סיפור קצר: "על הקיר בבית סבתי" – קטע מתוך רומן בכתובים בשם "שתיקת הצמחים" מאת לבנה מושון

Posted on 26 בפברואר 2014 של

1


על הקיר בבית סבתי

(קטע מתוך הרומן בכתובים "שתיקת הצמחים", שיראה אור בהוצאת עם עובד)

את סבתי גניה אהבתי משום פניה הרכים והעגולים, ושערותיה שהיו תלתלים אפורים ומתמרדים, ומשקפיה הקטנים והדקיקים, וידיה הקטנות, ורגליה הלבנות הנקיות, וקומתה הקטנה, כולה רזה ושבורה בקו המותניים מלידה ודרך הליכתה מתנדנדת קלות מצד אל צד, אבל חרוצה, ומהירה, וטורפת את המלאכות כמו נמלה עמלנית. בוררת במהירות את האורז והעדשים והסולת, חותכת וקוצצת ופורמת ביעף ירקות גינה ותרמילי פול ואפונה, כותשת שומים, מרקידה בתנועות קלות קמח בנפה, מפוררת שמרים ומועכת חמאה, סיריה העצומים לוהטים על הכיריים בתבשילי קדרה אטיים, על השולחן לשה בצקים, מרדדת, קורצת ואופה, ניחוחות התבשילים והאפייה מתמלטים מאשנב המטבח ובאים בנחיריים של השכנה לינדה, שנכנסת לשאול ולברר, לטעום ולהתרשם, לראות איך היא מחמיצה חצילונים, פלפלונים ושומים, ואני הייתי נדחפת בין שתיהן, והשכנה מניחה ידה על ראשי, ומעסה באצבעותיה את קרקפתי, ואני מקשיבה לשיחה ולומדת איך להפיק מיץ מרימונים, למלא תאנים בבשר טחון וצנוברים, להכין כדורי אורז ממולאים בשקדים, ולינדה חוזרת לביתה עם צלחת טעימות ומחזירה לביבות תרד וכיסוני בורגול מטוגנים. ואחר כך היינו סבתי ואני הולכות למכולת לקנות חצי לחם שחור, חבילת קמח וחפיסת חמאה, והיא מדברת חרש-חרש עם החנווני ומבקשת פיסות פלמידה ונתח חלווה ואותו קול קטן וחלש הילך קסמים על סבי הנזעם והשקיט את עצביו הרופפים. ולשתינו אותו צבע וצורת עיניים, אישוני טורקיז חרוזיים שרואים למרחקים. לפעמים היתה מבקשת בצחוק קל שנתחלף בשׂער, ושאקח את שלה המאפיר ואתן לה את זנבי החלקלק. ואהבתי אותה מפני שמהר מאוד הגעתי לגובהה, והייתי מודדת את כתפי מול כתפה, ועוד יותר מהר התנשאתי וצמחתי מעליה והגעתי לגובה גדר האבן שהקיפה את החצר. הרגשתי גדולה וחזקה. ובסוף כל קיץ טיפסה אתנו על הסולם והיינו קוטפות תאנים בשלות לריבות. אחיותי טיפסו ראשונות על סולם העץ במכנסיים קצרים וזחלו על הענפים הכבדים והמאובקים. העלווה הרחבה הסתירה אותנו מפני חום אוגוסט, וסבתי עצרה על השלב השישי או השביעי בסולם, ואותי העמידה לפניה, מסוככת בכנפיה, מקיפה את האוויר סביבי, מחזיקה את גבי כשרכנתי קדימה במאמץ להגיע אל הפרי, ואחיותי שרועות בשכיבה על הענפים הרחוקים, קוטפות ומורטות ומשליכות היישר לכיס העצום בסינר של סבתי, וכפות ידינו וירכינו החשופות מלאות חלב תאנים דביק, וסבתי אוחזת כוס זכוכית שקופה וסוחטת את הנוזל הלבן מיד לאחר שביתקנו את הפרי הטרי מהענף, כי החלב טוב ליבלות היבשות של סבא, הסבירה, וגם עלי התאנה המורתחים טובים לעור הפנים, ובת השכנה, ניצה, באה אצלה לרפא את לחייה המודלקות. וסבתי היתה משעשעת אותנו באמירות מבדחות. היינו צוחקות ורועדות על הענפים והאבק שעל העלים היה נושר על שערותינו, נתחב בנחירינו, מעורר התעטשויות. היינו צוחקות ומתעטשות, צוחקות ומתעטשות ועינינו דומעות, מעינו מתפתלים וכואבים מרעידת האיברים. אחרי שעה היינו יורדות. סבי שאל ברעם אם גם אני עליתי, ואם גם אני קטפתי, ואם רגלי היו אחוזות היטב בסולם, ואם סבתא שמרה עלי היטב, ואם החזיקה אותי שלא אמעד, ואם נהניתי ולא סבלתי, וסבתי היתה עונה ברוגע, העיניים רואות, הילדה בחיים. אחר כך היינו נכנסות למטבח לשטוף ולקלף ולהכין את תמיסת הסוכר בסיר, ולהשליך את התאנים, ולהוסיף מים בכמות מדודה, ובזמן שהמרקחת מבעבעת, סבתי טוחנת בכלי נחושת ענקי מקלות וניל ומקלות קינמון ובוזקת לסיר, ואני עומדת על כיסא ובוחשת בכף העץ והיא מאחורי, מקיפה את האוויר סביבי בזרועותיה הפרושות ככנפי יונה, ואחיותי מתחננות לבחוש כל אחת בתורה. והיינו טועמות מהמשרה החם בכפיות של כסף, ירושת סבתי מאמה, וסבתי מנענעת בראשה ואומרת, עוד קצת, מחפשת את בקבוקון מי הוורדים שלה ומתיזה בסיר. אחר כך יוצקת את המרקחת לצנצנות, אחת מהן נותנת לאמי כשבאה להשיבנו הביתה, שנייה שומרת לדודתי עדנה ושלישית שולחת אותי להביא לשכנתה לינדה. וכל היתר היתה מעלה לחדר שעל הגג. אחר כך היינו אחיותי ואני מתרוצצות מהבית לחצר, ומהחצר אל הגן, ובגן היינו חופרות בכפות פלסטיק גדולות תעלה סביב עץ הלימון או עץ השיזף וקוטפות עשב לאורך הגדר ומשקעות אותו בתעלה צמוד לגזע ושוכבות ראש אל ראש לנמנם בצל, הרוח העוברת מלטפת ומרעידה את קווצות השער הסוררות שלנו, עד שסבתי קוראת לנו לארוחה, כדורי בשר עם פירה, אורז עם אטריות מטוגנות, שוקי פרגיות עם בצלצלים, סירות חצילים וקישואים ממולאות בבשר ובצנוברים המשייטות במשרה של רימונים. היינו אוכלות ברעבתנות, ומבקשות עוד, ואחר כך פורשות שמיכות על רצפת המרפסת תחת הסככה וישנות ברוח, ורק זבוב מסתחרר מעל ראשינו, וסבתי עומדת עם מגבת לגרש. וסבי שב מהעבודה, ולפעמים מהשוק, ומאחוריו עגלת הקניות על גלגליה הקטנים. והיינו קמות לפרוק את השקיות, ולהעביר לסבתי את הקישואים והעגבניות שנשאו את ריח האדמה, את עלי הירק הפרושים ככפות מאוצבעות, את פֵּרות הקיץ הריחניים, את קלחי התירס החלבי, על גרעיניו הסדורים בשורות ישרות. וסבתי שולחת אותנו להתנדנד על הספסל התלוי בין שני עצים עד שקלחי התירס בזוקי המלח ירתחו על הכיריים, והיינו נושפות על הקלחים המהבילים, והספסל מתערסל בין שמים לארץ, והשיניים ננעצות בקלחים הבוערים. היינו נושפות, מצננות ולועסות ושואלות מה יקרה לנו אם יצנחו קורי העכביש שמעל הענפים וילפתו את ראשינו. ולפעמים הייתי מפתה את אחיותי לעלות אתי לחדר שעל הגג, עד שראינו עכבר מתרוצץ, והן ברחו בריצה מבוהלת ורק אני נשארתי לחפש אחריו. לרוב הייתי עולה לבד, כי אותה צפיפות חפצים וגרוטאות שהפחידה אותן ריתקה אותי. הייתי לובשת ופושטת תחפושות מתוך ארגז העץ ששמרה סבתי בחדר שעל הגג, באותו חדר שבו הסתירה אמי את חייה מפני הוריה. היתה בו חלוקה גסה לשני מדורים. באחד עמדו על הרצפה המגודרת בקבוקים משומרים, צנצנות חמוצים וריבות, תפוחים מרוסקים, אגסים מסוכרים, עגבניות מיובשות, צרורות שומים ובצלים על גבעוליהם, שקי סוכר, קטניות ודליים של אגוזי פקאן. במדור השני עמדה מיטת ברזל ועליה מזרן קש יבש, עטוף בסדין פרחוני, ומעליה קיר מסויד לבן עד לקו התקרה, ומתחת לגבול המזרן ועד לפנלים – שורות ארוכות ואין-סופיות, מילים ומילים ומשפטים באותיות קטנות ועקומות, כתובות בעיפרון רועד. בהתחלה לא נגעתי, ולא קראתי, רק השתאיתי. אולי התחלתי לקרוא ולא הבנתי כלום. אחר כך לא נמשכתי לקרוא מפני עצלות וילדותיות. הייתי כבת שלוש עשרה. שכבתי על מזרן הקש ועיקמתי את צווארי וקראתי בקושי את כל הכתוב בעיפרון על הקיר. בגלל האותיות המפותלות והצפופות לא נראו הפסיקים והנקודות, עיני עייפו והתייאשתי. אחר כך העמדתי כיסא, וטיפסתי לגובה התקרה. ידעתי בוודאות שהכותבת היא אמי. מה רצתה לספר לעולם? ולמה?

***

לְבנה מוֹשׁוֹן נולדה וגדלה בתל אביב, בוגרת אוניברסיטת בר אילן, עבדה שנים כעיתונאית וכן בהוראת ספרות ילדים ובכתיבה יוצרת. פרסמה  למעלה מ- 40 ספרי ילדים. ב- 1995 יצא לאור הרומן  "אהבה חמוצה", בהוצאת אגודת הסופרים. על ספרה "מכתבים מגבעת הזבל" (כתר, 2008) זכתה בפרס אקו"ם לספרות ילדים ונוער. ב- 2009 זכתה בפרסום אקו"ם על כתב היד בפרוזה "האם אתה כואב אותי". ספרה "שתיקת הצמחים" ייראה אור בקרוב בהוצאת עם עובד.

לאתר של לבנה מושון לחצו כאן

מודעות פרסומת