פוסט אורח: חגית בת אליעזר סוקרת את אירוע ההשקה של הפואמה "שְיָרי אהבה"מאת דניאל עוז

Posted on 3 בנובמבר 2013 של

3


 

השקת "שְיָרֵי אהבה" –הפואמה של דניאל עוז,

"תולעת ספרים", רחוב מאז"ה, תל-אביב, 8.10.2013

 

תולעת ספרים ידידותית מארחת בני משפחה וחברים-משוררים שנתאספו לחגיגת ספר שיריו השני של דניאל עוז "שְׁיָרֵי אהבה". זאת פואמה המכילה 23 שירים של דניאל וקטע ממכתב אהבה פיוטי של אלואיז מארז'נטיי לפייר אבלאר, הנאהבים הטרגיים מהמאה השתים-עשרה, השר בשבחם של מכתבים ומשמש כמוטו מוצלח לספר כי הרי רבים משירי הפואמה הם מכתבי תקשורת אלקטרונית עכשווית לאהובה שמעבר לים.

שמה של הפואמה – "שְׁיָרֵי אהבה" – נהדר, מבריק. ברור שהוא מכיל את הפשט "שִׁירֵי אהבה" אך מוסיף את המימד של הדבר עצמו: ישנה כאן האהבה, אם כי לא חלקה הארי, אלא רק השְׁיָרִים.  את הדואליות- כזוג זרועות חובקות – אנחנו פוגשים גם בפואמה פנימה: החיים הנֶחְיִם ותיאורם, המִשְלבים של השפה – זו המקורית המקראית ובשכנות איתה – הסלנגית העכשווית.

הספר יצא בהוצאת "אבן חושן" בהנהגתו של עוזי אגסי– המו"ל של ההוצאה, איש ספרות דעתן שבבחירת ספרי השירים שמפרסם משפיע רבות על עיצוב פניה של השירה העברית.

בפתח ההשקה עוזי אגסי סיפר על חווית הקריאה של כתב העת של הפואמה, על משלבי השפה וסממני התקופה שמשמשים בערבוביה יצירתית בספר ובמיוחד בשיר ששבה את לבו:

יָרַדְתִּי נַתְבָּ"גָה וּמָצָאתִי מָטוֹס בָּא אַרְהַ"בּ

וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בָּאֲוִיר וְחִשֵּׁב הַמָּטוֹס לְהִשָּׁבֵר

אֲפָפוּנִי רוּחוֹת וְעָנָן סוֹבְבַנִי וְנַפְשִׁי עוֹדֶנָּה מִתְעַטֶּפֶת עָלַי

וְאִם יָפוּ יָמַי בְּצֵל סֻכָּתֵךְ אוֹ צִפּוֹר גָּדוֹל בְּלָעַנִי וְהָיִיתִי בְּמֵעָיו

וְאִם יְקִיאֵנִי אֶל הַיַּבָּשָׁה אוֹ תָּבוֹא תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֵׁךְ

וְאִם הָיְתָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה אוֹ טוֹב מוֹתִי מֵחַיַּי

אָקִיץ מִשְּׁנָתִי בְּבּוֹאִינְג אֶל־עָל עִם תְּשׁוּבָה

לֹא הֵקַצְתִּי וּכְבָר לֹא אֵדַע

אכן זהו שיר מרכזי בספר גדוש הקשרים תנ"כיים ועכשוויים אליו התייחסו גם הדוברים האחרים.

חביבות על עוזי אגסי הפואמות והוא נזכר בדן צלקה– חברו – שהוציא לאור בזמנו פואמות של המשוררים אמיר גלבוע, דליה רביקוביץ, ישראל פנקס.

העיצוב המינימליסטי הייחודי של הספר כחוברת סיכות בעלת כריכה חומה ועליה עיטור מתוך מחברת נדירה מתחילת המאה הקודמת שהודפסה בווינה בשפת הלאדינו ראוי לשבח מקסימליסטי.

רשת ה- internet וה- facebook בפרט מככבים בפואמה. עוזי אגסי הלין על השיטוט הממושך במרחבי ה- facebook שגורם למשורר להסחת הדעת וגרוע מכך – לבזבוז של הניצוץ האלוהי ולהט היצירה על כתיבת הגיגים מיידית. אני יכולה להוסיף שבזמן שהרשת עוטפת את המשורר  בחברותיות ובכך מפחיתה ממצוקתו הקיומית – היא עושה אותו יותר מרוצה כאדם ופחות פורה כיוצר.

אחרי עוזי עלו על הבמה המשוררים לקרוא את שירי הפואמה ולספר מה שיריו של דניאל עוז עשו בהם כשכל אחד מזמין את הבא אחריו ובמקרה שהמשורר הנלהב לא קרא בשמו של עוקבו עוזי נחלץ לעזרה בל תנתק שרשרת דברי המשוררים. עוזי הזמין את המשוררת הראשונה.

חגית גרוסמן מכירה את שירי הפואמה בצורה אינטימית ויש בידיה רשימת ביקורת מלאה "על משמעות השפה בפואמה" אותה קראה בפנינו, אך תחילה השיר הפותח את הספר שמציע בין יתר הבזקי היופי שבו, את מבנה המחשב כמטאפורה נרחבת לנפש מאוהבת:

בְּלִי דַּעַת בְּשָׂרִים

רַק מִלִּים קְרוּמוֹת עוֹר עָדִין

אֲשֶׁר דָּמָהּ נִפְעָם בָּן אֲמִתִּי וָחַם

מַה יֵּשׁ לָדַעַת?

רְעָבִי אָכַל רַעֲבוֹנָהּ

וּרְעָבָהּ רַעֲבוֹנִי

לֹא כְּמוֹ בַּחַיִּים

כִּי אִם

הֲכִי בַּחַיִּים

וּבְשָׂרֵנוּ מַה בּוֹ?

רֶשֶׁת קֶשֶׁר חֲבוּיָה

לוּחוֹת שְׁבִירִים

חוּטֵי חַשְׁמַל

נוּרִיּוֹת וּשְׁבָבִים

מַקָּשִׁים

כֶּבֶל עַכְבָּר

כּוֹנָן צוֹרֵב

כַּפְתּוֹר כִּבּוּי

צָג מְרַצֵּד

הֶמְיַת מְאַוְרֵר פְּנִימִי

 

חגית גרוסמן מדברת על ניסיונו של דניאל להפוך את הפרוזאי לנשגב, על השילוב המבריק בין השפה המקורית לזו העכשווית, על העירוב בין שפת הלעז של האהובה האמריקאית לעברית של הטס אליה ב "מטוס בא ארה"ב". ועוד הבחנות דקות ותובנות רגשיות עמוקות ברשימתה של חגית גרוסמן שעתידה להתפרסם בדפוס או ברשת המסתיימת בהכרזתה של חגית כי הפואמה – מכל תרופה מלא עבורה- כפאראפרזה על השורות הראשונות בשיר הסוגר את הפואמה: "שְׁיָרֵי הָאַהֲבָה: / מְכָל רֵיק שֶׁל תְּרוּפָה".

שחר מריו מרדכי כל כך דעתן, שופע ידע רב-תחומי, מחדש בדבריו ועושה זאת בצורה נגישה, בהירה, מובנת, לעולם לא מתנשאת – תענוג להקשיב וללמוד ממנו. שחר כתב רשימת ביקורת על "שיָרי אהבה". כמה טוב יהיה לקרוא אותה במלואה לכשתתפרסם בכתב עת ספרותי, אך כאן הערב שמענו מפיו טעימות מגרות מהרשימה. שחר התייחס למכתב מהמאה השתים-עשרה שמשמש מוטו לפואמה וסיפר פרטים היסטוריים על זהותם של המתכתבים אלואיז מארז'נטיי ופייר אבלאר ועל גורלם הטרגי. לפי דבריו של שחר, דניאל עוז מגשר בשירי הפואמה על הפער שבין מכתבי אהבה אז ועכשיו כפי שהוא יוצר רצף לשוני בין השפה המקראית ועברית בת זמננו. הקשבנו מהופנטים לקריאתו של שחר את השיר:

אֵלֶּה לֹא חִלּוּפֵי מַצַּב רוּחַ. יֵשׁ דָּבָר כָּזֶה שֶׁהַחוּשִׁים

לֹא מַסְפִּיקִים לְהִמָּרַח. הִתְנַדְנְדוּת בְּלִי עֹנֶג.

בַּהַתְחָלָה חָשַׁבְתִּי שֶׁלָּזֶה קוֹרְאִים. לֹא כֵן. אַסְבִּיר.

נָסַעְנוּ לְדוֹתַ'ן בִּשְׁבִיל לְחַפֵּשׂ חֲנוּת סִיגָרִים.

בַּבַּיִת, הִיא עִשְּׁנָה אֶת הַסִּיגָר מִבְּלִי לִזְכֹּר מַדּוּעַ זֶה

לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיֶּיהָ הִתְחַשֵּׁק לָהּ. חָרְפָּה וְנָדְדָה

שְׁנָתָהּ. הִתְפַּטְּמָה וְצָמָה. וְגַם זֶה לֹא הָעִנְיָן.

הַחֶרֶק בָּעִנְבָּר מֵאָה מִילְיוֹן לוֹ. הֶבֶל הַפֶּה שֶׁעַל הַצָּג

כְּבָר פָּג. מַאֲוַיֶּיהָ הַמַּאֲוַיִּים, הוֹ! הֵם!

כַּמָּה שָׁנִים טוֹבוֹת, לֹא כֵן? אַתֶּם יוֹדְעִים. וְלֹא.

לֹא כֵן.

אפרת מישורי מוקסמת מהמוסיקליות של שיריו של דניאל עוד מאז ספרו הראשון "חיי החול". היא קראה את השיר "אֶא" בהנאה ממצלוליו:

אֶא

לא מלהג מספיק בשביל להתחדד

(יותר ויותר מצטרד)

לא מקשקש מספיק בשביל להצטלל

(אם אותי אתה שואל)

מבטא בברור במאה נאנוהרץ

כל הגיג שתהגה

ככה שאפילו הלויתנים

שומעים אותך אֶא.

אֶא.

אֶא.

ובחזרה ל"שיָרי אהבה", אפרת דיברה בהתפעלות על החרוז היצירתי:"אֵי־שָׁם/ … בְּאָלַבַּאם" וקראה את השיר:

נַעֲרָתִי בְּשֵׁשׁ שָׁנִים בְּכוֹרָה מִמֶּנִּי

אַךְ לֵילָהּ צָעִיר בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת

אֲנִי מוֹסֵר לָהּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּלִי לְהַפִּילוֹ לַיָּם

אֲבָל אָז אֲנִי סוֹתְמָהּ בַּעֲלָטָה

 

גַּלּוּ נָא לִי, חֲמֵשׁ אֶצְבְּעוֹתַי

מַה מַּרְגִּישׁוֹת קַרְנֵי הַשַּׁחַר בִּמְרוּצָתָן

בִּשְׂדוֹת כֻּתְנָה מָאֳפָלִים הַרְחֵק אֵי־שָׁם

בְּאָלַבַּאם

 

הקשבתי כולי לקריאתה המתענגת של אפרת ואיחרתי לכתוב בפנקס הרשימות. תודה לך, אפרת: בזכות התמקדותך במוזיקליות של השירים התבהר לי דבר-מה שחשתי לאורך שורה ארוכה של אירועים ספרותיים בהם ביקרתי לאחרונה: שיר טוב שמשתמש בסגולות הצליל והמצלול של השפה – יש בו הקצב והמנגינה משלו, הנכונים עבורו. אין טעם בהלחנתו של השיר שעלולה לדרוס את המוסיקליות הפנימית העדינה של השיר הכתוב.

ערן הדס – יוצר עתידני המשלב בוירטואוזיות בין השפות : Java לתיכנות מחשבים ועברית לכתיבת שירים – טבע את המושג "מציאות וִיְרטוֹפִיסִית" המשתקפת במילות השיר של דניאל עוז :

לֹא כְּמוֹ בַּחַיִּים

כִּי אִם

הֲכִי בַּחַיִּים

 

ערן צייו את השורה הנפלאה בפואמה "אֶצְבָּעוֹת דּוֹפְקוֹת אֶת הָרֹאשׁ בַּמִּקְלֶדֶת" שמשלבת בין המימד התודעתי: " דּוֹפְקוֹת אֶת הָרֹאשׁ " לעולם המחשב: "אֶצְבָּעוֹת … בַּמִּקְלֶדֶת". ערן אמר שבנוסף לקצב הפנימי, למוסיקליות, לשימוש המיומן במשלבי השפה, עליהם דיברו קודמיו, ישנה עוד סגולה בולטת של שירי דניאל: אין הוא מתאר-מצלם רק את עצמו אלא מכניס לתמונה את המרחב והזמן עם אהדה גדולה לסביבה.

דפנה שחורי רוצה לכתוב על רשמיה וריגושיה מהפואמה, אך אלה רוחשים בה וטרם לבשו צורת מלים נכונות ובינתיים היא דיברה בצורה מהורהרת-חולמנית אגב ליטוף הזכוכית המגודלת של ה-IPED. דפנה ציטטה שורות יפיפיות מהפואמה: " אֶלֶף שָׁעוֹת נְקִיּוֹת שֶׁל חֲלוֹם נֶהֱדָר" , "אַהֲבָה -שְׁטוּת פּוֹחֶזֶת / …/ כְּמוֹ חֲתַךְ הַנְּיָר בַּיָּדַיִם".  היא הזכירה בדבריה את המשוררים אורי ברנשטיין ו- William Blake. דפנה קראה מהפואמה:

אֶצְבָּעוֹת דּוֹפְקוֹת אֶת הָרֹאשׁ בַּמִּקְלֶדֶת.

רֹאשׁ מוּרָד כְּכוֹרֵעַ לָלֶדֶת. אַהֲבָה –

שְׁטוּת פּוֹחֶזֶת, הֵן גַּם בִּשְׁבִילְכֶם

הַצְּמוּדִים עַד מַחְנָק.

גַּם מִמֶּרְחַק הַבֵּינַיִם.

גַּם כְּשֶׁהִיא רְחוֹקָה רְחוֹקָה

כְּמוֹ חֲתַךְ הַנְּיָר בַּיָּדַיִם.

 

דפנה שחורי עובדת בימים אלה על ספר השירים "נסיכה מרוטשת" (שם זמני) ובו פרק שירי facebook – כיאה לעידן הדיגיטלי-מרושת שלנו.

הספר עתיד לראות אור בהוצאת "אבן חושן" בסרדת חוברות הסיכה- כמו "שיָרי אהבה".

צ'יקי ארד דיבר על הרשתות החברתיות הידועות facebook ו- twitter וסיפר על איזו רשת-חדֶשֶת. צ'יקי הוא הדובר האחרון. השיר שבחר כבר נקרא ע"י ערן הדס לפניו. צ'יקי, כאמן הפרפורמנס, מפליא לקרוא את השיר:

רַד לַיְלָה חִוַּרְיָן עַל צָג

חַלּוֹנוֹת הַשִּׂיחָה הוּגְפוּ

שׁוֹמֵר מָסָךְ מְפַלְבֵּל בְּחָלְמוֹ

קְטִיפַת הָאוֹר גָּלְשָׁה גָּלְשָׁה

גִּלְּתָה אֶת חֹשֶךְ חַמּוּקֵךְ

רַק הֶבֶל פִּיךְ אֲשֶׁר דָּבַק בְּמָסַכִּי

לֹא פָּג עוֹד

אבל אחרת ממה שנכתב – בסגנון האישי שלו כשהוא מדגיש מלים מסוימות וחוזר עליהן.

דניאל עוז תומך בהכרזתו של צ'יקי ומרחיב אותה: לעולם השיר נקרא לא כפי שנכתב. זו הבחנה פשוטה ויפה כל כך והיא מתקשרת אצלי לחוויה הרב-חושית אותה עברתי למחרת ההשקה בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בה להב שני – ילדון-גאון בן ה-24 ניצח בקלילות ובשמחת הצלחתו על תזמורת אפורי הזקן. שיאו של הקונצרט היה ביצוע חגיגי לפי פרשנות המנצח של הסימפוניה הראשונה של מאהלר, המכוּנָה "הטיטאן", הדרמטית המביעה ביקורת חריפה על מות הילדים וייסורי הנעורים. חשבתי לעצמי: היוצר מיוסר והמבצע מאושר.

דניאל הודה בדבריו ל"תולעת ספרים", למו"ל עוזי אגסי על תהליך הפקת הספר, על העטיפה הצנועה שממש "התלבשה" עליו, לחבריו המשוררים על פרשנויותיהם האישיות של שיריו ואז במהלך מפתיע – כשולף שפן מהכובע – הוציא מתיקו ערמת ספרי שירה של המשוררים המשתתפים על מנת "להחזיר להם",כדבריו, שיר תחת שיר.

אכן דניאל אוהב שירים, כיאה לעורך השירה של המגזין "יקום תרבות", ואת חבריו המשוררים וקרא בקולו המתנגן את מיטב שיריהם. ואז דניאל חיבק את הגיטרה ושר את אחד משירי הפואמה אותו הלחין יום קודם.

דניאל עוז

חגיגת הספר בשיאה …  וכבר נסתיימה, אך נכתבות רשימות ביקורת על הפואמה שיראו אור בכתבי עת בדפוס וברשת וימשכו הקריאות האישיות של השירים ע"י שוחרי השירה.

האנשים ממאנים לעזוב את המקום. על סף חנות הספרים במרפסת הקטנה משוררת ומו"ל מעשנים את מקטרת השירה.

אבל בחוץ, ברחוב מאז"ה חזרתי ל- facebook של הסמרטפון – חבל החיבור למציאות החיים ממשיכים ולצערנו אחדים מהם נגמרים: קראתי ידיעה מאחד האישים המרכזיים בזירת התרבות שאמו מתה וגם על זה עושים like כי זאת השפה המוגבלת של המשחייק, אך אולי הפעם הלייק מוצדייק על השורה האחרונה בסטטוס: "אנחנו אוהבים אותך, אמא. תמיד".

חגית בת-אליעזר, 1.11.2013

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל "הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה" (2008),  "התנסויות" (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי בקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.

חגית בת אליעזר

מודעות פרסומת
Posted in: שירה