הקדמה: לכבוד חגיגות השנה לבלוג, החלטתי לפרסם במדור הסיפורים הקצרים סיפור אחד שאני באופן אישי מאוד אוהב. היו מתחרים רבים על תואר “הסיפור האהוב” עלי, אבל לבסוף היה לי ברור שהסיפור יגיע מתוך הקובץ “סיפורים פטרבורגיים” של גוגול בהוצאת הספריה החדשה. פניתי להוצאה, והסתבר שכיוון שהקובץ לא כל כך חדש, התוכן שלו לא מצוי על המחשב. הברירה היחידה שהיתה לי היא להקליד סיפור מתוך הקובץ לתוך המחשב, במו אצבעותיי. אחרי התלבטות מסוימת, החלטתי שאם יש סיפור ששווה את המאמץ הזה, הרי הוא אחד מסיפוריו של גוגול.

חיפוש ברשת מראה שמלמדים את סיפוריו של גוגול לבגרות המורחבת בספרות, אבל כיוון שבתקופת התיכון מקצוע הספרות היה רחוק ממני שנות אור, נחשפתי לסיפורים האלה רק לפני כמה שנים, וגם זה קרה במקרה. יום אחד מצאתי את עצמי ביריד עודפי ספרים בבית ציוני אמריקה בתל אביב, שמכר ספרים ב-30 ש”ח מתוך מבחר מצומצם. הקובץ של “סיפורים פטרבורגיים” היה אחת האופציות וכיוון שהשם של הסופר היה מוכר לי, החלטתי לרכוש אותו. הוא שכב בספריה זמן רב, עד שבתקופה מסויימת החלטתי להתחיל לקרוא במקביל לרומנים גם קבצי סיפורים קצרים. “סיפורים פטרבורגיים” נשלף מהמדף ומהאות הראשונה הכה אותי בתדהמה. מעולם לא חזיתי בכתיבה כל כך חדה ומתפרצת, דמיון מופלא והומור דוקר – וכל זאת מכותב שחי כמעט 200 שנה לפני. מיד עם סיום הקובץ הכרזתי שזהו הספר האהוב עלי, למרות שאני בכלל לא חובב סיפורים קצרים ולמרות שאין כאן עלילה רחבת יריעה וסוחפת כמו בספרות הרוסית של טולסטוי ודוסטוייבסקי. גוגול חי לפניהם. הסיפור שלפניכם, “האף”, נכתב 24 שנים לפני שצ’כוב (עוד גאון ספרותי של סיפורים קצרים) נולד. ובעיני, הסיפור הזה עובד היום בדיוק כפי שהוא עבד לפני 178 שנים, כשהוא יצא לאור.

מעבר לכתיבה, כדאי לציין כאן את התרגום הוירטואוזי של נילי מירסקי, שהצליחה להעביר לעברית את ההומור ואת משחקי המילים של גוגול, ואני מניח שמדובר היה במלאכה לא פשוטה.

אז לכבוד ה”בלוגולדת”, קבלו את הסיפור הקצר הכי טוב בעולם (או לפחות אחד הטובים שבהם) : “האף”. הוא אמנם ארוך יותר מהסיפורים שפרסמתי בבלוג עד עתה (בערך 14 עמודי וורד), אבל שווה כל דקת קריאה. וחוץ מזה – אני ישבתי והקלדתי אות-אות מתוך מטרה להפיץ את “בשורת גוגול” למי שעוד לא נתקל בה (והאמת שגיליתי דברים חדשים בתוך הסיפור, כי ההקלדה דומה לשיטוט בעיר גדולה ברגל, לעומת הקריאה שמשולה לנסיעה באוטובוס תיירים).
מקווה שתהנו כמו שאני נהניתי,
שנה טובה לכולם,

ירין.


האף/ גוגול

            בחודש מארס, ב-25 בו, התחולל בפטרבורג מאורע יוצא-דופן ומשונה עד מאוד. הסַפָּר איוואן יאקוֹבלֶביץ’, המתגורר בשדירת ווזנסנסקי (שם-משפחתו אבד, ואפילו על שלט המיספרה, שמצוייר שם אדון עם לחי מסובנת, ומתוססת הכתובת “פה גם מקיזים דם” – אפילו שָם לא נכתב יותר כלום), הסַפָּר איוואץ יאקוֹבלֶביץ’ התעורר משנתו בשעה מוקדמת למדי, וריח לחם חם הגיע לאפו. כשהזדקף קצת על מישכבו ראה את זוגתו, גברת כבודה למדי שהיתה להוטה אחר שתיית הקפה, והנה היא מוציאה מן התנור כיכרות-לחם שנאפו זה עתה.

“היום לא אשתה קפה, פראסקוביה אוסיפובנה,” אמר איוואן יאקובלביץ’.

“במקום זה מתחשק לי לאכול לחם חם עם בצל.” (כלומר, איוואן יאקובלביץ’ חשק בזה ובזה גם יחד, אבל ידע שבשום פנים אי אפשר לבקש שני דברים בבת-אחת, הואיל ופראסקוביה אוסיפובנה לא אהבה שגיונות שכאלה.)

“שיאכל לו לחם, הטיפש; אני רק אצא נשכרת,” אמרה האשה בלבה: “תהיה לי עוד מנה של קפה.” והיא הטילה כיכר לחם על השולחן.

מתוך דרך-ארץ עטה איוואן יאקובלביץ’ פראק על כותונתו, ישב אל השולחן, בזק לו מעט מלח, קילף שני בצלים, לקח סכין בידו, לבש ארשת של חשיבות והתחיל בוצע את הלחם. – משחתך את הכיכר לשניים, הציץ אל התווך וראה שם לתמהונו איזה דבר מלבין. איוואן יאקובלביץ’ חיטט בזהירות בסכין ומישש באצבעו: “מוצק?” אמר בינו לבינו: “וכי מה זה יכול להיות?”

הוא תחב את אצבעותיו ושלף החוצה – אף!… נשמטו מטה ידיו של איוואן יאקובלביץ’. הוא התחיל משפשף את עיניו וממשמש: אף! פשוטו כמשמעו – אף ! ולא עוד אלא שדומה כאילו אותו האף מוכר לו מאיזה מקום. אימה פשטה בפניו של איוואן יאקובלביץ’. ואולם אימה זו היתה כאין וכאפס לעומת הזעם שאחז את זוגתו.

“למי זה כרתת את האף, חיה רעה שכמותך?” צעקה בחימה שפוכה. “נוכל! שתיין! אני עצמי אלשין עליך במישטרה. שודד שכזה! שלושה אנשים כבר סיפרו לי שבזמן הגילוח אתה מושך להם באפיהם עד שאלה נעקרים כמעט ממקומם.”

אבל איוואן יאקובלביץ’ ישב לא חי ולא מת. פתאום הכיר באותו אף שאין הוא אלא אפו של האססור-הקולוגי קובאליוב, שבא אליו להתגלח בכל רביעי וראשון.

“חכי, פראסקוביה אוסיפובנה! אעטוף אותו בסמרטוט ואשים בפינה: שיהיה מונח שם איזה זמן, אחר-כך אסלק אותו.”

“גם לשמוע איני רוצה! שאני אתן לאף כרות להתגולל אצלי ככה?… צנים מטוגן שכמותך! רק זאת הוא יודע, להוליך תער על-גבי הרצועה; אבל למלא את חובתו עוד מעט לא יהיה לו כוח בכלל: רכיכה, נבלה! שהמישטרה תיטפל אלי בגללך? לכלכן עלוב, בול-עץ מטופש! סלק אותו מכאן! החוצה! קח אותו לאן שאתה רוצה! שלא יישאר ממנו אפילו זכר!”

איוואן יאקובלביץ’ עמד כמי שרצחוהו נפש. חשב, חשב – ולא ידע מה יחשוב. “השד יודע איך זה קרה,” אמר לבסוף וגירד מאחורי אוזנו. “אם חזרתי אתמול שיכור, אם לא – כבר לא אוכל לומר בוודאות. ולפי כל הסמינים, מעשה זה אין בו ממש כלל, שהרי הלחם נמנה עם מיני המאפה, מה שאין כן אף. איני מבין כלום!…” ואיוואן יאקובלביץ’ השתתק. כשהירהר בדבר, שיבואו שוטרים וימצאו אצלו את האף ויעמידוהו לדין, התבלעה דעתו לגמרי. לנגד עיניו כבר ריחף צווארון ארגמן רקום ריקמת כסף נאה, ניצנוץ חרב… וכל איבריו הרתיתו. לבסוף חיפש ומצא את בגדיו התחתונים ואת מגפיו, משך עליו את כל הסחבות האלה, עטף את האף בסמרטוט ויצא החוצה לקול תוכחותיה המרות של פראסקוביה אוסיפובנה.

הוא רצה לתחוב אותו באיזה מקום, כגון בשקע שמתחת לשיער, או לשמטו מידו סתם כך, באקראי, ולפנות מייד אל סימטה סמוכה. אך איתרע מזלו ועל דרכו ניקרה פעם אחר פעם איזה מכר ופתח מייד בחקירה: “לאן אתה הולך?” או “את מי יצאת לגלח בשעה מוקדמת כל-כך?” עד שלא נמצאה לאיוואן יאקובלביץ’ שום שעת-כושר כלל. פעם אחת כבר נשמט מידו האף לחלוטין, אבל השומר הורה לו עוד מרחוק באלה שבידו ואמר: “נפל לך איזה דבר, תרים!” ואיוואן יאקובלביץ’ נאלץ להרים את האף ולטומנו בכיסו. יאוש נפל עליו, ומה גם שהבריות ברחוב התרבו והלכו ככל שנפתחו החנויות ובתי המימכר.

הוא גמר בדעתו ללכת אל גשר איסאקייבסקי: כלום לא יצליח להשליכו משם אל הנייבה?… ואולם חטאתי במידת-מה לקורא, שהרי עוד לא אמרתי כלום על איוואן יאקובלביץ’, אדם מכובד מכמה וכמה בחינות.

איוואן יאקובלביץ’, כמוהו ככל בעל-מלאכה רוסי מהוגן, היה שתיין נורא. ואף-על-פי שגילח יום-יום את סנטרי זולתו, היה סנטרו שלו לא מגולח כל הימים. הפראק של איוואן יאקובלביץ’ (איוואן יאקובלביץ’ לא לבש מיקטורן מעולם) היה מנומר, כלומר בעצם שחור, אבל מכוסה כולו מיני כתמים חומים-צהבהבים ואפורים. צווארונו הבהיק מיושן, ובמקום שלושת הכפתורים נידלדלו חוטים בלבד. ציניקן גדול היה איוואן יאקובלביץ’, וכשהיה האססור-הקולגי קובאליוב אומר לו, כדרגו תמיד בזמן הגילוח: “הידיים שלך, איוואן יאקובלביץ’, מסריחות תמיד!” היה איוואן יאקובלביץ’ משיב לו בשאלה: “וכי ממה יש להן להסריח?” – “איני יודע, אחי, אבל עובדה היא: מסריחות,” היה אומר האססור-הקולגי; שעל כן היה איוואן יאקובלביץ’ מריח קצת טבק ומקציף את הסבון גם על לחייו של קובאליוב, גם מתחת לאפו, גם מאחרי אוזנו, גם מתחת לסנטרו – הקיצור, בכל מקום שהתחשק לו.

אזרח מכובד זה כבר עמד על גשר איסאקייבסקי. ראשית חוכמה העיף מבט על סביבותיו; אחר גחן מעל למעקה כמבקש להציץ אל מתחת לגשר, לראות אם רבים הדגים המתרוצצים שם, ושמעט מידו בחשאי את הסמרטוט עם האף. מייד חש כאילו נפרק מעליו משא של עשרה פּוּד: איוואן יאקובלביץ’ אפילו הצטחק. ובמקום ללכת לגלח את סנטריהם של פקידים שם פעמיו אל בית-עסק אחד, שכתובת לו על פתחו “אוכל ותה”, ללגום שם כוס פונש – אבל פתאום ראה בקצה הגשר את שוטר-הרובע, איש בעל הדרת פנים וזקן-לחיים עבות, כובע משולש-קצוות לראשו וחרב על ירכו. פרחה נשמתו של איוואן יאקובלביץ’; ואילו השוטר רמז לו באצבעו ואמר :גש אלי, חביבי!”

איוואן יאקובלביץ’, כיוון שידע פרק בהליכות נימוסים, הסיר עוד מרחוק את כובעו, קרב בזריזות אל השוטר ואמר: “השלום להוד-מעלתך!”

“לא, אחי, לא, שום הוד-מעלתך. תגיד לי, מה עשית שם על הגשר?”

“חי-אלוהים, אדוני, לגלח לקוחות הלכתי, ורק הצצתי לראות אם מהיר הזרם בנהר.”

“שקר וכזב! לא תיפטר ממני ככה. תואיל להשיב לי תשובה!”

“הריני מוכן ומזומן לגלח את אדוני רב-החסד פעמיים בשבוע, ואפילו שלוש, בלי טענות ומענות,” השיב תשובתו איוואן יאקובלביץ’

“לא, ידידי, הרי אלה הבלים! שלושה ספרים באים לגלח אותי, וגם רואים בזה כבוד גדול לעצמם. ואתה מוטב שתואיל להגיד, מה עשית שם?”

חוורו פניו של איוואן יאקובלביץ’… אלא שכאן יורד ערפל על כל המעשה, ומה קרה לאחר-מכן, על כך אין יודעים ולא-כלום.

            ב.

            האססור-הקולגי קובאליוב התעורר משנתו בשעה מוקדמת למדי ופלט מבין שפתיו: “בררר…”, כדרכו תמיד עם יקיצה, אף שהוא עצמו לא ידע כלל למה ומדוע. התמתח קובאליוב, ומייד ציווה להגיש לו מראה לא גדולה שעמדה על השולחן. הוא ביקש לסגור את הפצעון שצץ לו אמש על אפו; אך לתדהמתו העצומה ראה שתחת אף יש לו בפרצופו מקום חלק לחלוטין! נבהל קובאליוב, ציווה להגיש לו מים ושיפשף את עיניו במגבת: אכן, האף איננו! מייד התחיל צובט את בשרו, לראות אם אינו יש: אינו ישן, כמדומה. זינק האססור-הקולגי קובאליוב מעל מיטתו, חילץ עצמותיו: האף איננו!… ציווה להגיש לו מייד את בגדיו, וכחץ מקשת טס אל ראש-המישטרה.

אך בינתיים ראוי לומר מלים אחדות על קובאליוב, שיידע הקורא, האססור-הקולגי זה מה טיבו. אססורים-קולגיים שזכו בתוארם מכוח תעודות של בתי-אולפנא אין להשוותם כלל עם אותם אססורים-קולגיים שנתמנו בקאווקאז. אלה שונים מאלה תכלית שינוי. האססורים-קולגיים המלומדים… ואולם, רוסיה ארץ כה מופלאה היא, עד שאם תאמר מלה על האססור-הקולגי פלוני, מייד יעמדו כל האססורים-קולגיים, מריגה ועד קמצ’אטקה, ויזקפו את דבריך על חשבונם שלהם; והוא הדין בכל הדרגות והתארים כולם. – קובאליוב נמנה עם האססורים-קולגיים של קאווקאז. שנתיים בלבד עברו מאז זכה בתוארו, ועל כן לא יכול להסיח דעתו ממנו אף לרגע; ולשם יותר אצילות והדר לא קרא לעצמו מעולם ” האססור-הקולגי”, אלא תמיד “מאיור”.* “שמעי, יונתי,” היה אומר ברחוב לרוכלת החולצות, “את בואי אלי הביתה. אני גר ברחוב סאדובאיה. אינך צריכה אלא לשאול: איפה גר פה המאיור קובאליוב? וכל אדם יראה לך.” ואם תזדמן לו בדרכו איזו יעלת-חן, יוסיף גם הוראה סודית: “את, נשמתי שלי, תשאלי איפה דירתו של המאיור קובאליוב.” – שעל כן ייקרא מכאן ואילך אותו אססור-קולגי “מאיור” גם בפינו.

מינהג היה לו למאיור קובאליוב לטייל יום-יום בשדירת נייבסקי. צווארון חולצתו היה תמיד נקי ומעומלן לעילא. זקן-לחיים כשלו אפשר למצוא עד היה בפניהם של מודדי-קרקעות בערי המחוז ובערי הפלך, בפניהם של אדריכלים, בתנאי שבני-רוסיה הם, וכן בפניהם של בעלי תפקידים מיוחדים במישטרה – ובכלל, בפני כל אותם גברים שלחייהם אדומות ומלאות והם מיטיבים לשחק ב”בוסטון”: זקן זה עובר באמצע הלחי ממש, ומישיר דרכו אל האף. מן השרשרת התלויה לו בחגורתו השתלשלו המון חותמות, מקצתן משובצות כדכודים עם סמלי-אצולה ומקצתן חקוק עליהן: יום רביעי, יום חמישי, יום שני וכן הלאה. המאיור קובאליוב בא לפטרבורג לשם צורך דחוף, היינו למצו לו מישרה ההולמת את תוארו: אם תאיר לו ההצלחה פנים – מישרה של סגן למושל-המחוז, ואם לא – מישרת מפקח באיזה מישרד ממשלתי מכובד. המאיור קובאליוב לא בחל אף בנישואים, אבל רק בתנאי שתהיה לה לכלה נדנוניה של מאתיים אלף. ומכאן יוכל הקורא לשפוט בעצמו מה היה מצבו של מאיור זה שעה שראה פתאום בפרצופו, תחת אף לא מכוער כלל ורגיל למראה, מקום ישר וחלק, מטופש במידה שאין למעלה ממנה.

כמו להכעיס לא נראה ברחוב אף רכָּב אחד, והוא נאלץ ללכת ברגל, מתעטף בשולי גלימתו ומכסה את פניו במיטפחת, משים עצמו כמי שדם שותת מאפו. “ואולי בכל-זאת רק נדמה היה לי: הרי לא יתכן שאף ישתטה לו לפתע-פתאום ויאבד ככה.” והוא נכנס לבית-קפה, להציץ במראה. לאושרו לא היה איש בבית-הקפה: הנערים טיאטאו את החדרים וערכו את הכסאות; אחדים מהם, עיניהם עוד אפופות תנומה, נשאו מגשים ועליהם סופגניות חמות; על השולחנות ועל הכיסאות התגוללו עיתונים של אתמול ועליהם כתמי קפה שפוך. “נו, השבח לאל, אין פה איש,” הפטיר בינו לבינו: “עכשיו אוכל להסתכל.” בצעדים מהוססים ניגש אל המראה והעיף עין: “יקח האופל, איזה גועל-נפש!” אמר ורקק… “אילו היה פה לפחות משהו במקוף האף – אך לא ולא, אין כלום!…”

נושך שפתיו מרוב עוגמת-נפש יצא את בית-הקפה ובלבו החלטה לחרוג הפעם ממינהגו ולא להביט גם לא לחייך אל שום אדם. פתאום נעמד כנטוע במסמרות בשערי אחד הבתים;לנגד עיניו התחולל מעשה שאין להבינו כלל: לפני פתח הבית נעצרה כירכרה; דלתותיה נפתחו, ובכפיפת-גו קפץ ויצא ממנה אדור בבגד-שרד ומייד עלה במרוצה במדרגות. והנה, מה עצמוּ גם חרדתו של קובאליוב, גם פליאתו, כשראה שאין זה אלא אפו שלו, עצמו-ובשרו! למראה המשונה הזה נדמָה לו שהכל מסתחרר מול עיניו; הוא הרגיש שרגליו כושלות; ואף-על-פי-כן גמר אומר לחכות ויהי מה עד שישוב הלה אל הכיכרה; כל איבריו רעדו כבקדחת. לא עברו שתי דקות והאף אכן שב ויצא. לגופו היה בגד-שרד מרוקם חוטי-זהב, עם צווארון גדול וזקוף; מכנסיו היו עשויים עור רך וחרב חגורה לירכו. כובעו המעוטר נוצות העיד עליו כי מיועצי המדינה הוא. בָּכל ניכר שהוא נוסע לאיזה מקום לביקור נימוסין. הוא העיף מבט ימינה ושמאלה, קרא אל הרכָּב: “זוז!” עלה על הכירכרה ונסע לדרכו.

קובאליוב המיסכן כמעט נטרפה דעתו. הוא לא ידע אפילו כיצד יתחיל להרהר במעשה משונה כל-כך. שהרי איך יתכן כי אותו אף עצמו, אשר אך אתמול עוד היה קבוע לו בפניו ולא יכול לא לנסוע ולא להלך – איך יתכן שיהיה לבוש פתאום בגד-שרד! והוא החל לרוץ אחרי הכירכרה, שלמזלו לא הרחיקה לנסוע ונעצרה לפני הכניסה של קאזאן.

הוא נחפז אל הכנסיה, נדחק אל תוך שורה של קבצניות ישישות שעמדו שם בפָנים רעולות ורק עיניהן מציצות מבעד לשני פתחים, ואשר בימים כתיקנם עוררו בו תמיד צחוק גדול, ונכנס פנימה. רק מתפללים מעטים היו בכנסיה, מקובלים כולם אל הפתח. רוחו של קובאליוב היתה עכורה ומסוכסכת כל-כך, שנבצע ממנו להתפלל, והוא השיט עיניו מפינה לפינה בתוּרו אחר האדון ההוא. לבסוף ראה אותו עומד לו בצד. האף הסתיר את פניו כליל מאחרי צווארונו הגדול הזקוף, והתפלל בארשת של דבקות ובכוונה עצומה.

“איך אגש אליו?” חשב קובאליוב. “גם בגד-השרד, גם הכובע – כל מראהו אומר שיועץ-מדינה הוא. השד יודע מה עלי לעשות!”

הוא נעמד בסמוך לו והתחיל מכעכע בגרונו; אבל האף לא זז מעבודת-הקודש ולוּ לרגע, והיה חוזר ומשתחווה בדבקות.

“אדוני הנכבד…” אמר קובאליוב, כופה עצמו בלבו פנימה להתעודד מעט:

“אדוני הנכבד…”

“מה רצונך?” שאל האף ונפנה אליו.

“מוזר בעיני, אדוני הנכבד… נדמה לי… עליך לדעת את מקומך. והנה אני מוצא אותך פתאום – ואיפה? בכנסיה. הלא תסכים…”

“אתכבד לבקש את סליחתך, נעלם ממני פשר הדברים שהואלת להשמיע… אבקש אבהרה.”

“וכי איך אבהיר לו?” חשב קובאליוב, ואף-על-פי-כן אזר עוז ופתח: “אני, כמובן… דרך-אגב, אני מאיור. אין זה יאה, הלוא תסכים שאתהלך ככה בלי אף. רוכלת פלונית, שמוכרת תפוזים קלופים על גשר ווסקרסנסקי, יכולה לשבת לה בלי אף; אבל אני, שיש בדעתי לקבל עלי… ויתירה מזו: הריני יוצא ובא בבתים רבים, ושיח-ושיג לי עם גברות: צ’כטאריובה, אשת יועץ-מדינה, ואחרות… הגע בעצמך… איני יודע, אדוני הנכבד… (כאן משך המאיור קובאליוב בכתפיו.) אבקש את סליחתך… אם נתבונן בדבר מצד כללי הכבוד והחובה… הלוא תבין מדעתך…”

“איני מבין ולא כלום,” השיב האף. “הואל-נא לפרש דבריך ביתר בהירות.”

“אדוני הנכבד…” אמר קובאליוב מתוך הכרת ערך עצמו: “איני יודע איך עלי להבין את דבריך… כל העניין ברור ונהיר לחלוטין, כמדומני… אלא אם כן רצונך… הרי אתה אפי שלי, עצמי-ובשרי!”

האף הביט במאיור וגבות עיניו התכווצו מעט מתוך זעף.

“טעות בידך, אדוני הנכבד. אני קיים לעצמי. וגם לא יתכן כלל שיהיו בינינו יחסים הדוקים כלשהם. מכפתורי בגד-השרד שלך אני למד שאתה משרת בסנאט, ולכל המוטב – במישרד המישפטים. ואילו אני נמנה עם הפקידות המלומדת.” וככלותו את דבריו נפנה האף והמשיך בתפילתו.

קובאליוב התבלבל לגמרי ושוב לא ידע מה יעשה, ואפילו מה יחשוב. אותה שעה נשמע רישרוש נעים של שימלת אשה: גברת זקנה קרבה אליהם, עוטה תחרים כולה, ועמה עלמה דקיקה בשימלה צחורה שלפפה ברוב חן את מותניה החטובים, ולראשה כובע צהבהב, קליל ואוורירי כסופגניה. מאחריהן עמד ופתח לו תיבה של טבק משרת גבה קומה, בעל זקן-לחיים עבות ולצווארו ולא פחות מתריסר צווארונים.

קובאליוב פסע לקראת הנשים, זקף את צווארון הבאטיסט של כותונתו, היטיב את החותמות הקטנות התלויות לו על שרשרת הזהב, ובחייכו לכל עבר נתן עיניו בגברת הקלילה, אשר כמוה כפרח אביבי התכופפה מעט ונשאה אל מצחה את ידה הקטנה הצחורה שאצבעותיה שקופות למחצה. חיוכו של קובאליוב התרחב שבעתיים כשראה מתחת לכובעה את סנטרה העגלגל המבהיק בלובנו, וחלק מלחיה, שגוני שושנה ראשונה של אביב נוגהים עליה. אך פתאום נרתעלאחוריו כאילו נכווה ברותחים. הוא נזכר שבמקום אפו אין לו כלום, ודמעות ניקוו בעיניו. מייד הסב ראשו כדי להטיח לאותו אדום היישר בפניו כי אין הוא אלא משים עצמו יועץ-מדינה, ובעצם הריהו נוכל ורמאי בזוי, שהרי לאמיתו של דבר אינו אלא אפו שלו, עצמו ובשרו… אבל האף כבר נעלם ואיננו: מן-הסתם נחפש בכירכרתו לביקור נוסף.

קובאליוב בא לידי יאוש. הוא שב על עקבותיו, נעמד לרגע באכסדרת העמודים והביט בשקידה לכל עבר, אולי ייראה האף לעיניו. יפה-יפה חקק בזכרונו את כובעו המעוטר נוצות של הלה ואת בגדו המרוקם זהב; אלא שלא שם לב כלל לא לאדרתו ולא לצבע כירכרתו ולסוסיה, ואפילו זאת לא ראה, אם הלך אחריו משרת, ומה צבע מדיו של זה. בתוך כך היה המון עצום ורב של כירכרות נישא הלוך ושוב במהירות גדולה כל-כך, שהעין התקשתה להבחין בהן; וגם אילו הבחין באחת מהן, לא היה בידו לעצרה. היה יום יפה, שטוף שמש. שדירת נייבסקי שקקה אדם. אשד ססגוני של גברות הציף את המידרכה כולה, מגשר המישטרה ועד גשר אניצ’קין. והנה הולך לו גם מכר ממכריו, יועץ-חצר שהוא נוהג לקרוא לו פודפולקובניק, וביחוד בפני זרים. והנה גם יאריגין, מנהל אגף בסנאט ורעו כאח לו, המפסיד במישחק ה”בוסטון” כל אימת שהוא מהמר על שמונה דווקא. והנה עוד מאיור אחד שנעשה אססור בקאווקאז, והוא מנופף לו בידו ורומז לו לגשת אלי…

“לכל השדים!” אמר קובאליוב. “היי, רכָּב, סע ישר אל ראש-המישטרה!”

קובאליוב ישב בכירכרה והיה חוזר ומזרז את הרכָּב: “מהר, טוס כמו רוח!”

“ראש-המישטרה בבית?” קרא בהיכנסו אל הפרוזדור.

“לא ולא,” השיב השוער. “כרגע נסע לדרכו.”

“הרי לכם!”

“כן,” הוסיף השוער. “לא כל-כך מזמן – אבל נסע. אילו הקדמת רק רגע, אפשר שהיית מוצא אותו בבית.”

בלי להסיר את המיטפחת מעל פניו חזר קובאליוב ויש בכירכרה וצעק בקול נואש: “סע!”

“לאן?” שאל הרכָּב.

“סע ישר!”

“מה פירוש ישר? יש פה הצטלבות: ימינה או שמאלה?”

שאלה זו עצרה בעד קובאליוב ואילצה אותו לשוב ולהרהר. במצבו היה מיטיב לעשות אילו פנה קודם-כל אל מחלקת המוסר והמידות, לא מפני שהיא קשורה במישרין עם המישטרה, אלא מפני שהיא עשויה להזדרז במתן הוראותיה הרבה יותר מלשכות אחרות; ואילו לתבוע את עלבונו מן הממונים על אותה לישכה שהאף טען כי הוא משרץ בה, הרי זה מעשה נמהר, הואיל ומתשובותיו של האף עצמו כבר ניתן להבין שאדם זה אין שום דבר מקודש בעיניו, והוא עלול לשקר במיקרה זה ממש כשם ששיקר בהכריזו כי מימיו לא פגש בו. וכך כבר עמד קובאליוב לצוות על הרכָּב שיסע אל מחלקת המוסר והמידות, והנה עלה פתאום בדעתו שאותו רמאי ונוכל, שכבר בפגישתם הראשונה נהג בחוסר-הגינות משווע שכזה, מסוגל היה לנצל את שעת-הכושר ולחמוק לו בנחת מן העיר – ואז יהיה כל החיפושים אחריו לריק, או שיימשכו, חלילה וחס, חודש תמים. לבסוף דומה שמן השמיים האירו את עיניו: הוא החליט לפנות היישר אל מערכת של עיתון ולפרסם בעוד מועד מודעה ובה תיאור מדוקדק של כל תכונותיו של הלה, עד שכל הפוגש בו יוכל להביאו אליו בו-ברגע, או להודיעו, למיצער, על המקום הימצאו. וכך, משגמר אומר, ציווה על הרכָּב לנסוע אל מערכת העיתון, וכל הדרך לא חדל להכותו באגרוף על גבו ולקרוא באוזניו: “מהר, קמאי! מהר, נבל!” – “אה, אדוני!” היה הרכָּב עונה לו בטלטול הראש, ומצליף במושכות על סוסו ששערו ארוך כשערו של כלב בולוני. לבסוף נעצרה הכירכרה, וקובאליוב קפץ ונכנס בנשימה טרופה לחדר-הקבלה, שם ישב אל השולחן פקיד שׂב-שיער לבוש פראק ישן ומשקפיים על אפו, קולמוסו תחוב לו בין שיניו והוא מונה מטבעות של נחושת.

“מי מקבל מודעות פה?” קרא קובאליוב בקול. “אה, שלום לך!”

“שלום וברכה, אמר הפקיד השׂב, נשא עיניו לרגע ומייד שב והשפילן אל ערימות המטבעות הערוכות לפניו.

“אני מבקש לפרסם…”

“ברשותך! הואל נא לחכות מעט,” אמר הפקיד, ידו האחת רושמת סיפרה על הנייר והאחרת מעבירה צמד חרוזים בחשבוניה. משרת במדי פאר, שפניו מעידות על שירות בבית-אצילים, עמד ליד השולחן ופתק בידו, וראה לנכון להוכיח את בקיאותו בהוויות העולם: “האמן לי, אדוני, הכלבלב אינו שווה אפילו שמונים קופיקות – זאת אומרת, אני לא הייתי משלם בעדו אפילו שמונה; אבל הגראפית אוהבת אותו, חי-נפשי, אוהבת – והנה, מי שיחזיר אותו יקבל מאה רובל! למען האמת, בינינו לבין עצמנו, טעמיהם של האנשים אינם דומים זה לזה כלל: אם כבר חשקת בכלב, קח לך כלב-צייד או פודל; אל תחוס על חמש-מאות, תן אפילו אלף, אבל שיהיה לך כלב ראוי לשמו.”

הפקיד המכובד הקשיב לו בארשת של חשיבות, ואגב כך ערך אומדן הוצאות: כמה אותיות בפתק שהונח לפניו. מסביב עמדו המון ישישות ושוליות-סוחרים ושוערים, וכולם פתקים בידיהם. באחד נאמר שרכָּב לא-שתיין פנוי לקבל עליו מישרה; באחר הוצעה עגלת-ילדים משומשת במצב טוב, שהובאה ב-1814 מפאריס; כן, חיפשה לה מישרה נערה משרתת בת תשע-עשרה שנסיון רב לה בכביסה, והיא טובה גם למלאכות אחרות; ועוד עמדו למכירה כירכרה מוצקה בלא אף קפיץ אחד; סוס צעיר חם-מזג, מנומר כתמים אפורים, בן שבע-עשרה שנה; זרעים חדשים של צנון וסלק, שהגיעו מלונדון; בית-קייט עם כל הנוחיות: שתי אורוות סוסים וחלקה לנטוע בה חורש נאה מאוד של ליבנים או אשוחים; אף היתה שם פניה אל המבקשים לקנות סוליות ישנות, והם מוזמנים לבוא אל המכירה הפומבית, יום-יום משמונה בבוקר עד שלוש בצהריים. החדר שהצטופף בו כל הקהל הזה היה קטן, ואווירו דחוס מאין כמוהו; אך האססור-הקולגי קובאליוב לא חש בריח כלל, משום שכיסה את פניו במיטפחת, ומשום שאפו שלו נמצא עכשיו אלוהים יודע היכן.

“אדוני הנכבד, הואל נא בטובך… העניין דוחק מאוד,” אמר לבסוף בקוצר-רוח.

“רק רגע, רק רגע! שני רובלים וארבעים ושלוש קופיקות! תיכף ומייד! רובל אחד ושישים וארבע קופיקות!” אמר האדון שׂב-השיער והטיל את הפתקים בפניהם של השוערים והישישות. “ואתה מה רצונך?” פנה סוף-סוף אל קובאליוב.

“אני מבקש…” אמר קובאליוב: “אירע מיקרה של הונאה, או של מירמה, עד שעכשיו לא הצלחתי לברר. אני מבקש לפרסם רק זאת, שמי שיביא אלי את הנבל ההוא, יבוא על שכרו בעין יפה.”

“הרשה לי לשאול, מה שם משפחתך?”

“לא, לא, וכי למה לך שם-משפחה? לא אוכל לגלותו. יש לי הרבה מכרים: צ’כטאריובה, אשת יועץ-מדינה, פלאגיה גריגורייבנה פודטוצ’ינה, אשת קצין-מטה… עוד יוודע להן פתאום, ישמרני האל! אתה יכול לכתוב פשוט: אססור-קולגי, או מוטב, פלוני בעל דרגת מאיור.”

“והבורח הוא משרת שלך?”

“איזה משרת? אילו ברח משרת, לא היתה ההונאה גדולה כל-כך! ברח ממני… אפִּי…”

“הממ! איזה שם מוזר! ומר אפִּיץ’ זה, האם גנב ממך סכומים גדולים?”

” אפִּי, זאת אומרת… לא הבנת כלום! האף שלי, אפִּי עצמי-ובשרי, הוא שברח ממני, אין יודע לאן. לשטות בי התחשק לו, לשֵד!”

“איך ברח ממך? משום מה איני מצליח להבין כראוי.”

“לא אוכל להגיד לך איך; אבל העיקר שהוא נוסע עכשיו בכל העיר ומתחזה ליועץ-מדינה. ולכן אני מבקש ממך להודיע, שמי שילכוד אותו, צריך להביא לי אותו תיכף ומייד במהירות הבזק. אמור לי אתה – איך אני יכול להתהלך בלי איבר בולט שכזה? הרי לא מדובר פה באיזו זרת ברגל, שאתה תוחב למגף ואיש לא משגיח בהיעדרה. כל יום חמישי אני מבקר בביתה של אשת יועץ-הצר צ’כטאריובה; ופודטוצ’ינה פלאגיה גיגורייבנה, אשת קצין-מטה, שיש לה בת חמודה מאוד – גם הן מכרות טובות שלי. וכעת תגיד בעצמך, איך אני יכול עכשיו… הרי עכשיו אני מנוע מלבקר אצלן.”

הפקיד שקע במחשבות: על כך העידו שפתיו שנקפצו בחוזקה.

“לא, איני יכול לפרסם מודעה כזאת בעיתון,” אמר לאחר שתיקה ממושכת.

“מה? למה?”

“ככה. זה יפגע בשמו הטוב של העיתון. אם יתחיל כל אחד לפרסם שברח ממנו אפו, כי אז… והרי גם בלאו-הכי כבר טוענים שהעיתון מדפיס כל מיני שמועות כוזבות וידיעות שאין להן שחר.”

“וכי מה פה אין לו שחר? נדמה לי שאין פה שום דבר כזה.”

“נדמה לך שאין. הנה, בשבוע שעבר היה פה מיקרה כזה ממש. בא הנה איזה פקיד, ממש כשם שבאת אתה, והביא פתק: התשלום היה שני רובלים ושבעים ושלוש קופיקות, וכל עניינה של המודעה היה פודל שחור שברח. לכאורה, מה בכך? ולאמיתו של דבר – שערוריה: אותו פודל לא היה אלא גיזבר, איני זוכר של איזה מוסד.”

“אבל אני הרי לא על פודל מבקש להודיע, אלא על אפי עצמי-ובשרי, הווה אומר: כמעט עלי עצמי.”

“לא, מודעה כזאת לא אוכל לפרסם בשום פנים.”

“אבל מה אם אבד לי אפי באמת?!”

“אם אבד, הרי זה עניין לרופא. אומרים שיש אנשים שיכולים לקבוע לך בפרצופך כל אף שתרצה. אבל נראה לי, דרך-אגב, שאתה אדם בעל מזג עליז, ואוהב להתבדח בחברה.”

“אני נשבע לך בקדושת האל! אבל אם כבר הגענו לידי כך, בוא ואראה לך.”

“למה לך לטרוח!” אמר הפקיד והריח מעט טבק. “אבל בעצם, אם אין בזה משום טירדה,” הוסיף וזע על כיסאו בסקרנות, “הייתי מציץ ברצון.”

האססור-הקולגי סילק את המיטפחת מעל פניו.

“אכן, מוזר להפליא! אמר הפקיד. “המקום חלק לגמרי – ממש חביתית שנאפתה זה עתה. כן, ישר וחלק במידה בלתי מצויה!”

“נו, גם עכשיו תמשיך להתווכח? הרי אתה רואה בעצמך שאי אפשר לא לפרסם. אכיר לך טובה מקרב לב, ואני גם שמח מאוד שבזכות המיקרה הזה נפל בחלקי העונג להתוודע אליך…” מכאן למֵדים שהמאיור החליט הפעם להתחנף קצת.

“לפרסם – זה לא עניין גדול, כמובן, “אמר הפקיד. “אלא שאיני חושב שתצמח לך מזה איזו תועלת. ואם אתה דווקא רוצה, הרי מוטב שתפנה אל איזה סופר קל-עט, שיתאר את המעשה כמין תופעת טבע נדירה ויפרסם את הדברים ב’דבורת הצפון’ (כאן שב והריח מעט טבק), לתועלת בני הנוער (כאן קינח את אפו) או סתם ככה, לסיפוק הסקרנות הכללית.”

חלשה דעתו של האססור-הקולגי. הוא השפיל עיניו אל שולי העיתון, שם היו מודעות התיאטרונים, ופיו כבר עמד להתרחב בחיוך שעה שנתקל בשמה של איזו שחקנית כמודה למראה, וידו נשלחה אל כיסו לבדוק אם יש שם שטר-כסף כחול, הואיל וקובאליוב החזיק בדיעה שקציני-מטה** מקומם בשורת הכורסאות – אלא שהמחשבה על אפו צפה ועלתה וקילקלה הכל!

גם הפקיד עצמו התרכך, כמדומה, למראה מצוקתו של קובאליוב. וברצותו להמתיק לו מעט את יגונו ראה לנכון להשמיע כמה מילים של השתתפות: “אכן, צר לי מאוד שאירעה לך מהתלה שכזאת. אולי תרצה להריח קצת טבק? הרי זו סגולה נאה נגד כאבי-ראש ונגד עצבונות למיניהם; וכוחה יפה אפילו נגד טחורים.” ובדבר הגיש הפקיד לקובאליוב את תיבת הטבק, ואף השכיל לפתוח בזריזות את המיכסה שמתנוסס עליו דיוקנה של איזו גברת ומגבעת לראשה.

מעשה נמהר זה הוציא את קובאליוב מגדרו. “איני מבין איך אתה מוצא פה מקום להלצות,” אמר בחרי-אף. “האם אינך רואה שחסר לי דווקא דבר זה עצמו שבו יכולתי להריח? יקח השד את הטבק שלך! אפילו להסתכל עליו איני יכול עכשיו – ולא רק על הבֶּרֶזיני העלוב שלך, אלא אפילו היית מציע לי רַאפֶּה אמיתי.” אמר ויצא ממערכת העיתון ולבו מר עליו מאוד, ומייד שׂם פעמיו אל מפקח-המישטרה, אותו חובב מושבע של סוכר. חדר-המבוא בביתו, הוא-הוא גם חדר-האוכל, היה מלא וגדוש סלקים של סוכר, שהביאו לו סוחרים מתוך חיבה ורעות. אותה שעה היתה הטבחית חולצת למפקח-המישטרה את מגפי השרד שלו. החרב ויתר אביזרי המלחמה כבר נתלו בשלום בפינות החדר, בכובע האימתני משולש-הקצוות כבר השתעשע בנו הפעוט, בן השלוש, והוא עצמו, בתום יום של קרבות וציחצוח-חרבות, התקין עצמו לטעום ממנעמי השלום.

בעצם הרגע שנכנס אליו קובאליוב התמתח הלה, כיעכע בגרונו ואמר: “אה, עכשיו אתנמנם לי בנחת איזה שעתיים!” מכאן אפשר להסיק שהשעה לא היתה כשרה כלל לביקורו של האססור-הקולגי; ואני משער שאפילו הביא עמו כמה ליטראות של תה או פיסת אריג, גם אז לא היה מתקבלת במאור-פנים גדול. אותו מפקח היה שוחר נלהב של כל אומנות ותעשיה למיניהן, אבל שטר-כסף של המדינה היה יפה בעיניו מכל. “הרי זה חפץ ממש,” נהג לומר, “ובכל העולם כולו לא תמצא חפץ טוב מזה: מזון אינו מבקש, מקום כמעט אינו תופס, די לו בכיס הבגד, ואם יפול ארצה – לא יישבר.”

המפקח קיבל את פני קובאליוב בקרירות-מה ואמר ששעת אחר-הצהריים אינה יפה לחקירות כל-עיקר, ושהטבע עצמו ציווה שאחרי הסעודה יש לנוח מעט (ומכאן נמצא האססור-הקולגי למֵד שאימרות חכמים מימי קדם לא נעלמו מידיעת המפקח), ושאדם הגון אין עוקרים לו את אפו, ושרבים בעולם המאיורים למיניהם שאפילו מצב תחתוניהם אינו מניח את הדעת כלל, והם עצמם מתרוצצים בכל מיני מקומות מגונים.

הווה אומר, קלע אל חוט-השערה ולא החטיא! יש לציין שקובאליוב היה אדם נוח-להיעלב במידה מופלגת. עשוי היה לסלוח על כל מה שנאמר עליו עצמו, אך בשום פנים לא מחל על כבוד תוארו או דרגתו. ולא עוד אלא שסבור היה שבהצגות-תיאטרון מותר לנהוג חירות בכל הנוגע לקציני-הצבא, ואילו את קציני-המטה אין לתקוף בשום אופן. קבלת-הפנים שערך לו המפקח בילבלה אותו כל-כך, עד שטילטל את ראשו ואמר מתוך הכרת ערך עצמו, בעודו פורשׂ מעט את כפיו: “אכן, לאחר הערות מעליבות שכאלה שוב אין לי מה להוסיף…” ויצא.

הוא חזר לביתו ורגליו כושלות תחתיו. כבר ירדו דימדומים. עגומה ואף מאוסה תכלית המיאוס נראתה לו דירתו לאחר כל חיפושי-השווא האלה. כשנכנס אל הפרוזדור ראה על ספת העור המזוהמת את משרתו איוואן שוכב לו שרוע על גבו ויורק אל התיקרה, ואף חוזר ופוגע בהצלחה לא מבוטלת באותו מקום עצמו. שוויון-נפש זה של משרתו הוציאו מכליו; הוא חבט לו בכובעו על מצחו ואמר: “רק בשטויות אתה מתעסק תמיד, חזיר!”

איוואן קפץ פתאום על רגליו והסתער כל עוד נפשו בו לפשוט מעליו את מעילו.

עצוב ויגע נכנס המאיור אל חדרו וצנח בכורסתו, ולבסוף, לאחר שפלט כמה אנחות, פתח ואמר:

“אלי! אלי! על מה ולמה בא עלי אסון שכזה? לו הייתי בלי יד או בלי רגל – מילא; לו הייתי בלי אוזניים – עסק-ביש, אך עוד אפשר לסבול; אבל אדם בלי אף – הרי זה השד-יודע-מה: ציפור לא ציפור, אזרח לא אזרח; רק לקום ולהשליך מן החלון! ואילו נגדע במלחמה, לפחות, או בדו-קרב, או באשמתי שלי; אבל הוא הרי אבד על לא כלום, על לא דבר, אבד לשווא, לריק, חינם אין-כסף!… אבל לא, לא יתכן,” הוסיף לאחר הירהור קצר. “לא יעלה על הדעת שאף ילך לאיבוד, לא יעלה על הדעת בשום פנים. זה ודאי רק חלום שאני חולם, או פשוט הזיה; ואולי במקום מים שתיתי בטעות מן הוודקה שאני מנגב בה את הסנטר אחרי הגילוח. איוואן הטיפש לא סילק אותה, ואני, מן-הסתם, לגמתי לגימה.” – וכדי להיווכח שאינו שיכור עמד המאיור וצבט את עצמו צביטה מכאיבה כל-כך, שצווחה נפלטה מפיו. הכאב הזה הוכיח לו בעלילה שהוא פועל וחי בהקיץ. חרש-חרש ניגש אל הראי, ותחילה עצם את עיניו מתוך תקווה שהנה יתמזל לו המזל ואפו יתנוסס במקומו; אך מייד נרתע לאחוריו ואמר: “איזו שערוריה של פרצוף!”

אכן, הדבר נפצר מן הבינה. אילו אבד לו כפתור, או שעון, או כפית של כסף, או כיוצא באלה; אבל אבידה זו – איפה תמצא שכמותה? ועוד בדירתו שלו!… מששקל בדעתו את כל הנסיבות, בא המאיור קובאליוב לידי מסקנה שוודאי היתה קרובה יותר מכל האמת, היינו שבכל אלה אשמה מן-הסתם אשת קצין-המטה פודוטוצ’ינה, היא ולא אחרת, אשר רצתה שיישא לו את בתה לאשה. הוא עצמו שָׂשׂ מאוד לחזר אחריה, אבל התחמק מהכרעה סופית. וכשהודיעה לו אשת קצין-המטה בלא עקיפין שהיא מבקשת להשיא לו את בתה, קם וחמק לו משם חרש, הוא ומחמאותיו עמו, ואמר שעודו צעיר מדי, ועליו לשרת עוד חמש שנים, על-מנת שימלאו לו ארבעים ושתיים בדיוק. ועל-כן, מתוך נקמנות כנראה, החליטה אשת קצין-המטה להטיל בו קילקול ושכרה לשם כך מיני מכשפות, שהרי בשום פנים לא היה אפשר להניח שאפו נכרת: איש לא נכנס אל חדרו; ואילו הספר איוואן יאקובלביץ’ גילח אותו עוד ביום-רביעי, וכל אותו היום, ואפילו ביום-חמישי שלמחרתו, היה אפו שלם בלא פגע – זאת זכר וידע יפה-יפה; ולא זו בלבד, אלא שוודאי היה חש כאב, וגם אין ספק שהפצע לא יכול היה להגליד בבמהירות שכזאת ולהיעשות חלָק כחביתית. הוא תיכן תוכניות וחכך בדעתו: האם יתבע את אשת קצין-המטה לדין באורח רישמי, או יופיע אצלה בעצמו ויוכיחה על פניה. הירוהירו נקטעו בשל האור שהיבהב פתאום מבעד לכל חרכי הדלת, לאות שאיוואן כבר הדליק את הנר בפרוזדור. עד מהרה הופיע איוואן עצמו ובידו הנר, שהפיץ אור עז בכל החדר. מייד חטף קובאליוב את מיטפחתו וכיסה את המקום שאתמול עוד היה לו שם אף, שלא יעמוד המשרת הטיפש ויבהה כגולם לנוכח פירכה משונה זו שבפני אדונו.

עוד לא הספיק איוואן לחזור אל קיטונו וקול אלמוני עלה מן הפרוזדור ושאל: “האם גר פה האססור-הקולגי קובאליוב?”

“היכנס. המאיור קובאליוב כאן,” אמר קובאליוב וזינק בחופזה ופתח את הדלת.

נכנס פקיד-מישטרה נאה למראה, זקן-לחייו לא בהיר מאוד ולא כהה ולחייו מלאות למדי – אותו שוטר עצמו שבתחילת הסיפור עמד בקצה גשר איסאקייבסקי.

“האם הואלת לאבד את אפך?”

“אכן-כן.”

“עכשיו מצאו אותו.”

“מה אתה סח?” צעק המאיור קובאליוב. מעוצם השימחה נעתקו מלים מפיו. הוא לטש עיניו אל איש-המישטרה העומד מולוואור הנר הרועד מרצד וזוהר לו על לחייו ועל שפתיו המלאות. “איך זה קרה?”

“בגלל מיקרה מוזר: תפסנו אותו כמעט בדרך. הוא כבר יש בכירכרה ועמד לנסוע לריגה. גם דרכונו כבר נרשם מזמן על שמו של איזה פקיד. ומוזר שאפילו אני עצמי חשבתי אותו תחילה לאדון. אבל למרבה המזל היו משקפי אתי, ומייד ראיתי שלפנַי אף. הרי אני קצר-רואי, ואם תעמוד מולי, לא אראה אלא שיש לך פנים – אבל לא אף, לא זקן, לא כלום. חותנתי, כלומר אם אשתי, גם היא לא רואה כלום.”

קובאליוב לא ידע את נפשו. “אבל איפה הוא? איפה? ארוץ אליו מייד.”

“אל תטריח את עצמך. כיוון שידעתי שהוא נחוץ לך, הבאתי לך אותו. ומוזר שהשותף העיקרי בכל העסק הזה הוא הספָּר הנוכל משדירת ווזנסנסקי, שיושב עכשיו בצינוק. כבר מזמן אני חושד בו שהוא שתיין וגנב, ועוד שלשום סחב מחנות אחת תריסר כפתורים. אבל האף שלך נשאר כמו שהיה.” והשוטר שלח ידו אל כיסו ושלף משם את האף העטוף בנייר.

“כן, זה הוא!” צעק קובאליוב. “ממש הוא! הואל נא לשתות עמי היום ספל תה.”

“הייתי חושב לי זאת לעונג גדול, אבל לא אוכל בשום אופן: אני צריך לנסוע מכאן אל בית-המעצר… ומחירי כל המצרכים עלו כל-כך… ואיתנו בבית גרה גם חותנתי, כלומר אֵם אשתי, וגם הילדים; הבכור, ביחוד, מעורר הרבה תקוות: נער פיקח מאוד, אבל לחנך אותו אין שום אמצעים.”

קובאליוב הבין, מיהר ולקח מעל השולחן שטר-כסף אדום ותחבוֹ לידי השוטר; הלה קד לו קידה ויצא, וכמעט בו-ברגע כבר שמע קובאליוב את קולו עולה מן הרחוב, שופך חמתו על איזה מוז’יק שוטה שגילגל את עגלתו היישר אל השדירה.

כשיצא השוטר נשאר האססור-הקולגי שרוי רגעים אחדים באיזה הלך-רוח מטושטש, ואך בקושי שבה אליו כעבור רגעים אחדים היכולת לראות ולהרגיש: עד כדי כך נתבלעו חושיו מן השימחה הלא צפויה. בזהירות חפן בשתי ידיו את האף שחזר ונמצא, וסקר אותו שוב בעיון.

“כן, זה הוא, ממש הוא!” אמר המאיור קובאליוב. “והנה גם הפצעון שצץ אתמול בצידו השמאלי.” המאיור כמעט געה בצחוק מעוצם השימחה.

אבל אין לך דבר שעומד בעינו לאורך זמן, וגם השימחה טיבה שחיותה מתמעטת לאחר הרגע הראשון; ברגע השלישי היא כבר מתפוגגת, וסופה שהיא נטמעת מבלי-משים בהלך-הנפש הרגיל, כמוה כעיגול הנוצר במים בנפול לתוכם אבן, והוא נטמע לבסוף בחלקת פני האגם. קובאליוב שקע בהירהורים, והבין שהמעשה עוד לא תם: האף נמצא אבל עדיין יש להצמידו, להשיבו למקומו.

“ומה אם לא ייצמד?”

שאלה זו שאל המאיור את עצמו ופניו חוורו.

בלב מלא אימה סתומה הסתער אל השולחן, ואת הראי קירב אליו, כדי שלא להצמיד את האף במעוקם, חלילה. ידיו רעדו. בזהירות ובקפידה הציב את האף במקומו הקודם. הו, זוועה! האף לא נדבק!… הוא הגישוֹ אל פיו, חיממוֹ מעט בהבל נשימתו ושב והעמידו על המקום החלק שבין שתי לחייו; אבל האף לא נדבק בשום פנים ואופן.

“נו, נו! תעמוד כבר, טיפש!” אמר לו. אבל האף היה כעשוי עץ, ושב וצנח על השולחן בקול טפיחה משונה, כמין פקק. פני המאיור נתרעדו בעווית. “האומנם לא יידבק? אמר בבהלה. אך כל כמה שחזר ונשא את האף אל מקומו, היתה טירחתו לשווא כבראשונה.

הוא קרא לאיוואן ושלחוֹ אל הרופא שהתגורר בדירה הנאה מכולן באותו בית עצמו, בקומה השניה. רופא זה היה גבר בעל הדרת-פנים ולוֹ זקן-לחיים מפואר, שחור כזפת, ואשה בריאה ורעננה; בבקרים היה אוכל תפוחים רעננים, והקפדה יתירה על נקיו פיו, היה שוטפו מדי בוקר כמעט שלושת-רבעי השעה ומצחצח את שיניו בחמישה מינים שונים של מיברשות. הדוקטור הופיע ממש בו-ברגע. הוא שאל מתי קרה האסון, הגביה את סנטרו של המאיור קובאליוב ובאגודלו סטר לו על המקום שהיה שם האף בכוח רב כל-כך, שראשו של המאיור נרתע לאחוריו ונתקע בקיר. הרופא אמר שאין בכך כלום, יעץ לו להתרחק מעט מן הקיר וציווה עליו תחילה לכופף את ראשו ימינה, מישמש במקום שהיה שם האף ואמר “הממ!” – אחר-כך ציווה עליו לכופף את ראשו שמאלה ואמר: “הממ!” ולסיום שב וסטר לו באגודלו, עד שהמאיור טילטל את ראשו כסוס שמפשפשים בשיניו. משסיים כך את הבדיקה הניד הרופא בראשו ואמר: “לא, אין מה לעשות. מוטב שתישאר ככה, מפני שאפשר רק לקלקל. לחבר אותו אפשר, כמובן: הייתי יכול לעשות זאת בעצמי תיכף ומייד; אבל תאמי לי שזה רק יקלקל.”

“הרי לכם! וכי איך אשאר בלא אף?” אמר קובאליוב. “גרוע יותר מעכשיו כבר לא יכול להיות. הרי זה פשוט השד-יודע-מה! איך אַראה את עצמי עם פרצוף-שערוריה שכזה? יש לי חוג מכרים מכובד: הנה גם הערב עלי ללכת לביקור בשני בתים. גם מוֹדעים רבים לי: אשת יועת-המדינה צ’כטאריובה, פודטוצ’ינה, אשת קצין-מטה… אף כי אחרי שעשתה מה שעשתה, שוב אין לי עסק איתה אלא באמצעות המישטרה. עשה לי טובה,” חינן קובאליוב את קולו, “האם אין שום דרך? תחבר אותו איכשהו: אפילו לא ממש, ובלבד שיחזיק; אני גם יכול לתמוך בו קצת בידי ברגעי סכנה. וכיוון שאיני רוקד, הרי אין חשש שאזיק לו באיזו תנועה לא זהירה. ואשר להכרת-טובה, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שככל שירשו לי אמצעי…”

“תאמין לי,” אמר הרופא בקול לא רם ולא חרישי, אבל אדיב ומאגנטי מאין כמותו, “שלעולם איני מרפא מתוך תאוות-בצע. הדבר נוגד את אומנותי ואת הכללים שאני דבק בהם. אומנם, אני מקבל שכר-טירחה, אבל אך ורק כדי שלא להעליב שום איש בסירובי. מובן מאליו שאני יכול לחבר לך את האף. אבל אני נשבע בכבודי, אם למלתי אינך מאמין, שהדבר רק יקלקל. מוטב שתניח לטבע לפעול את פעולתו. אם תרבה לשטוף את פניך במים קרים, מובטח לך שבלי האף תהיה בריא לא פחות מאשר עם האף. ואילו את האף עצמו עצתי שתניח בצינצנת מלאה כוהל, או מוטב שתמזוג לתוכה שתי כפות וודקה חריפה וחומץ מחומם: אז תוכל לקבל בעדו סכום כסף הגון. אני עצמי מוכן לקנות אותו מידך, אם רק לא תפקיע את המחיר.”

“לא, לא! לא אמכור אותו בעד שום הון שבעולם!” צווח המאיור קובאליוב ביאוש. “מוטב לי שיֹאבָד!”

“סלח לי,” אמר הדוקטור וקד קידה. “ביקשתי רק לעזור לך… מה לעשות! לפחות ראית שעשיתי כמיטב יכולתי.” ועודו מדבר לבש הרופא הדרת-פנים ויצא מן החדר. קובאליוב אף לא ראה את פניו, ומתוך אובדן-החושים לא השגיח אלא בחפתי כותונתו הנקיה והצחה כשלג המציצים מבעד לשרוולי הפראק השחור שלו.

למחרת גמר בדעתו כי בטרם יגיש תלונה יכתוב אל אשת קצין-המטה – אולי תיאות זו להשיב בלא קרב את המגיע לו. וכך כתב לה:

       גבירתי הנכבדה,

            אלכסנדרה גריגורייבנה!

איני מבין כלל את הפעולה המשונה שנקטת. היי סמוכה ובטוחה שמעשה זה לא יביא לך כל תועלת, ולא יאלץ אותי אף כהוא-זה להתחתן עם בתך. האמיני לי שפרשת אפי ידועה לי יפה-יפה, כשם שידוע לי שאַת ולא אחרת היא השותפה העיקרית בדבר. עקירתו הפתאומים ממקומו, בריחתו והתחפשותו, פעם בדמות איזה פקיד, ופעם, לבסוף, בדמותו שלו – כל אלה אינים אלא פרי הכשפים שנעשו בידייך או בידי בריות שמתעסקות כמוך במעשים נאצלים מסוג זה. אני מצידי רואה חובה לעצמי להזהירך: אם לא יימצא האף הנ”ל במקומו עוד היום, אֶראה עצמי נאלץ לבקש לי את הגנת החוק וחסותו.

ואף-על-פי-כן, במיטב רחשי ההוקרה, הריני מתכבד להיות

                                                                        עבדך הנאמן

                                                                                    פלאטון קובאליוב.

 

 

       אדוני הנכבד,

            פלאטון קוזמיץ’!

מאוד-מאוד הפליאני מיכתבך. אודה ואתוודה בגלוי, לא ציפיתי לזה כלל, ומה עוד שתוכחותיך אין להן כל צידוק. אתכבד להודיעך, שאת הפקיד הנזכר במיכתבך לא אירחתי בביתי מעולם, לא בתחפושת ולא בדמותו האמיתית. אמת, ביקר בביתי פיליפ איוואנוביץ’ פוטאנצ’יקוב. ואף-על-פי שאומנם ביקש את ידה של בתי, וכשלעצמו הריהו אדם מהוגן, לא שתיין וגם למדן גדול, אף-על-פי-כן לא עוררתי בו מעולם שום תקווה. ועוד אתה מזכיר עניין של איזה אף. אם אתה רומז שביקשתי כביכול לעקם את אפי כנגדך, היינו להשיב פניך ריקם, הרי אין לי אלא להשתומם שאתה מדבר ככה בעוד שידוע לך כי דעתי הפוכה בתכלית, ואם תבוא עכשיו ותשתדך אל בתי כחוק, אהיה מוכנה ומזומנה להיעתר לך תיכף ומייד, שכן רק לזה ייחלתי תמיד בכל לבי, ובתקווה זו הריני לשירותך תמיד,

                                                                                    אלכסנדרה פודטוצ’ינה

 

 

“לא,” אמר קובאליוב משקרא את המיכתב. “היא חפה מכל פשע. לא יתכן! ככה לא יכתוב אדם שרובצת עליו אשמה.” האססור-הקולגי היה בקי בכגון אלה, שכן עוד בהיותו בקאווקאז נשלח לא פעם לערוך חקירות. “באיזו דרך, באיזה אופן קרה הדבר איפוא? רק השד ימצא פה את ידיו ורגליו!” אמר ורוחו נפלה.

בתוך כך פשטו השמועות על אותו מאורע יוצא-דופן ונפוצו בכל רחבי הבירה, וכדרכו של עולם – לא בלתי תוספות למיניהן. בימים ההם היתה דעתן של הבריות נתונה למופלא דווקא: זה לא כבר העסיקו את כל העיר ניסויים בפעולת המאגנטיזם. גם פרשת הכיסאות המרקדים ברחוב קוניושנאיה עוד היתה זכורה יפה, ועל כן לא ייפלא שעד מהרה החלו לספר על אפו של האססור-הקולגי קובאליוב כאילו הוא יוצא לטייל יום-יום בשלוש בדיוק בשדירת נייבסקי. המון סקרנים התקבצו שם מדי יום ביומו. מישהו אמר שהאף נמצא כביכול בחנותו של יוּנקר: ומייד היו הצפיפיות והדוחק ליד יוּנקר גדולים כל-כך, שאפילו המישטרה נאלצה להתערב. ספסר אחד בעל הדרת-פנים וזקן-לחיים, שהיה מוֹכר מיני רקיקים יבשים ליד הכניסה לתיאטרון, התחכם והציב שם ספסלי-עץ מוצקים, נהדרים, והזמין את הסקרנים לעמוד עליהם במחיר שמונים קופיקות לאיש. פולקובניק מכובד אחד הקדים בכוונה תחילה לצאת מביתו ופילס בדי עמל את דרכו בהמון, אך למגינת לבו ראה בחלון-הראווה של החנות לא אף, אלא אפודה רגילה של צמר ותמונה ליטוגראפית ועליה דמות נערה המיטיבה את גרביה ומעבר לעץ מציץ בה בחור מטורזן בעל חזיית-קפלולים וזקנקן – תמונה התלויה באותו מקום עצמו זה עשר שנים. בהתרחקו משם אמר ברוגזה: “איך אפשר לבלבל ככה את מוחם של הבריות במיני שמועות אוויליות שאינן מתקבלות על הדעת?” – אחר-כך פשטה השמועה שלא בשדירת נייבסקי מטייל אפו של המאיור קובאליוב אלא בגן הטאברי, והוא נמצא שם כביכול זה ימים רבים; וגם חוֹזְרֶב-מירְזָה***, שהתגורר שם בשעתו, כבר השתאה ללצון משונה זה שחמד לו הטבע. סטודנטים אחדים של האקדמיה הכירורגית הלכו לשם. גברת פלונית, רמת-יחס ונשואת-פנים, כתבה מיכלתב מיוחד אל המשגיח על הגן וביקשה ממנו שיראה לילדיה את התופעה הבלתי-מצויה הזאת, ואם אפשר – בלוויית מוסר-השכל ולקח טוב לבני הנעורים.

כמוצאי שלל רב שׂשׂו על כל המעשים האלה אותם מבלי-עולם שאין לשום נשף קיום בלעדיהם, אלה השוקדים תמיד לשעשע את הגברות, והמלאי שלהם אזל בימים ההם כליל. כמה אנשים מכובדים ונקיי-דעת התמרמרו במידה מופלגת. אדון אחד טען בחרי-אף שאינו מבין כלל איך אפשר שבדור נאור כדורנו יתפשטו בציבור סיפורי-בדים חסרי-שחר שכאלה, והוא מתפלא על הממשלה שאינה נותנת דעתה על כך. נראה שאדון זה נמנה עם אותם אדונים המבקשים לערב את הממשלה בכל עניין, אפילו במריבות של יום-יום עם נשותיהם. ואחר-כך… אבל כאן שב המעשה ומתכסה בערפל, ומה קרה לאחר מכן, על כך אין יודעים כלום.

            ג.

            הבלים גמורים מתחוללים בעולם. לפעמים אין שום סבירות כלל: אותו אף עצמו, שנסע ממקום למקום באיצטלה של יועץ-מדינה ועורר כל כך הרבה רעש בעיר, שב ונקלע פתאום, כאילו לא קרה כלום, למקומו שלו, היינו בדיוק בין שתי לחייו של המאיור קובאליוב. אבל הדבר אירע רק בשיבעה באפריל. בהקיצו משנתו ובהציצו מבלי משים בראי הוא רואה: אף! שולח ידו – אף, פשוטו כמשמעו! “אה-הה!” אמר קובאליוב, ומעוצם השימחה כמעט שפיזז יחף מקצה החדר עד קצהו במחול הטְרוֹפּאק, אבל איוואן נכנס והפריע. הוא ציווה להגיש לו תיכף ומייד את כלי הרחצה, ובעודו מתרחץ הציץ עוד פעם בראי: אף. בהתנגבו במגבת שב והציץ: אף!

“בוא תסתכל, איוואן, צץ לי פצון על האף, כמדומה,” אמר, ואגב כך חשב בינו לבינו: “אוי ואבואי אם יגיד לי איוואן: לא, אדון, לא רק שאין פה פצעון, גם אף אין פה כלל!”

אבל איוואן אמר: “לא, אין שום פצעון, האף נקי!”

“טוב מאוד, לכל השדים!” אמר המאיור בלבו והיכה באצבע צרדה. אותה שעה הציץ בדלת הספר איוואן יאקובלביץ’, אבל כולו מורך-לב, כמוהו כחתול שספג מכות בעוון גניבת נתח שומן.

“תגיד מראש: ידיך נקיות?” קרא אליו קובאליוב עוד מרחוק.

“נקיות.”

“אתה משקר!”

“חי-אלוהים, אדון, נקיות.”

“נו, תיזהר לך.”

קובאליוב התיישב. איוואן יאקובליץ’ הניח עליו מפית וכהרף-עין, בעזרת מיברשת קטנה, הפך את כל זקנו וחלק מלחייו לקצפת, מעין זו שמגישים בימי-הולדת של סוחרים. “לא יאומן!” אמר איוואן יאקובלביץ’ בינו לבינו למראה האף, ומייד היטה ראשו אל העבר האחר והציץ בו מן הצד: “הרי לכם! באמת, כשרק חושבים על זה…” הוסיף ושעה ארוכה לא גרע עיניו מן האף. לבסוף, בקלילות, בזהירות שאין להעלות על הדעת גדולה ממנה, פשט שתי אצבעות לאחוז בו בקצהו. אכן, שיטה היתה לאיוואן יאקובלביץ’.

“נו, נו, נו, תיזהר! צעק קובאליוב. שמט ידיו איוואן יאקובלביץ’, מבולבל ונבוך כפי שלא נבוך מימיו. לבסוף החל לדגדג לו בזהירות בתער מתחת לסנטרו, ואף-על-פי-כן שלא היה לו נוח כלל ואף קשה לגלח בלי להיתמך באיבר המשמש להרחה, אף-על-פי-כן, בהישענו באגודלו המחוספס על לחיו של קובאליוב ועל לסתו התחתונה, התגבר לבסוף על כל המיכשולים וסיים את מלאכתו.

כשתם הגילוח הזדרז קובאליוב להתלבש מייד, קרא לרכָּב ונסע היישר אל בית-הקפה. בהיכנסו  קרא עוד מרחוק: “נער, ספל שוקולדה!” ובו-ברגע אץ אל המראָה: האף במקומו. בעליצות פנה לאחוריו ובפרצוף לגלגני, בעיניים מצומצמות קימעה, הביתט בשני אנשי-צבא שאפו של אחד מהם לא היה גדול בשום פנים מכפתור של כותונת. אחר-כך שֹם פניו אל המישרד שטרח והשתדל בו להשיג לו מישרה של סגן למושל-המחוז, ואם לא תאיר לו ההצלחה פנים – מישרה של מפקח. כשעבר בחדר-ההמתנה הציץ במראָה: האף במקומו. אחר-כך נסע אל אססור-קולגי או מאיור אחר, לץ גדול, אשר לו אמר לא-אחת בתשובה להערות עוקצניות למיניהן: “נו, כן, אני מכיר אותך – קוֹץ ממאיר!” בדרך אמר בלבו: “אם גם המאיור לא יתפקע מצחוק כשיראה אותי, הרי זה סימן בדוק שכל איבר ואיבר במקומו.” והנה אותו אססור-קולגי – כאילו כלום. “יפה, יפה, לכל השדים!” חשב קובאליוב בינו לבינו. בדרכו פגש את אשת קצין-המטה פודטוצ’ינה בלווית בתה, בירכן לשלום ונענה בקריאות צהלה: משמע לא-כלום, אין בו מום. הוא האריך מאוד בשיחה עמן, ואף הוציא בכוונת-מכוון את תיבת-הטבק שלו, פיטם לעיניהן שעה ארוכה את אפו משני פתחיו כאחד, ומילמל בינו לבינו: “הרי לכן, נקבות, אומה של תרנגולות! ועם הבת לא אתחתן למרות הכל. סתם כך, par amour **** – בבקשה!” ומכאן ואילך היה המאיור קובאליוב מטייל לו כאילו לא קרה כלום גם בשדירת נייבסקי, גם בתיאטרונים, גם בכל מקום. וגם האף היה קבוע לו בפניו כאילו כלום לא קרה, ולא ניכר בו כלל שסטה אי-פעם לצדדים. ולאחר אותה פרשה נראה המאיור קובאליוב והוא שמח וטוב-לב תמיד, מחייך ומחזר אחרי כל הגברות הנאות עד האחרונה שבהן, ופעם אחת אף ראוהו מתעכב בחנות אחת בגוֹסְטיניי דְווֹר***** וקונה לו פתיל של איזה עיטור-כבוד, לא ידוע כלל לשם מה, שהרי הוא עצמו לא זכה מעולם בשום עיטור.

הנה, מעשה שכזה התחולל בבירה הצפונית של ממלכתנו רחבת-הידיים! ורק עכשיו כשאנו שוקלים ובוחנים הכל, אנו רואים שיש כאן הרבה דברים שאין הדעת סובלתם. אין צריך לומר, כמובן, שגם היתלשות האף, גם הופעתו בפרהסיה בדמות יועץ-מדינה הריהן עניין משונה, שלא כדרך הטבע – אבל איך לא תפס קובאליוב שאי אפשר לפרסם בעיתון מודעה על-אודות אף? ואיני מבקש לטעון שמחיר המודעה מופר בעיני: הרי זו שטות, וגם איני נמנה כלל עם תאבי-הבצע. אלא שלא יאה הדבר, לא טוב, לא ראוי! ואף זאת – איך נקלע האף לתוך כיכר לחם אפוי, ואיוואן יאקובלביץ’ עצמו, איך… לא, איני מבין זאת כלל, בשום פנים איני מבין! אבל המוזר מכל, הסתום מכל – איך יכולים סופרים לבחור להם נושא שכזה? אני מודה, הדבר נבצר מן הבינה לחלוטין, הרי זה כאילו… לא, לא, איני מבין זאת כלל. ראשית, אין בזה שום תועלת למדינה; שנית… אבל גם שנית אין שום תועלת. פשוט איני יודע מה פירוש כל זה…

ובכל זאת, ולמרות הכל, ואף-על-פי שאפשר, כמובן, להניח גם כך, גם כך, גם אחרת ואפשר אפילו… וכי היכן אין קורים דברים שאין הדעת סובלתם? – ואף-על-פי-כן, כשתהרהר בדבר, תמצא שבכל אלה אכן יש משהו. יאמר כל אדם מה שיאמר, מיקרים שכאלה קורים בעולם; לעיתים רחוקות – אבל קורים.

1836

[*] דרגת הפקידים ברוסיה הצארית היו חופפות לדרגות הצבאיות.

[**] הכוונה ל”קצינים האזרחיים” (ראה הערה קודמת), היינו לפקידים.

[***] נסיך פרסי שנשלח לרוסיה ב-1829, להתנצל על רצח שגריר רוסיה בפרס.

[****] בשביל אהבה (צרפתית).

[*****] מרכז קניות יוקרתי בפטרבורג.

 מתוך: סיפורים פטרבורגיים, ניקולאי ו. גוגול. מרוסית: נילי מירסקי. הוצאת הספריה החדשה. 152 עמ’, 82 ש”ח.