למרות שכתבה עד היום 17 ספרים וזכתה לשבחים רבים על ספרה הקודם ‘ורד הלבנון’, זוהי הפעם הראשונה שאני קורא ספר של לאה איני. וכיאה לפעם הראשונה – התחלתי מספרה האחרון: ‘סוסית’.

ובכן ‘סוסית’, כפי שאולי אפשר היה לצפות מספר עם שם שכזה, הוא ספר משוגע, מופרע, קרנבלי, מלא דמיון, מצחיק, אבל גם ביקורתי.

גיבורת הספר היא אלכסנדרה זית, אישה צעירה בעלת מראה סוסי, שהתגוררה במשך שבע שנים באל-פאסו טקסס, עד שקיבלה הודעה על מות סבתא שהורישה לה, כך מסתבר,  נחלה חקלאית גדולה במושב נוּב אשר בשפלת החוף.

כבר כשקראתי את שמה של הגיבורה גיחכתי קלות, כיוון שנזכרתי באלכסנדר זייד, ממקימי ארגון השומר, שבילדותי ביקרתי כמה פעמים באנדרטה לזכרו – אנדטרה ובה מוצב פסל בדמותו כשהוא רכוב על סוס.  הגיבורה, אם כן,  היא אולי מעין בת דמותו של זייד – וכמוהו היא מנסה לשמור על נחלתה כשהיא  רכובה (לא פעם) על סוס. כמו כן, זייד היה נצר למשפחה של “סובוטניקים” –  קהילה סלאבית-נוצרית שהתגיירה מסיבות שאינן ידועות ועלתה לארץ ישראל; כך גם הגיבורה – אלכסנדרה סשה זית – מגלה שהיא נצר למשפחה בעלת שורשים מפוקפקים ולא ממש נורמטיביים.

אבל הדמיון המושגי לא מסתיים בקרבה המסויימת בין הגיבורה לבין מייסד ארגון השומר. לאורך כל הספר שזורים רמזים אינטר-טקסוטאלים שמקשרים את הדמויות לתנ”ך, למיתולוגיה היוונית, למסעות גוליבר, לדון קיחוטה, לסיפורי אלף לילה ולילה ועוד. איני גם לוקחת את כל הביטויים והדימויים הסוסיים שקיימים בשפה ומלהטטת בהם לאורך הספר; “נגמר לו הסוס”, “אפשר להביא את הסוס לשוקת אי אפשר להכריח אותו לשתות ממנה”, “לעבוד כמו סוס מצאת הפרסה עד צאת הפרנסה”, “מגילת יוחסוסין”, “עוד לא נולד סוס שהימר על האדם הלא-נכון”, “כוחות סוס”, “הם יורים גם בסוסים” – כל אלה הם רק חלק מהביטויים שאורבים בכל פינה בספר.

הליהטוט הזה באבני השפה וביחסים בין הדימיון למציאות, הוא עיקר כוחו של הספר.  איני לא מתחייבת לספר סיפור שמצוי בגבולות המציאות המוכרת לנו. בסיפור שלה יכולים להמצא המקומי (בדיחות על חשבונה של העיר רחובות) לצד הפלאי (כמו קיומו של קנטאור – יצור שחציו אדם וחציו סוס) והביקורת הפוליטית (המשתקפת מבעד לדמותם של מפיקי טלוויזיה רודפי בצע, מנהלי קרקס ופולטיקאים מקומיים חסרי עמוד שדרה) לצד סיפור אהבה הוליוודי (בין סשה זית להירון). אבל התחושה העיקרית שהספר נותן היא תחושת שחרור. בדיוק כמו דהירה פרועה על סוס, כך גם העלילה של איני מתפרעת ומבדרת את השיער תוך כדי ריגוש, הנאה וצחוק מתפרץ.

גם אם מידי פעם ההתחכמויות הלשוניות עולות על גדותיהן, וגם אם העלילה תופסת לפעמים תפניות של טלנובלה סוסית, הכתיבה של איני היא חגיגה אמיתית. התחכום שלה לא בא על חשבון הבהירות וקצב העלילה. להיפך, מדובר בעלילה שדוהרת קדימה (ולפעמים גם אחורה) בשטף ובקלילות.

נכון, לכאורה צריך יצר הרפתקנות מסוים כדי לקרוא ספר “אחר” כמו ‘סוסית’ שלא מתיישר עם כללי המציאות המוכרים. אבל כדאי מאד לצאת מהשמרנות ולהינות ממה שהדמיון יכול להציע, במיוחד כשהוא דמיון פורה ומונסח היטב כשל לאה איני. בסופו של דבר, גם אם עוד לא פגשנו סוסים שמדברים עברית, המציאות שלנו (מושג חמקמק בפני עצמו) מורכבת מלא מעט “אחרים” שאנחנו מתקשים לעכל את קיומם וליישב אותו עם המציאות המוכרת לנו. המפגש עם ‘סוסית’ מכריח אותנו להכיר בקיומם של האחרים האלה ואפילו להזדהות איתם.

אז כמו שסשה זית זועקת לקראת סוף הספר: “תנו לאחרים לחיות! כולנו אחרים!”.

מומלץ מאד.

ציטוט נבחר:

השנים הרבות שחלפו מאז הוכיחו שג’ו מקנמארה היטיב לבחור. סוכנת הבית תיחזקה בכוח אותו שילוב שלה, שבין נועזות (מוצ’אצ’וס אחדים קראו לזה שתלטנות), לבין נפש הנוצה שלה, את בית המידות של המקנמארים, ולא בחלה אף בנגרייה. היא פתרה מחלוקות קטנות כגדולות בין העובדים לבין עצמם, או בינם לבין הבוס, ולא-אחת גם איחתה את הקרעים שצצו בקרב המשפחה עצמה באותו חוט של עצמאות ונאמנות. אבל את חייה שלה, הפרטיים, היא קשרה באמת האחת והבלתי מעורערת, בדמיון.

על הספר ברשת:

שירה סתיו, הארץ

דוד רוזנטל, וואלה!

יותם שווימר, Ynet

רן יגיל מביא דברים שנאמרו בהשקת הספר סוסית באוניברסיטת בן גוריון, NRG