הגברת הגיעה לוורשה במיוחד מישראל. היא רוצה לראות את שוודיה“, כך מסביר רומן גורסקי, אחד מגיבורי המשנה של הרומן הגרפי החדש של רותו מודן “הנכס”, למפעיל מתקן השקופיות ב”פוטופלסטיקון” בורשה. המשפט הזה מכיל בתוכו את תמצית הספר. הוא פשוט וברור, משעשע וחושף את המוטיבציה האמיתית מאחורי המסע של הדמויות המרכזיות בספר, הסבתא רגינה סגל ונכדתה מיקה: נבירה בעבר כדי להגשים חלום (במקרה של רגינה – למצוא אהבה ישנה, במקרה של מיקה – למצוא עושר עתידי).

רגינה ומיקה טסות לשבוע בפולין כדי למצוא את “הנכס” שבו גרה משפחתה של הסבתא לפני המלחמה ולהשיב אותו לבעלותן החוקית. או כך לפחות חושבת מיקה. כפי שמתברר מהר מאד, לרגינה יש מניעים משלה שמתכתבים עם המוטו שמופיע בפתיחת הספר (שמצוטט מפי אמהּ של המחברת): “במשפחה לא צריך להגיד את כל האמת וזה לא נקרא לשקר“.

אף על פי שאפשר לחשוד שמדובר ב”ספר שואה” מנקודת מבט של דור שלישי , זו תהיה טעות לחשוב כך. “הנכס” הוא ספר פולני-יהודי-ישראלי-אנושי. השואה קיימת בו כיוון שהיא חלק מהתרבות וההיסטוריה של כל הנוגעים בדבר, אבל היא לא העניין המרכזי. מודן תופסת במדויק את  הלכי הרוח הישראלים (שמבוטאים בעיקר בדמות המשנה של הנודניק – יוגודניק) אל מול אלה הפולנים (השליליות, האיפוק, והנימוס התוקפני), והיא מצליחה לעשות זאת לא רק בזכות המילים שהיא שמה בפי הדמויות, אלא בעיקר בזכות יכולות האיור המופלאות שלה. עוד לפני שהן מדברות, הדמויות מעבירות לקורא לא מעט מהאופי שלהן באמצעות המראה הכללי, הלבוש ושפת הגוף. באחת הסצינות בבית המלון, למשל, הסבתא רגינה מורחת אודם על שפתיה, שמה עגילים ועוטה על עצמה מבט מלא נוקשות וחשיבות, בדיוק כפי שסבתא פולניה אמורה לעשות זאת. קשה להגדיר זאת במילים, אבל כשרואים את זה, יודעים שזה הדבר עצמו.

למרות שנסעו לפולין ביחד, מיקה ורגינה מתנהלות במשך רוב הזמן לבדן, והסיפור למעשה מתקדם בשני צירים מקבילים (אם כי בניגוד לחוקי הגיאומטריה – הם נפגשים מידי פעם). מיקה מחפשת אחר הנכס ובדרך מכירה בחור פולני גוי בשם טומאש שהוא בין היתר, איך לא, בעיצומו של כתיבת רומן גרפי משלו. הפרט העלילתי הזה מאפשר למודן להפגין את יכולותיה בסגנון איור שונה משלה ולגרום לנו לחשוב שאכן טומאש הוא שמאייר את האיורים במחברת שלו.

רגינה מצידה, מנסה להיפטר ממיקה ושולחת אותה למקומות שונים בוורשה בטענה ששם נמצא “הנכס” המדובר, בזמן שהיא עצמה הולכת אל המקום הנכון – המקום בו שכן בית ילדותה. גם כאן משתמשת מודן בטכניקות איור מעניינות כאשר, למשל, היא מראה כיצד רגינה מביטה מחלון המונית ורואה את רחובות ילדותה שהופכים להיות צבועים בצבעי שחור-לבן-חום. היא מצליחה להעביר לנו את התחושה של רגינה, למרות שלמעשה אין שום סיבה שרגינה תראה בשחור-לבן, הרי גם ילדותה בפולין עברה עליה בצבעים. אבל אלה כוחם של האמצעים החזותיים (ומודן שולטת בהם ביד רמה) שמצליחים להעביר לנו מסר עוד לפני שתהינו לגבי ההגיון הטמון בו.

אני לא חובב קומיקסים וקראתי מעט מאד רומנים גרפיים בחיי, אבל הקריאה ב”נכס” הייתה מבחינתי הנאה צרופה. אמנם האיורים והטקסטים הקצרים (שמורכבים בעיקר מדיאלוגים) יוצרים חווית קריאה שונה לגמרי לעומת רומנים רגילים, יש שיגידו שאפילו מדובר בחוויה שטחית יותר, אבל בסופו של דבר מדובר בפורמט אחר לגמרי. כפי שאין טעם להשוות בין סרטי קולנוע לספרים, כך גם אין טעם להשוות בין ספרי פרוזה לרומנים גרפיים.

אז לא משנה אם את אוהבים קומיקס או לא, “הנכס” הוא ספר מעניין, מצחיק ובעיקר מהנה, כך שלא כדאי לפספס אותו.

מומלץ מאד.

______________

רותו מודן, הנכס, עם עובד, 222 עמ’, 128 ש”ח

ציטוט נבחר:

כמה פעמים אפשר להתחיל את החיים מההתחלה?

על הספר ברשת:

יעל פרוינד אברהם, מוסף “שבת” של מקור ראשון

ביקורת קומיקס של אילנה זפרן, הארץ

עדנה אברמסון, הרפובליקה הספרותית

זהרה רון, גלובס

יוני זאבו, וואיינט