קלאסיקות במבחן הזמן: הגיבן מנוטרדאם/ ויקטור הוגו

Posted on 29 בספטמבר 2013 של

4


"הגיבן מנוטרדאם" הוא אחד הסיפורים המפורסמים בעולם, גם אם הלכה למעשה, מעטים הם בני זמננו ברחבי העולם שקראו את הספר המקורי במלואו. כך גם אני – בראשי נמצאת תמונת דמותו של הגיבן קוואזימודו (כנראה מהסרט המצויר של דיסני) ושל הצוענייה היפה אזמרלדה, וגם שמותיהם חקוקים במוחי מאז ומעולם, וזאת מבלי שקראתי אפילו אות אחת שכתב ויקטור הוגו על דמויותיהם. המצב הזה מתכתב עם תיאוריה שמנסה הוגו לשזור לאורך כל הספר, לפיה בראשית הייתה האדריכלות, וכל רעיון שבני האדם רצו להביע הובא לידי ביטוי באמצעות המבנים שהם בנו (פסלים, בתים, מקדשים, כנסיות וכו'), עד אשר הגיע הדפוס וטרף את הקלפים.

הדפוס, לדידו של הוגו, אפשר לבני האדם להביע רעיונות ולהפיץ אותם בקלות מבלי שיהיה צורך להגיע למקום אחד כמו הקתדרלה הראשית של העיר ושם לספוג את הרעיונות שניסו להביע מתכנני ואדריכלי המבנה. אם נמשיך את התיאוריה של הוגו משנת 1830, נוכל לומר אפוא שהעובדה שרובנו שמענו על "הגיבן מנוטרדם" ועל אזמרלדה היפה מבלי לקרוא את היצירה המקורית המלאה, מעידה על כך שתקשורת ההמונים (בעיקר הקולנוע והטלוויזיה) החליפה את הדפוס, ואין עוד צורך במילה הכתובה בכדי להעביר רעיונות ודימויים לקהל הרחב. או שאולי מדובר בתנועה מעגלית שבה עברנו מייצוג חזותי לייצוג סמלי (בעזרת אותיות וחוקי שפה) ועתה שוב חזרנו לייצוג החזותי.

כך או כך, הקריאה ב"גיבן מנוטרדאם" היא מרתקת ובעייתית בו זמנית. הסיפור נפתח בביקור של המחבר בקתדרלת נוטרדאם, כמה שנים לפני שהתיישב לכתוב את הסיפור (כלומר – בשליש הראשון של המאה ה-19), ובו הוא מבחין במילה היוונית " ΑΝΑΓΚΗ" שנחרטה בגומחה אפלה על קיר אחד המגדלים, ופירושה "גורל". כשהוא חוזר לשם כמה שנים מאוחר יותר הוא מגלה שהכתובת נמחקה ואין לה זכר. כמו עוגיית המדלן שמציתה את זכרונו של פרוסט ב"בעקבות הזמן האבוד", כך גם הכתובת הזו מציתה את דמיונו של המחבר שמחליט לכתוב סיפור בעקבות המילה "גורל". ואכן, "הגיבן מנוטרדאם" הוא סיפור פאטליסטי וטראגי שמציב מספר רב של אקדחים לכל אורכו עד שברגע הסיום כולם יורים ומקיימים את צו הגורל במלואו, כנהוג בטרגדיות יווניות ובטלנובלות ספרדיות.

העלילה מתרחשת בפריז של שנת 1482, רגע לפני שהמציאות האירופאית תעבור ממה שנהוג לכנות "חשכת ימי הביניים" אל האור הגדול והתחייה מחדש של תקופת "הרנסאנס" (1492 – גילוי אמריקה, איחוד ספרד וגירוש המוסלמים מאירופה, 1517 – תחילת תנועת הרפורמציה של מרטין לותר, 1519 – מגלן מקיף את העולם, 1543 – פרסום התיאוריה של קופרניקוס על מערכת השמש וכך הלאה). אולם, הגיבן מנוטרדאם, הלא הוא מצלצל הפעמונים הנכה והמעוות קוואזימודו, הוא דווקא לא הדמות המרכזית בספר כפי שניתן היה לצפות. מתברר ששמו של הספר בצרפתית הוא "נוטרדאם של פריז: 1482" ורק התרגום לאנגלית הסיט את המוקד מהקתדרלה אל עבר מצלצל הפעמונים (אפשר לקרוא על כך באחרית הדבר של ד"ר איזבל לרוש שמובאת בסוף הספר).  ואכן, כל הנזכרים בכותרת המקורית הם למעשה הדמויות הראשיות בספר: קתדרלת נוטרדאם האימתנית, פריז על נופיה ואוכלוסייתה, ושנת 1482 – שנה שמייצגת את הלכי הרוח בשלהי ימי הביניים.

בפריז של התקופה הזו, משפטי האי-צדק שנערכים בפאלה דה ז'וסטיס ע"י שופטים מושחתים (עד כדי כך שאפילו שופט חירש חורץ גורלות, כי ממילא אין טעם שיקשיב לדברי הנאשם) מספקים בסיטונאות עבודה לכמרים מענים ולתליינים סדיסטים, שבתורם מספקים בידור להמונים שמתאספים בכיכר גְרֵב שליד כנסיית נוטרדאם על מנת לצפות בתליית הנאשמים או בענישתם על עמוד הקלון. בכיכר הזאת וברחובות העיר נמצאים גם פשוטי העם, צוענים, גנבים, שיכורים, נזירות מתענות וגם בורגנים ואצילים עשירים, ומתוכם מציע לנו הוגו כמה דמויות מייצגות: אזמרלדה הצוענייה היפה שעושה מופעים עם עז בעלת קרניים ופרסות מוזהבות; קוואזימודו מצלצל הפעמונים היתום, החירש, הצולע, בעל עין אחת וכיעור בלתי יתואר; פייר גרנגואר – פילוסוף ומחזאי שיורד מנכסיו ועובר לחיות בין פשוטי העם; ז'אן – סטודנט שיכור שלא מצליח להתמיד בלימודיו; פבוס – חייל בן טובים שעומד להתחתן עם בת טובים ממעמדו שלו; וקלוד פרולו – ארכידיאקון בעל השכלה דתית מזהירה ועניין באלכימיה, מדע וכשפים.

התיאורים ההיסטוריים הריאליסטים של הוגו ודרך הסיפור הסבלנית שלו מאפשרים לקורא לצלול אל תוך התקופה, להריח את הריחות ולראות את המראות. תפאורה מושלמת. אך בכל הנוגע לסיפור עצמו ולדמויות המרכיבות אותו – כאן כבר הוגו מקשה על הקורא מהמאה ה-21.

הדמויות של הוגו שטוחות וסימבוליות באופן שמתקשר אצלנו לז'אנרים אמנותיים  מזן נחות דוגמת טלנובלות, סרטי בוליווד או "סרט ערבי של יום שישי"; אזמרלדה היא יפהפיה עוצרת נשימה, טובת לב ותמימה, שכולם מתאהבים בה עד כלות רק על סמך המראה שלה. דווקא עליה נופלים ייסורי איוב ומבקשים פעם אחת פעם לשפוט אותה בעוון כישוף. קוואזימודו הוא הכיעור בהתגלמותו, אך הקיום החייתי שלו כמעט הופך גם אותו לתמים, כמו כלב חזק שיכול לנשוך אך לא עושה זאת מרוע. פבוס החייל הוא אדם שטחי וחסר מוסר שאזמרלדה מתאהבת בו והוא מנצלת זאת לצרכיו המיניים על אף שהוא מאורס לאחרת. הארכידיאקון פרולו, אולי הדמות המורכבת ביותר, גם הוא נע באופן שטחי בין שלמות אידיאולוגית ונזירית, לתאוות פנימיות בלתי ניתנות לשליטה.

הוגו מעביר את הקורא בין כל הדמויות השטוחות הללו המשוטטות בפריז, כשמידי פעם הוא מכניס גם את דמות המספר כדי שתוכל להזכיר לנו את זמן ההווה שבו נכתב הסיפור וללמדנו מוסר השכל זה או אחר. הטקטיקה הסיפורית הזו גורמת לעיתים לתחושה של טיול מאורגן שמנוהל בידי מדריך תיירים מיומן.

בעיה נוספת בכתיבה של הוגו, היא הגישה האנכרוניסטית שלו כלפי התקופה שבה מתרחש הסיפור. כלומר, הוא שופט את התקופה מבעד לעיניו של בן המאה ה-19, שלא מכבר חווה את המהפכה הצרפתית ונמצא בעיצומה של תקופת הנאורות. מצד שני, צריך לומר שביקורת שנכתב במאה ה-21 על גישה אנכרוניסטית של סופר מהמאה ה-19, היא אנכרוניסטית בעצמה. אנחנו יכולים לבקר את הוגו על אנכרוניזם רק מפני שאנחנו חיים בתקופה שמודעת לבעייתיות בגישה הזו.

 אז האם "הגיבן מנוטרדאם" עומד במבחן הזמן? שוב אאלץ לענות בצורה לא נחרצת. הוא עומד במבחן הזמן רק בצורה חלקית. התיאורים הנפלאים של פריז, הסיפור הרומנטי והסוחף, הקצוות המהודקים של הסיפור – כל אלה עוברים גם אל הקורא של ימינו. כאן יש לציין גם את התרגום המשובח של ארז וולק לעברית שמצליח לשמור על משלב לשוני גבוה מבלי להשתמש בעברית ארכאית, וכן, את הבחירה של הוצאת פן להוציא לאור את המהדורה השלמה והמלאה, ולא כפי שעשו בהוצאת כתר עם יצירתו הגדולה השנייה של הוגו – "עלובי החיים" – שיצאה לאור תוך השמטת פרקים מסויימים שלכאורה אינים מתקשרים ישירות לעלילה המרכזית.

אבל אם נחזור למבחן הזמן – אין ספק שהדמויות השטוחות, העלילה האופראית-טלנובלית, התיאורים הארכניים לעיתים והטון הדידקטי של המחבר, יכולים בכל זאת להקשות על הקורא בין ימינו.

כדאי, אם כן, לגשת אל הקריאה ב"גיבן מנוטרדאם" מצויידים בגישה מתאימה. אתם לא עומדים לקרוא רומן פסיכולוגי על מעמקי נפש האדם, אלא להיחשף לרומן היסטורי מופתי מהמאה ה-19, של אחד מגדולי הסופרים של התקופה, שמניח את כתיבתו הנפלאה, את ידיעותיו המרשימות ואת הגישה הפילוסופית המעניינת שלו, על גבי סיפור סוחף אך שטוח ובמידה מסויימת גם קיטשי. אם תבואו מוכנים, ההנאה מובטחת.

ציטוט נבחר:

עד למאה החמש-עשרה היתה האדריכלות ספר הזיכרונות של המין האנושית; בימים ההם שום מחשבה, פשוטה או מורכבת, לא נגלתה לָעולם אלא בצורת מבנה, כל רעיון עממי וכל חוק דתי, היו לו מבנים משלו; ובקיצור, לא היתה מחשבה משמעותית שהמין האנושי לא חקק באבן. ומדוע? משום שכל מחשבה, פילוסופית או דתית, מבקשת להנציח את עצמה, משום שרעיון שהניע דור אחד רוצה להניע גם דורות אחרים ולהותיר את חותמו. ובכן, כמה אלמותי ושברירי הוא כתב היד! כמה מוצק ממנו ספר הבניין, כמה עמיד וחסין ממנו! כדי להחריב את המילה הכתובה, די בלפיד בודד ובטורקי בודד. כדי להרוס את המילה הבנויה, יש צורך במהפכה חברתית, במהפכה עלי אדמות. הברברים פסחו על הקולוסיאום; אפשר שהמבול פסח על הפירמידות.

במאה החמש-עשרה הכל משתנה.

המחשבה האנושית מגלה דרך חדשה להנציח את עצמה, ואם לא די בכך שהיא עמידה ובת קיימא יותר מן האדריכלות, היא גם פשוטה וקלה ממנה. האדריכלות מודחת מכס המלכות. אותיות העופרת של גוטנברג יורשות את אותיות האבן של אורפיאוס.

הספר יהרוג את הבניין.

המצאת הדפוס היא האירוע החשוב ביותר בתולדות האנושות. אם כל המהפכות. זוהי ההתחדשות המוחלטת של צורת הביטוי האנושית; זוהי מחשבת האדם שפושטת צורה ולובשת צורה אחרת, זוהי השלת העור השלמה והמוחצת של הנחש הסמלי, שמאז אדם הראשון מייצג את הבינה.

בצורתה המודפסת, המחשבה עמידה מאי פעם; היא הפכפכה, חמקמקה, אי-אפשר להשמידה. היא נמהלת באוויר. בימי האדריכלות היא היתה להר, וניכסה לעצמה בכוח זמן ומקום. עכשיו היא מתגלגלת בדמותה של להקת ציפורים מתפזרת לארבע רוחות השמים ומאכלת כל פינה באוויר ובחלל בו-בזמן.

 

על הספר ברשת:

אביעד קליינברג, הארץ

רונן טל, סופהשבוע

שרון שלו ורשבסקי, קוואלת ספרים

מודעות פרסומת