן הפסקתי לקבל בחינם ספרי מבוגרים. כל הסיבות האלה מוביל לכך שאני קוראת היום בעיקר ספרי ילדים ונוער, שהם אהבתי הספרותית הגדולה, אבל מדי פעם מפציע גם ספר מבוגרים. ספר הנוער האחרון שקראתי הוא "ערפילאה" של גלית דהן קרליבך- פנטזיה מקומית חמודה ומשעשעת, וספר המבוגרים האחרון שקראתי הוא דוקא ספר ישן- "של מי אתה ילד?" מאת חנוך ברטוב. אני מודה, לבושתי, שזה ספרו הראשון שקראתי, ומאוד נהניתי.

4) איזה ספר גרם לך לתהות "על מה המהומה"?

"החטא ועונשו" , "מדאם בובארי", רוב הספרים של א.ב. יהושע (למעט "מר מאני" הנפלא), "מיכאל שלי" של עמוס עוז (מ"מקום אחר" המוקדם שלו נהניתי מאוד ואחרים לא קראתי) וגם – למרות שלרוב אני מאוד אוהבת ספרות פנטזיה – "הקוסם  מארץ ים" של אורסולה לגווין. מבחינת ספרי ילדים, הדוגמה העכשווית ביותר שאני מצליחה לחשוב עליה היא הלהיט "שאול החתול" של אריק ליטווין.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך? 

"מכתבים למרתה", "טלאים" – שני ספרים שכתבה מאשה וייזל, אמנית חיפאית מוכשרת ביותר (גילוי  נאות – היא אמא של חברה שלי ואני מכירה אותה מנעוריי), שני ספרים חכמים, איכותיים, רגישים ומרגשים, כשהם יצאו אמרתי שהיא התשובה הנשית לגרוסמן ונורא חבל לי שהם לא זכו להערכה המגיעה להם. "גלגולו הראשון של אדאמסטור" מאת אנדרה ברינק (שוב גילוי נאות: הוא תורגם מאנגלית בידי אמא שלי- ד"ר חנה עמית-כוכבי, שמתרגמת לרוב דווקא מערבית), לא בגלל הנושא הסנסציוני (אדם שאיבר המין שלו גדל ללא שליטה) אלא בזכות הנימה האגדתית, הקסומה והלירית שהספר המיוחד הזה כתוב בה ובזכות המבט הייחודי על כניסת האדם הלבן לדרום אפריקה.

וספר ילדים מקסים שלא זכה למספיק הערכה – "מה אתה יכול לעשות עם נעל?" מאת ביאטריס שנק דה רניה  עם איורים של מוריס סנדק הגדול ובתרגומו המצוין של יהודה אטלס –  פיקצ'רבוק מצחיק, מקסים ומלא דמיון על אח ואחות שמציגים שימושים בלתי שגרתיים לחפצים יומיומיים.

"המטאטא של האלמנה" של כריס ואן אלסברג, ספר ילדים על ציד מכשפות, לדאבוני יתכן שהוא רלבנטי מתמיד כאן ועכשיו….

התכוונתי להזכיר כאן גם את "חרדיל לא רגיל" – נונסנס עברי משובח של חגי ברקת, אבל לשמחתי הוא ראה אור מחדש ממש לאחרונה בצירוף עוד יצירות נונסנס חדשות וישנות – תענוג!

6) מיהו הסופר האהוב עליך ?

שוב קשה, אבל כדי לא להסתבך גם כאן עם יותר מדי שמות אני בוחרת בגדול מכולם – נתן אלתרמן. אני לא מתייחסת לאישיותו הבעייתית ולתכנים השוביניסטים והאלימים שעולים מחלק משיריו, אבל השפה שלו- גם למבוגרים וגם לילדים, מהלכת עלי קסם שאני לא מסוגלת להתעלם ממנו ומתוך כל יצירתו המרגשת חשוב לי לציין במיוחד את "מעשה בפא סופית" ו"מעשה בחיריק קטן" –  שני שירי-סיפור מתוך "ספר התיבה המזמרת" המופתי, שבצירוף איוריו של דני קרמן וטיפוגרפיה מקצועית יוצרים ממש שיר אהבה לאותיות, לשפה העברית ובעצם למעשה הכתיבה והקריאה.

7) ספר שנתן לך השראה? 

הספר שכתבתי, "ביום שמש בהיר" הוא מחווה (וגם סוג של תיקון) ל"ויהי ערב" הקלאסי של פניה ברגשטיין ומובן שהמקצב, המצלול וגם המבנה הכללי של הסיפור מושפעים מהמקור, אבל במודע קבלתי השראה גם מ"על הגשר הקט" שכתב עילם בן-דרור ואייר שחר קובר, ספר ילדים מצוין שהוכיח לי שאפשר לכתוב ספר עכשווי בעברית עשירה וגבוהה ועשה לי חשק לנסות גם.

באופן לגמרי לא מודע, מסתבר שקבלתי השראה גם ממורי ורבי אלתרמן ומעשה שהיה כך היה: הספר שכתבתי נפתח במילים "ביום שמש בהיר, בליבה של העיר/ צעדה לה ילדה ברחוב./ קרן שמש חמה פרפרת כתומה/ צחקו לעברה: בוקר טוב!"

השימוש במילה פרפרת לא היה מכוון, זה נשמע לי יפה ופיוטי והסתדר טוב עם המשקל והמצלול, ולכן, כאשר העורכת הלשונית של "כנרת" הודיעה לי שהמילה "פרפרת" לא קיימת במשמעות נקבה של פרפר (אלא רק כיחיד של "פרפראות"), התעקשתי לשמור על הניסוח המקור ואחרי שוידאתי שזו לא טעות נצמדתי למילה בשם "חירות המשורר".

רק לאחרונה, אחרי שהספר יצא ובלי שום קשר אליו, קראתי שוב, אחרי קרוב לעשור, את "לימפופו" שכתב צ'וקובסקי (בעקבות ד"ר דוליטל של לופטינג) ותרגם אלתרמן ונדהמתי לגלות, ובעצם להיזכר, בשורה – "פרפר, ציפורת ופרפרת/ תולעת משי, חפרפרת/ בואו הנה! מכולכם יסיר מכאוב/דוקטור אויזמר הטוב". אין לי ספק שהפרפרת של אלתרמן נצרבה אי שם בתודעה שלי, רפרפה בכנפיה ויצאה בספר שכתבתי, ואני לא ידעתי ולא זכרתי מה מקורה…  

8) ספר עיון מומלץ? 

"סיפורים יכולים להציל" של מרית בן ישראל – מסע אסוציאטיבי, רב-תחומי, אינטליגנטי ומרתק שמתחיל באגדות ונוגע בתיאטרון, אמנות פלסטית, היסטוריה, ביוגרפיה והרבה יותר מזה. קראתי את הספר כשהיה לי תינוק קטנטן שלא ישן בלילות ובכל זאת, למשך כמה לילות, העדפתי את הספר הזה על פני שעות שינה – לדעתי זה אומר הכל.

וגם "בעיקר על אהבה" ו"סוד אחיזת העיניים" של מאיר שלו – ספרים מרתקים בהם הוא מתאר את המסע הספרותי שלו בין ספרים ורעיונות, השני מתמקד בספרות ילדים ושניהם האירו את עיני ואת ליבי.

וספר צילומים אחד – "פעם, כשהייתי קטן" – ספר צילומי ילדים מכל העולם של נלי שפר עם זכרונות ילדות כתובים של אנשים מוכרים יותר או פחות.

 

*** 

 

טלי כוכבי, 37, חיפאית, אמא יחידנית לפעוטבעלת שני תארים בחינוך, אהבה גדולה לעבודה חינוכית ועבודה עם ילדים ורתיעה גדולה יותר מהאופן בו מתנהלת מערכת החינוך הקונבנציונאליתעורכת ספרי ילדים (כפרילאנס), מבקרת ספרים בכלל וספרי ילדים ונוער בפרט (שש שנים בקול ישראל ומזה למעלה משלוש שנים בכתב העת המקוון "הפנקס"). בעלת הבלוג "עכשיו תורי" בפרויקט רשימות (אבל מזהירה מראש, מאז האמהות וקצת לפניה הבלוג לא זוכה לעדכונים – מוזמנים לבקר שם אבל תביאו מטלית, לנגב את האבק…). ספרה האחרון "ביום שמש בהיר" (איורים ליאורה גרוסמן, הוצאת איגואנה וכנרת) הוא הומאז' לספר הילדים "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין. 

לעמוד הפייסבוק המקצועי של טלי כוכבי לחצו כאן.  

לקריאת מאמריה בכתב העת המקוון לתרבות ילדים ונוער – "הפנקס"  – לחצו כאן