סיפור קצר: "הקיפוד" מאת פרדיננד פון שיראך

Posted on 28 באוקטובר 2013 של

4


הקיפוד

השופטים לבשו את גלימותיהם בחדר ההתייעצויות, אחד מהשופטים המושבעים איחר בכמה דקות ושַׁמש בית המשפט הוחלף לאחר שהתלונן על כאבי שיניים. הנאשם היה ממוצא לבנוני, איש גדל גוף ומחוספס, וָליד אַבּו פָטָריס, והוא שתק מתחילת הדיון. העדים עלו לדוכן העדים, הקורבן הגזים מעט, הראיות נבחנו. בית המשפט דן בשוד רגיל לגמרי, עבֵרה שהעונש עליה הוא חמש עד חמש עשרה שנות מאסר. השופטים היו תמימי דעים: בשל עברו הפלילי של הנאשם יגזרו עליו שמונה שנות מאסר, לא היה כל ספק בכך שהוא השודד ושהוא בר עונשין. המשפט התנהל לו בעצלתיים במשך כל היום. זאת אומרת שלא קרה שום דבר מיוחד, אבל גם לא היה שום דבר מיוחד לצפות לו.

השעה כבר היתה שלוש אחרי הצהריים, יום הדיונים בשלב הראיות עמד להסתיים. לא נשארה עוד  עבודה רבה להיום. אב בית הדין הסתכל ברשימת העדים, בית המשפט עוד היה צריך לשמוע רק את עדותו של כרים, אחד מאחיו של הנאשם. נו טוב, אמר אב בית הדין בלבו, כולם יודעים איך צריך להתייחס לאליבי של קרובי משפחה. הוא הביט בכרים מעל למשקפי הקריאה שלו. ואכן, הוא רצה לשאול את העד הזה רק שאלה אחת ויחידה: אם הוא באמת רוצה לטעון שאחיו וליד היה בבית כשבית העבוט בוַארטֶנשטראסה נשדד. השופט הציג לכרים את השאלה בצורה פשוטה ככל האפשר, ואף שאל אותו פעמיים אם באמת הבין אותה.
איש לא ציפה שכרים יפצה בכלל את פיו. אב בית הדין הבהיר לו באריכות יתרה שבתור אחיו של הנאשם מותר לו לשמור על זכות השתיקה. זה היה החוק. כולם באולם הדיונים, גם וליד ועורך דינו, הופתעו כששמעו שכרים רוצה להעיד. עכשיו הם חיכו לתשובתו, תשובה שתכריע את עתידו של אחיו. השופטים היו קצרי רוח, עורך הדין של וליד היה משועמם ואחד מהשופטים המושבעים הציץ כל הזמן בשעונו מפני שעוד רצה להספיק להגיע לרכבת שיוצאת בחמש לדרֶזדֶן. כרים היה העד האחרון בישיבה הזאת, את העדים הלא חשובים שומע בית המשפט בסוף. כרים ידע היטב מה הוא עושה. תמיד ידע.

כרים גדל במשפחה של פושעים. על דודו סיפרו שבלבנון ירה למוות בשישה אנשים בגלל ארגז עגבניות. לכל אחד משמונת האחים של כרים היה עבר של כתבי אישום פליליים שהקראתם בבית המשפט ארכה עד חצי שעה. הם הואשמו בגנֵבה, בשוד, בהונאה, בסחיטה ובעדות שקר. רק ברצח ובהריגה עדיין לא הורשעו.

במשפחה התחתנו זה דורות הדודנים עם הדודניות והאחיינים עם האחייניות. כשהגיע כרים לבית הספר, נאנחו המורים: "עוד אבו פטריס אחד," ואז התייחסו אליו כמו אל אידיוט. הוא נאלץ לשבת בספסל האחורי ביותר והמחנך הראשון שלו הסביר לו, לכרים בן השש, שאסור לו לעורר תשומת לב, אסור לו להרביץ והוא צריך לשתוק. כרים שתק אפוא. הוא הבין מהר מאוד שאסור לו להראות שהוא שונה. אחיו היו סוטרים לו על אחורי ראשו כי לא הבינו את דבריו. חבריו לספסל הלימודים — בכיתה אל"ף שמונים אחוז מהם היו זרים, הודות לתוכנית האינטגרציה של העירייה — היו לכל היותר  צוחקים לו כשניסה להסביר להם משהו. בדרך כלל סטרו לו גם הם על אחורי ראשו כשהיה נדמה להם שהוא שונה מדי. על כן דאג כרים לקבל ציונים גרועים. לא היתה לו ברֵרה.
כשהיה בן עשר לימד את עצמו כרים הסתברות, חשבון אינטגרלי וגאומטריה אנליטית מתוך ספר לימוד. את הספר גנב מספריית המורים. אבל לקראת המבחנים בכיתה היה מחשב לעצמו בכמה  מתוך התרגילים המגוחכים הוא צריך לטעות כדי שיקבל ציון "מספיק בקושי" שלא יעורר תשומת לב. לפעמים היתה לכרים הרגשה שהמוח שלו מזמזם כשהוא נתקל בבעיה מתמטית שנחשבה לבלתי פתירה. אלה היו רגעי האושר האישיים שלו.
כמו כל אחיו, אפילו המבוגר שבהם, שהיה בן עשרים ושש, גר כרים בבית אמו; אביו מת זמן קצר לאחר שנולד. בדירת המשפחה בנויקלן היו שישה חדרים. שישה חדרים לעשר נפשות. הוא היה האח הקטן ביותר וקיבל את החדרון ששימש מחסן. בצוהר היתה שמשה חלבית והיה שם מדף מעץ אלון.   לחדרון הזה התגלגלו חפצים שאיש לא רצה בהם עוד:
מטאטאים בלי מקלות, דליים בלי ידיות, חוטי חשמל שכבר לא היו מחוברים לשום מכשיר. בחדרון הזה ישב כרים כל היום מול מחשב, ובעוד אמו חשבה שהוא מתעסק במשחקי וידאו, כמו אחיו החזקים, קרא כרים ספרים קלאסיים באתר גוּטֶנבֶּרג.
כשהיה בן שתים עשרה ניסה כרים בפעם האחרונה להיות כמו האחים שלו. הוא כתב תוכנת מחשב שהצליחה להערים על כל החסימות האלקטרוניות של בנק הדואר ולגבות ממיליוני חשבונות מאיות של סנטים בלי לעורר תשומת לב. אחיו של כרים לא הבינו מה ה"טיפש", כך כינו אותו, נתן להם. שוב סטרו לו על אחורי ראשו, את התקליטור עם התוכנה זרקו לפח. רק וליד שם לב שכרים עולה ביכולות שלו על אחיו, הוא לקח אותו תחת חסותו והגן עליו מפני האחים הגסים יותר מבין השמונה.

כשמלאו לכרים שמונה עשרה עזב את בית הספר. הוא דאג לסדר את העניינים כך שבקושי קיבל תעודת סיום. איש מבני משפחתו עוד לא הגיע רחוק כל כך. מווליד לווה שמונת אלפים אירו. וליד חשב שכרים זקוק לכסף כדי לסחור בסמים ונתן לו אותו ברצון. בינתיים רכש לו כרים ידע רב כל כך על הבורסה, שהוא סחר באמצעות האינטרנט בפוֹרֶקס מרקט.

בתוך שנה אחת הרוויח כמעט שבע מאות אלף אירו. הוא שכר לו דירה קטנה ברובע בורגני של העיר, בכל בוקר עזב את דירתה של אמו ונסע לדירה שלו בדרכי עקיפין מסובכות כל כך, שהיה יכול להיות בטוח לגמרי שאיש לא עקב אחריו. הוא ריהט את דירת המילוט שלו, קנה ספרי מתמטיקה ומחשב מהיר יותר, והעביר את זמנו במסחר בבורסה הווירטואלית ובקריאה.

משפחתו הניחה שה"טיפש" סוחר עכשיו בסמים, והיתה מרוצה. מובן שכרים היה הרבה יותר מדי צנום מלהיחשב לאבו פטריס אמתי. הוא אף פעם לא הלך למועדון קיקבוקסינג, אבל בכל זאת ענד כמו אחיו שרשרות זהב ולבש כמוהם חולצות משי בצבעים עזים ומעילי עור שחורים. הוא דיבר בעגה השכונתית ואפילו זכה למעט כבוד, כי מעולם לא נתפס. אחיו לא התייחסו אליו ברצינות. לוּ נשאלו, היו עונים שהוא פשוט שייך למשפחה. מעבר לזה הם לא התעניינו בו.

על החיים הכפולים שלו לא ידע איש. לא ידעו שיש לו מלתחה שלמה של בגדים אחרים, וגם לא  שהשלים בקלי קלות את תעודת הבגרות שלו בלימודי ערב ושהוא מאזין פעמיים בשבוע להרצאות במתמטיקה באוניברסיטה. לכרים היה מעט רכוש, הוא שילם מסים, והיתה לו חברה נחמדה שלמדה ספרות באוניברסיטה ולא ידעה דבר וחצי דבר על נויקלן.

כרים קרא את כתב האישום נגד אחיו. כל בני המשפחה החזיקו אותו בידיהם, אבל רק כרים הבין את תוכנו. וליד התנפל על בעליו של בית עבוט, שדד ממנו ארבעה עשר אלף ארבע מאות ותשעים אירו ונסע הביתה במהירות הבזק כדי שיהיה לו אליבי. בעל בית העבוט הזעיק את המשטרה ומסר לשוטרים תיאור מדויק של השודד; לשני השוטרים היה ברור מיד שהאיש הוא ככל הנראה אחד מבני משפחת אבו פטריס. אמנם האחים היו דומים להפליא זה לזה, דבר שכבר הציל אותם לא פעם. שום עֵד לא היה יכול להבדיל ביניהם במסדרי זיהוי, ואפילו בתצלומים של מצלמות אבטחה היה קשה להבדיל ביניהם.
הפעם היו השוטרים זריזים. וליד החביא את השלל בדרכו הביתה והשליך את הנשק ששימש אותו לביצוע השוד לנהר שְׁפּרֶה. כשפרצה המשטרה לדירה ישב על הספה ושתה תה. הוא לבש חולצת טי בצבע ירוק ועליה הכיתוב FORCED TO WORK באותיות צהובות זוהרות. הוא לא ידע את משמעות המילים, אבל הוא חשב שזה יפה. השוטרים עצרו אותו. בשל "מסוכנוּת" ערכו השוטרים בדירה "חיפוש פולשני": הם חתכו את הריפודים של הספות, רוקנו את תוכנן של מגירות על הרצפה, הפכו ארונות, ואפילו את הפנלים עקרו מהקירות, משום שחשדו שיש מאחוריהם מקומות מחבוא. הם לא מצאו כלום. וליד נשאר במעצר בכל זאת — בעל בית העבוט תיאר את חולצת הטי שלו ברור מאוד. שני השוטרים שמחו שסוף־סוף תפסו אחד מהאחים אבו פטריס, שאפשר יהיה לנטרל אותו לחמש שנים לפחות.

כרים ישב על כיסא העדים והביט לעבר שולחן השופטים. הוא ידע שאם ייתן לווליד רק אליבי ותו לא, איש באולם לא יאמין אפילו למילה אחת שלו. אחרי ככלות הכול, גם הוא ממשפחת אבו פטריס, משפחה שהפרקליטות ראתה בה משפחת פשע לכל דבר. כולם באולם ציפו שכרים ישקר. ככה זה לא ילך, וליד ייבלע בכלא לשנים רבות.

כרים חשב על אמירה של בן העבדים ארכילוֹכוֹס, שהיתה נר לרגליו: "השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול." אם השופטים ופרקליטי המדינה היו שועלים, הוא היה הקיפוד, ואת מלאכתו ידע היטב.

"כבוד השופט…" אמר כרים והתייפח. הוא ידע שההתייפחות הזאת לא תיגע ללבו של איש, אבל היא הגבירה את תשומת הלב. כרים התאמץ ככל יכולתו להישמע טיפש אבל אמין. "כבוד השופט, וליד היה כל הערב בבית." הוא הניח להפסקה בדבריו לפעול את פעולתה. מזווית עינו ראה שהתובע רושם לעצמו הערה, הוא פתח נגדו בהליך בגין עדות שקר.
"אה, כל הערב בבית…" אמר אב בית הדין ורכן לפנים. "אבל הקורבן זיהה את וליד באופן ודאי."
התובע נענע בראשו, הסנגור שקע בקריאת התיק.

כרים ידע איך נראים התצלומים ממסדר הזיהוי. ארבעה שוטרים, שנראים כמו שוטרים: שפמים בלונדיניים קטנים, פאוץ' חגור להם על בטנם, נעלי ספורט, ועל ידם וליד: גבוה מהם בראש ורחב מהם פי שניים, עורו כהה והוא לובש חולצת טי ירוקה שעליה כיתוב בצבע צהוב. גברת אחת בת תשעים, עיוורת למחצה, שלא היתה במקום בעת ביצוע השוד, "זיהתה אותו בוודאות."

כרים חזר והתייפח וקינח את אפו בשרוול מעילו. השרוול לא נשאר נקי. כרים בחן את הלכלוך ואמר: "לא, כבוד השופט, זה לא היה וליד. כבודו יואיל להאמין לי, בבקשה."
"אני שב ומזכיר לך שאם אתה כבר מעיד בבית המשפט, עליך לומר את האמת."
"נכון, זה מה שאני עושה."
"אתה מסתכן בעונשים כבדים, אתה עלול להגיע לבית הסוהר," אמר השופט. הוא רצה שההסבר שלו יתאים לרמה של כרים. ואז אמר בהתנשאות: "אם זה לא היה וליד, אז מי כן?" השופט הביט סביבו. התובע חייך.
"באמת, מי כן?" חזר על השאלה. הוא ספג מבט נוזף מן השופט, הסמכות לחקור את העד היתה שלו עכשיו.
כרים היסס ככל שאִפשר לו הזמן. הוא ספר בלבו עד חמש, ואז אמר:
"עימאד."
"מה? מה פירוש עימאד?"
"זה היה עימאד, לא וליד," אמר כרים.
"מי זה עימאד הזה?"
"עימאד הוא אח אחר שלי," אמר כרים.
אב בית הדין הביט בו בפליאה, אפילו הסנגור התעורר לחיים פתאום. "בן משפחת אבו פטריס מפר את הכללים ומפליל מישהו ממשפחתו שלו?" שאלו את עצמם כל הנוכחים.
"אבל עימאד נעלם לפני שהמשטרה הגיעה," הוסיף כרים.
"כן? נו טוב." אב בית הדין החל להתרגז. אילו פטפוטים מטופשים, אמר בלבו.
"לפני שנעלם הוא עוד נתן לי את זה," אמר כרים. הוא ידע שהצהרה בלבד לא תספיק. חודשים לפני המשפט כבר החל למשוך מחשבונות הבנק שלו סכומי כסף שונים. עכשיו היה כל הכסף מונח במעטפה חומה, בדיוק באותו צירוף של שטרות ומטבעות ששדד וליד. הוא נתן לשופט את המעטפה.
"מה יש בפנים?" שאל השופט.
"אני לא יודע," אמר כרים.
השופט קרע את המעטפה והוציא מתוכה את הכסף. הוא לא חשב על העניין של טביעות  אצבעות, אבל בלאו הכי לא היו מוצאים טביעות אצבעות. הוא ספר את הכסף לאט ובקול רם: "יש פה ארבעה עשר אלף ארבע מאות ותשעים אירו, ואת המעטפה הזו מסר לך עימאד ב־ 17 באפריל?"
"כן, כבוד השופט, בדיוק כך."
השופט התלבט, ואז שאל את השאלה שבאמצעותה רצה להפיל את כרים הזה בפח. בנימה מעט לעגנית שאל: "האם אתה מצליח להיזכר אילו בגדים לבש עימאד כשמסר לידיך את המעטפה?"
"אה. רק רגע, כבודו."
הקלה סביב שולחנם של השופטים. אב בית הדין נשען לאחור.
עכשיו לאט, תעשה הפסקה בדיבור, תכריח את עצמך לעשות הפסקות, אמר כרים בלבו, ובקול אמר: "מכנסי ג'ינס, מעיל עור שחור, חולצת טי."
"איזו חולצת טי?"
"אוי, את זה אני באמת כבר לא זוכר," אמר כרים.
אב בית הדין הביט בשביעות רצון באחד מעמיתיו, השופט שיהיה עליו לכתוב אחר כך את פסק הדין. שני השופטים נדו זה לזה בראשם.
"אה…" כרים התגרד בראשו. "אה, כן, נזכרתי. כולנו קיבלנו את החולצות האלו מדוד שלנו. הוא הצליח לקנות אותן ממש בזול ונתן לנו אותן במתנה. על החולצות האלו כתוב משהו באנגלית, שאנחנו צריכים ללכת לעבוד או משהו כזה. משהו משעשע כזה."
"אתה מתכוון לחולצה שווליד לובש בתצלום הזה?" אב בית הדין הציג לכרים תצלום מתיק התצלומים של החקירה.
"כן, כן, כבוד השופט. בדיוק. זו החולצה. יש לנו המון חולצות כאלו. גם אני לובש חולצה כזו. אבל זה שבתמונה הוא וליד, לא עימאד."
"כן, את זה גם אני יודע," אמר השופט.
"תראה לנו בבקשה," אמר התובע.
סוף־סוף, אמר כרים בלבו, ובקול אמר: "מה זאת אומרת להראות? החולצות הרי בדירה."
"לא, אני מתכוון לחולצה שאתה לובש עכשיו."
"מה, ברצינות?"
"כן, כן, קדימה," אמר אב בית הדין.
כשגם התובע נד בראשו ברצינות, משך כרים בכתפיו. הוא משך ברוכסן של מעיל העור שלו ופתח  אותו בשוויון נפש רב ככל האפשר. הוא לבש את אותה החולצה שלבש וליד בתצלום שבתיק החקירה. בשבוע שעבר הזמין כרים עשרים חולצות כאלה באחת מאינספור החנויות להדפסה על חולצות שבקרויצברג, הוא חילק חולצה אחת כזו לכל אחד מהאחים ועשר חולצות נוספות השאיר בדירת אמו, למקרה שהמשטרה שוב תגיע לערוך חיפוש.
בית המשפט יצא להפסקה, ואת כרים שלחו אל מחוץ לאולם. לפני שיצא עוד הספיק כרים לשמוע שהשופט אומר לתובע שעכשיו נותרה רק החקירה הנגדית, אין ראיות נוספות. הסיבוב הראשון עבר בשלום, אמר כרים בלבו.

כשנקרא כרים לשוב אל האולם, שאלו אותו אם יש לו עבר פלילי והוא ענה בשלילה. התובע המציא לשופט מסמך רשמי שאישר את תשובתו של כרים.
"מר אבו פטריס," אמר נציג הפרקליטות, "הרי ברור לך שבהצהרתך זו אתה מפליל את עימאד."
כרים הנהן. בוש ונכלם תקע את מבטו בנעליו.
"מדוע אתה עושה זאת?"
"העניין הוא כזה," אמר כרים, ועכשיו אף גמגם מעט. "גם וליד הוא אחי. אני הצעיר ביותר מכל האחים, הם תמיד אומרים שאני הטיפש או משהו כזה. אבל וליד ועימאד הם שניהם האחים שלי, ככה זה. מובן? אבל אם אחד מהאחים האחרים שלי הוא  השודד, הרי לא ייתכן שווליד יֵשב בכלא בגלל משהו שעימאד עשה. כבר עדיף היה אם השודד היה מישהו אחר לגמרי, זאת אומרת לא מהמשפחה… אבל השודד הוא אחד מהאחים שלי. עימאד, ככה זה."
ועכשיו השליך כרים לזירה את הפצצה האחרונה.
"כבוד השופט," אמר, "וליד באמת לא היה השודד. אבל וליד ועימאד מאוד דומים, אין מה לומר. בבקשה, כבודו." הוא פשפש בארנקו הבלוי והמלוכלך, שלף תצלום משפחתי מקומט של כל תשעת האחים ותחב אותו בצורה לא נעימה תחת אפו של אב בית הדין. הלה הושיט את ידו אל התצלום והניחו ברוגזה על שולחנו.
"הנה, הראשון בתמונה זה אני, השני, כבוד השופט, זה וליד, השלישי זה פארוק, הרביעי זה עימאד, החמישי…"
"האם יורשה לנו לשמור את התמונה?" נכנס עורך הדין מהסנגוריה הציבורית אל תוך דבריו של כרים. הוא היה איש מבוגר וידידותי, שהמקרה הזה פתאום לא נראה לו אבוד כל כך.
"רק אם אוכל לקבל אותה בחזרה, יש לי רק תמונה אחת כזו, הצטלמנו ככה בשביל הדודה חלימה בלבנון, לפני חצי שנה, זאת אומרת כל התשעה אחים זה לצד זה, כן?" כרים הביט בסובבים אותו, כדי לראות אם הבינו את דבריו. "הצטלמנו כדי שלדודה תהיה הזדמנות לראות את כולם בתמונה אחת. אבל בסוף בכל זאת לא שלחנו לה את התמונה, כי פארוק אמר שהוא נראה לא טוב…" כרים התבונן שוב בתמונה. "הוא באמת לא נראה טוב, פארוק. הוא בכלל לא…"
אב בית הדין קטע את דבריו בתנועת יד. "הואל נא לחזור למקומך, אדוני העד."
כרים התיישב על כיסא העדים והחל מבראשית: "אני אומר שוב, כבוד השופט. הראשון בתמונה זה אני, השני זה וליד, השלישי זה פארוק, הרביעי…"
"תודה," אמר השופט ברוגזה. "הבנו את זה."
"העניין הוא שאף אחד לא מצליח להבדיל בין עימאד לווליד. גם בבית הספר המורים התבלבלו. פעם אחת, בבחינה בביולוגיה, בגלל שווליד היה גרוע כל כך בביולוגיה…" המשיך כרים בלי היסוס.
"תודה," אמר השופט בקול רם.
"רגע, אני אספר מה קרה אז בבחינה בביולוגיה…"
"לא," אמר השופט.
כרים התבקש לרדת מדוכן העדים והוא יצא מהאולם.
בעל בית העבוט ישב בקהל. בית המשפט כבר גבה ממנו עדות, אבל הוא רצה להיות נוכח בשעת ההרשעה. הלוא הוא היה הקורבן. עכשיו קראו לו לעלות שוב אל הדוכן והתמונה המשפחתית הונחה לפניו. הוא הבין שמי שחשוב הוא "מספר שתיים" בתמונה, אותו הוא צריך לזהות. הוא אמר — קצת מהר מדי, כך חשב הוא עצמו לאחר מכן — שהשודד הוא "כמובן האיש שמופיע שני בתמונה." אין לו ספק, זה השודד, כן, חד־משמעית כן, "מספר שתיים" בתמונה. האווירה באולם נרגעה מעט.
בינתיים עמד כרים מעברה האחר של דלת האולם ותהה כמה זמן יידרש לשופטים כדי להבין את המצב לאשורו. אב בית הדין לא יזדקק לזמן רב, הוא יחליט לחקור את בעל בית העבוט פעם נוספת. כרים חיכה בדיוק ארבע דקות, ובלי שהתבקש נכנס בחזרה לאולם. הוא ראה את בעל בית העבוט סמוך לשולחנו של השופט, גוהר מעל לתמונה המשפחתית. הכול התנהל כמו שתכנן. ואז התפרץ כרים בקול רם ובמהירות, ואמר ששכח לומר משהו, הוא צריך להעיד עוד פעם, בבקשה, רק משהו קצר, זה חשוב מאוד. אב בית הדין, שלא אהב התפרצויות מסוג זה באולם בית המשפט, אמר בכעס: "נו, מה עכשיו?"
"סליחה, טעיתי, טעיתי טעות מטופשת, כבוד השופט, טעות ממש טיפשית."
כרים שב ומשך אליו מיד את תשומת לבם של כל הנוכחים. כולם ציפו עכשיו שיחזור בו מעדותו שהפלילה את עימאד. עניין כזה היה דבר שבשגרה.
"אז ככה, כבוד השופט, עימאד הוא השני שמופיע בתמונה. וָליד הוא לא השני שמופיע בתמונה, הוא הרביעי. סליחה, אני פשוט מבולבל. בגלל כל השאלות והכול. אני מצטער."
אב בית הדין נענע בראשו, פניו של בעל בית העבוט האדימו, הסנגור גיחך. "השני, כן?" אמר אב בית הדין בזעם. "השני, אם כך…"
"כן, כן, השני. העניין הוא כזה, כבוד השופט," אמר כרים, "מאחורי התמונה הרי רשמנו בשביל הדודה מי זה מי, כדי שתדע, כי היא, זאת אומרת הדודה, בכלל לא מכירה את כולנו. אז היא רצתה לראות פעם אחת את כולנו, אבל היא לא יכולה להגיע לגרמניה, כי בגלל הוויזה וזה. אבל אנחנו כל כך הרבה אחים. שכבוד השופט יסתכל בבקשה מאחורי התמונה. הוא רואה? כתובים שמה כל השמות לפי הסדר, אותו סדר שבו הם מופיעים בצד השני, זאת אומרת בתמונה. טוב, אז מתי אני אקבל בחזרה את התמונה?"

לאחר שהמשטרה הוציאה מהארכיון שלה תצלומים של עימאד ו"בחנה אותם בחינה מדוקדקת", נאלץ בית המשפט לזכות את וליד מאשמה.

המשטרה עצרה את עימאד, אבל באמצעות חותמות היציאה והכניסה שבדרכונו הוא הצליח להוכיח שביום ביצוע השוד היה בלבנון, דבר שכרים ידע מראש, כמובן. עימאד שוחרר לאחר שני ימי מעצר.

לבסוף פתחה הפרקליטות בחקירה נגד כרים בגין עדות שקר בשבועה והפללה שקרית של עימאד. כרים סיפר לי את הסיפור והחלטנו שלהבא ישתוק בבית המשפט. גם אחיו יכלו, בתור קרובים מדרגה ראשונה, להשתמש בזכות השתיקה. לפרקליטות לא נותרו ראיות. לבסוף לא נשאר נגד כרים אלא חשד כבד. כל תחזיותיו היו נכונות, לא היה אפשר להעמידו למשפט. היו יותר מדי אפשרויות אחרות. ייתכן, למשל, שווליד נתן את מעטפת הכסף לעימאד, או שאחד מהאחים האחרים נסע עם דרכונו של עימאד — האחים הרי דמו מאוד איש לרעהו.

אֶחיו של כרים, כמובן, שוב סטרו לו על אחורי ראשו. הם לא הבינו שהוא הציל את וליד והביס את מערכת המשפט.

כרים שתק. הוא חשב על הקיפוד והשועלים.

_____________________

מתוך הספר "פשעים" מאת פרדיננד פון שיראך. תרגם מגרמנית: יונתן ניראד. 263 עמודים * 88 ₪

Advertisements