ברבות השנים ‘יוליסס’ של ג’יימס ג’ויס הפך לשם נרדף לספרות גבוהה שאף אחד לא באמת קרא. החלטתי לקחת על עצמי את המשימה (יש שיאמרו משימה בלתי אפשרית) לקרוא את הספר ולחזור ולדווח מהמקום שרק מעטים חזרו ממנו בחיים.

קודם כל נדרשתי לקרוא את האודיסאה של הומרוס, כיוון ש’יוליסס’ הוא למעשה מעין גירסה מודרנית/פארודית לסיפור של אודיסאוס (השם יוליסס הוא התרגום האנגלי לשם אודיסאוס). כשסיימתי, רכשתי גם את “המדריך ליוליסס” שכתבו חזי ועפר שלח (הוצאת מחברות לספרות), בתקווה שיהיה לי לעזר במסע אל עבר התופת.

לקח לי בערך שנה לקרוא את יוליסס. כל יום קראתי כמה עמודים ואחריהם עברתי לקרוא את הפירושים הרלוונטים במדריך של השלחים. ועכשיו כשחזרתי, אני יכול להגיד בלב שלם – אין סיבה אמיתית שתרגישו רע על כך שלא קראתם את יוליסס, ואולי אין סיבה אמיתית שתנסו לקרוא אותו.

הקריאה ביוליסס דומה לריצת מרתון. הריצה עצמה והאימונים המפרכים גורמים סבל, אבל השגת היעד יכולה לטעת באנשים מסוימים את התחושה שהמאמץ היה שווה את זה. ואכן, אפשר להפיק הנאה מסויימת מההיכרות עם הספר הזה ולחזור ולחקור אותו בלי סוף. מבחינה זו הוא דומה לטקסטים עתיקים כמו התנ”ך או הברית החדשה או כתביהם של הומרוס, דנטה ושייקספיר (שעם כולם הוא מתכתב בלי סוף).

אבל לפני שנגיע לניתוח הספרותי, כדאי לדעת קודם על מה בעצם מדובר. ובכן, “יוליסס” מתאר יום שלם בחייה של העיר דבלין, והיום הזה התרחש בתאריך ה- 16.06.1904 (ככל הנראה היום שבו חווה ג’ויס את המגע המיני המשמעותי הראשון שלו עם מי שתהיה לימים אשתו). שתי הדמויות המרכזיות בספר הן סטיבן דדאלוס (שהיה גיבורו של הספר הקודם של ג’ויס – דיוקן האמן כאיש צעיר) שהוא בעצם בן דמותו של ג’ויס הצעיר, וליאופולד בלום, הוא יוליסס – סוכן-נוסע שמוכר פרסומות, יהודי שלא על פי ההלכה (רק אביו יהודי) ובאופן כללי מעין “כל-אדם” או “שום-אדם” שמייצג את החיים המודרנים בעיר כמו דבלין.

הספר עוקב אחרי יומם של סטיבן ובלום עד שהם נפגשים לקראת הערב בקרבת בית זונות מקומי. אך המעקב לא נעשה באופן הספרותי המקובל, אלא באמצעות שימוש מגוון טכניקות ספרותיות ובראשן “זרם התודעה” המפורסם. בפרק הרביעי למשל, ששמו “קאליפסו”, בלום מתהלך לו ברחוב ובתוך התיאור של מה שהוא רואה מופיע משפט שמחקה את המחשבה שלו : “הנה מה-שמו יצא מן. מה שלומ? לא ראה. בקושי מכיר אותו טיפוס די משעמם”. זו דוגמה מוצלחת לשימוש בטכניקת “זרם התודעה” שכולנו יכולים להזדהות איתה, אבל ברוב המקרים בספר שבהם נעשה שימוש בטכניקה הזו, קשה מאד לחוש הזדהות או לגלות הבנה.

במובן מסוים, מה שנמצא במרכז הספר הם “הסגנון” ו”הצורה”. ג’ויס מציע ב’יוליסס’ מספר רב של סגנונות כתיבה (מלבד זרם התודעה קיים למשל פרק שלם שמסופר בצורת דיווח עיתונאי עם כותרות וגוף טקסט או פרק אחר שבנוי בצורת שאלות ותשובות) שלכל אחד מהם תפקיד וייעוד משלו. בנוסף, הוא השקיע מחשבה רבה בחלוקה הצורנית של הטקסט. בספר יש 18 פרקים כמספר האותיות באלף-בית האירי הקדום (בעוד באודיסאה היו 24 פרקים כמספר האותיות באלף-בית היווני); נקודה נוספת היא החלוקה של יוליסס לשלישות של פרקים (שמתקשר לשילוש הקדוש, ובכלל כל הספר מלא באיזכורים לספרה שלוש). כל שלישיית פרקים מתבססת על הפילוסופיה של הגל ולפיה הפרק הראשון מציג תזה, הפרק השני אנטי-תזה והפרק השלישי סינתזה.

כל הדברים הנ”ל מקנים ליוליסס עומק אמנותי ופילוסופי בלתי רגיל. הצרה היחידה שהם מוגשים בצורה בלתי קריאה ויוצרים חיץ בין הקורא לתכנים שג’ויס ביקש להעביר לו. יכול להיות שהספרות הייתה צריכה את ג’יימס ג’ויס שיסמן לה את נקודת הקיצון במעבר מרומנטיקה לריאליזם, כך שהסופרים והקוראים לא ינסו לחפש את ה”אמת האמנותית” באיזורים האלה. יש מי שעשה את זה בשבילם והראה שהתוצאה בלתי קריאה.

כתיבה של ספר כמו ‘יוליסס’ מצריכה יומרה רצינית, שלא לומר מגלומניה. ג’ויס כתב במודע ספר בלתי קריא ושזר בו אינסוף רמזים ואיזכורים אינטרטקסטואלים כדי להעסיק את מבקרי הספרות במשך שנים. הוא אף צוטט בנושא כשאמר : “שמתי בספר כל כך הרבה חידות, שהפרופסורים יהיו עסוקים במשך מאות שנים בפענוח כוונתי, וזו הדרך היחידה להבטיח לעצמי חיי נצח”. אין ספק שהוא הצליח בזה, כי מאז שיצא הספר ממשיכים לדון בו בלי סוף, בעיקר באקדמיות ברחבי העולם, אבל לא רק.

אבל מה לגבי הקורא הפשוט, ההדיוט? פה כבר קיימת בעיה. יש טענה שגורסת ששיר טוב נשמע מצוין גם על גיטרה אקוסטית, כשהוא עירום מכל העיבודים והתוספות. אני חושב ש’יוליסס’ לא עומד במבחן הזה. אם מורידים ממנו את כל הפירוטכניקה ספרותית, נשארים עם סיפור על שני אנשים בדבלין שלא עושים שום דבר מיוחד במשך יום אחד.  בשביל סיפור כזה אנחנו לא צריכים ספרות, מספיק לצלם יום בחיינו.

אז האם יוליסס עומד במבחן הזמן? כן ולא. הוא עומד במבחן הזמן, אולי יותר מכל קלאסיקה אחרת, כיוון שהוא עוסק בנושאים על-זמניים של חיי האדם ובד בבד מתקשר לעולם הדיגטלי, הקיברנטי וההיפר-לינקי שלנו בכך שהוא מלא בפרטים וקישורים אינסופיים למקומות אחרים. אבל מבחינה ספרותית הוא לא עומד במבחן הזמן. למען האמת אין פה קשר לזמן, הוא פשוט לא עומד במבחן הספרותי כיוון שאי אפשר לקרוא אותו בלי עזרה משמעותית (בין אם בשימוש בספרות עזר ובין אם בעזרת מרצים באוניברסיטה). יוליסס הוא ספר שיותר מעניין לדבר עליו מאשר לקרוא אותו. הוא מעין ‘אוורסט’ ספרותי. מקום שמעטים מגיעים אליו ומטפסים עליו, אבל כולם אוהבים להזכיר אותו בהקשרים שונים.

אני מקווה, בכל אופן, שהמסע האודיסאי שלי אל עבר יוליסס והחזרה לבלוג כדי לספר עליו, יעזרו לכם בפעם הבאה שתתקלו באנשים שמתרים בכם לקרוא בו או שמתנשאים מעליכם כיוון שלא קראתם אותו.

ציטוט נבחר:

חייו של כל אדם הם מצבור של ימים רבים, יום ועוד יום. אנחנו עוברים דרך עצמנו, פוגשים שודדים, רוחות, ענקים, זקנים, צעירים, רעיות, אלמנות, גיסים מגיסי-לב. אבל תמיד פוגשים את עצמנו.

על הספר ברשת:

 ערך ויקפדיה

דליה וירצברג-רופא, מגזין אימגו

רות אלמוג, הארץ

בועז כהן, הבלוג לונדון קולינג