התשובה נתונה לשינויים, כמובן, אבל אחד האהובים עלי הוא ‘כל הסיפורים‘ של אידה פינק. השקט והדיוק של כתיבתה יוצרים אפקט רב-עוצמה. היא כתבה בפולנית ודוד וינפלד תרגם אותה נפלא לעברית. פינק כותבת בפשטות-כביכול, אך בתשומת-לב דקה לכל פרט, על אנשים רגילים שנקלעו לנסיבות בלתי אפשריות. היא מפרקת את “השואה” לסצנות יומיומיות זעירות של חיים ששובשו לבלי תקנה.
2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?
כילדה אהבתי מאוד את ספרי אריך קסטנר: ‘אורה הכפולה‘, ‘פצפונת ואנטון‘, ‘האיש הקטן והעלמה הקטנה‘, ‘ה-35 במאי‘. קראתי בהם שוב-ושוב. אהבתי את העלילות רבות-התהפוכות של קסטנר, את ההומור, ואת ההתייחסות הישירה שלו לקוראיו. את ספרי הילדים החדשים אני פחות מכירה, אבל יש אחד שאני אוהבת במיוחד, לילדים צעירים יותר: ‘שוקו רוצה ציפור‘ של מרטין אאואר (סופר אוסטרי) וסימונה קלאגס (מאיירת גרמנייה), שידידתי תמי לימון בחרה ותרגמה נהדר. הוא מצחיק אותי בכל פעם מחדש.
3) מה הספר האחרון שקראת?
שני האחרונים שקראתי הם ‘שירת המקהלה‘ של יהושע קנז, ו’רציחות נוסח אוקספורד‘ של גיירמו מרטינז. (אני רואה שספרי עם עובד זוכים אצלי לנוכחות מרשימה.) שניהם טובים. הסיפורים של קנז בקובץ הזה מתחילים בסיטואציות שגרתיות ומקבלים בהמשך תפנית לעבר האפל והאניגמטי. העלילה הבלשית של מרטינז אינטליגנטית ומהנה.
עכשיו אני קוראת את ‘מתחילים‘ של ריימונד קארבר. תפריט קריאה על טהרת ספרי הספריה לעם (זה לא תמיד כך, כן?).
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
‘תש”ח‘ של יורם קניוק. וסליחה שאני כותבת כך סמוך למותו. כבר הרבה שנים אני לא צולחת את ספריו של קניוק, אף שאני שותפה להשקפת עולמו בעניינים רבים. הוא כותב בכנות ובלהט, ומספר על חוויות חשובות שעיצבו את הוויתנו הנוכחית, אבל זה לא מספיק. מצאתי בכתיבתו פטפטנות וחוסר טעם. היכן שאחרים רואים פראות חופשית וסגנון ג’אזי, אני רואה להג אינסופי. כשמכל עבר מכתירים אותו כאחד מגדולי סופרי ישראל, אני לא סתם תוהה: אני נבוכה.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
בסיטואציה הנוכחית של ענף הספרים בישראל, ספרים רבים מאוד לא זוכים למספיק הערכה. ואיך יזכו? הם עוברים-חולפים בין המבצעים ונעלמים מן העין תוך זמן קצר ביותר. גם ביקורת כמעט אין, כי המוספים הספרותיים מעטים ודלים. לפני שנים אחדות קראתי את ‘בית‘ של מרילין רובינסון, סופרת אמריקנית מוכרת ומוערכת בעולם. מדובר בספר נפלא ויוצא-דופן, והוא עבר כאן בדממה גמורה. אבל אחד הספרים שאני עדיין מצפה שיתגלה על-ידי הקוראים, כי בלתי-אפשרי שלא, הוא ‘זה הדברים‘ של סמי ברדוגו. הוא קיבל ביקורות רבות ומתפעמות, אבל לא העפיל לחמישייה הפותחת של פרס ספיר – ובאמת לא ברור לי איך – ועדיין לא הגיע לעשרות-אלפי קוראים שיתרגשו ממנו. הוא גם טרם תורגם לשפות אחרות. זו החמצה אדירה בעיני. ברדוגו כותב כפי שאיש לא כותב, ויחד עם זאת ‘זה הדברים’ שלו, אולי בשונה מספריו האחרים, הוא ספר נגיש למדי, עם גיבורה בעלת סיפור חיים רב תלאות שהיא מספרת אותו כמין שחרזדה, כמו כדי להרחיק את בנה ממימוש תוכנית ה”תיקון” העמומה שלו, שיוצרת אצל הקורא מתח גדול.
6) מיהו הסופר האהוב עלייך?
אני אוהבת מאוד את נטליה גינצבורג ואת קלאריס ליספקטור. שתיהן, וגם אידה פינק (מהתשובה הראשונה), כותבות על מצבי שבר ועושות זאת בשקט, בשיא של מתינות, ובעיצוב סיפורי מופלא. המבט מתעכב על פרטים טריוויאליים, על בגד, ארוחה, זר פרחים, חתול שקופץ על הווילון, הבעת פנים חולפת. אלה הן סופרות מפוכחות מאוד, אבל נטולות ציניות. היכולת הזו, לתאר רגעים הרי גורל באופן כה אינטימי, ועם זאת במעין ריחוק, היא אחד הדברים היותר מספקים בשבילי בקריאת ספרות.
7) ספר שנתן לך השראה?
היה ספר אחד שקריאתו, כנראה בעיתוי המתאים, היתה שלב נוסף בהתגבשות ראיית העולם שלי והשקפתי הפוליטית: ‘אלה תולדות‘ של אלזה מורנטה. זה היה לפני די הרבה שנים, ואת רובו כבר שכחתי, אבל אני זוכרת שהקריאה בו גיבשה אצלי את תחושת ההתנגדות להומוגניות אנושית ולהזדהויות לאומיות. היא הפכה את ההתנגדות הטבעית שלי להתקוממות פנימית עזה.
8) ספר עיון מומלץ?
אני ממעטת מאוד בקריאת ספרי עיון. כנראה שנותי הרבות, רבות מדי, בחוג לפילוסופיה, הביאו את העניין שלי בדיון אינטלקטואלי לכלל מיצוי גמור. ספרי העיון שאני בכל זאת קוראת מפעם לפעם עוסקים בענייני בריאות, אורחות חיים, יחסים משפחתיים וכן הלאה: ספרים בעלי אופי ארצי ומעשי. לפני קצת יותר משנה, במהלך טיפול בדיקור, קראתי אצל המדקר שלי את ‘ללא פרויד, ללא פרוזאק‘ של הפסיכיאטר דיוויד סרוואן-שרייבר, ומאז אני מרבה להמליץ עליו לאנשים שמחפשים דרכים להיחלץ ממצוקה נפשית. ספר אחר שאני ממליצה עליו הוא ‘נשים בעוני‘ של מיכל קרומר-נבו, שמביא את סיפוריהן של נשים שנולדו לעוני ולא הצליחו להיחלץ ממנו למרות מאמציהן. המחברת מציגה את המנגנונים החברתיים שעומדים בדרכן של הנשים הללו ומונעים מהן אפשרות של שינוי.
***
תמר פלג היא אחראית קשרי האינטרנט של הספריה החדשה. היא הקימה לפני שש שנים את ‘מועדון הספריה החדשה‘, שנועד להיות מרחב שבו ההוצאה משוחררת מתכתיבי רשתות הספרים, ומנהלת אותו מאז. תמר היא גם עורכת התוכן של האתר, ומפרסמת בו מאמרים של אנשי ספרות, שירים שהופיעו במסגרות השונות של סימן קריאה, ועוד. והיא מעורבת בחיי ההוצאה בהיבטים נוספים. בעברה למדה ולימדה פילוסופיה והתמחתה בפילוסופיה של הנפש, אך נטשה בעיצומו של הדוקטורט.
תמר פעילה כבר שנים אחדות בקידומו של חוק הספרים.
בימים אלה מציע מועדון הספריה החדשה במכירה מוקדמת, עוד לפני שהגיע מן הדפוס, את ‘נפשות מתות’ של גוגל בתרגום חדש של רִנה ליטוין, ולראשונה בעברית עם החלק השני.
תמיד כשאני קוראת את דבריה של תמר נדמה לי פתאום שאולי אני כן חיה במדינה תרבותית. הרגשה נעימה.
ושמחתי לשמוע שבית של מרילין רובינסון נהדר בעיניה – הוא מהממתינים (הסבלניים מאוד) ליד מיטתי, אלה שכל פעם נערמים עליהם ממתינים חדשים (אני לא מחלקת להם מספרים…)
ומסקרן ‘ללא פרויד, ללא פרוזאק’ (אז מה כן?!).
כן, תמר מאד נעימה ותרבותית.
לגבי “ללא פרויד, ללא פרוזאק”, אני קראתי אותו. הוא אכן מאד הרשים אותי, ואז ניסיתי לחיות לפיו (בלי קפה, לקחת כדורי אומגה 3, להיות הרבה באור), ולא עזר לי עם הבעיות שלי. אז הוא אכן מאד משכנע, אבל לפחות מבחינתי, לא עמד במבחן התוצאה (אם כי ודאי יגידו שלא עשיתי את זה כמו שצריך וכו’. )
אבל בגדול, ספרים כאלה עושים לי טוב.
אבל אני כן מאמין שפרוזאק ופרויד הם לא פתרונות מספיקים לרוב הבעיות. טוב אני אלחץ “להגיב” לפני שאני פוצח פה בנאום.
דווקא בא לי שתנאם. ואיזה עוד ספרים עשו לך טוב? ובלי קפה? זה קשה :). לגבי עזרה עם בעיות – אני כאמור לא מכירה את הספר, אבל פרויד אמר שהתכלית של הטיפול היא להעביר אותנו מנוירוזה ל’אומללות אנושית רגילה’ – אז השאלה לאיזו דרגת פתירה מצפים…
קודם כל, הייתה תקופה שעשיתי יוגה ומדיטציה, ועכשיו נזכרתי שקראתי באותה תקופה ראיון עם אושרת קוטלר שדיברה על זה שהיא לא יכולה לפתוח את הבוקר בלי מדיטציה ושזה מאזן אותה ומאפשר לה להתחיל את היום בנעימים. השבוע ראיתי את קטע הוידאו הזה שהזכיר לי שמדיטציה לא יכולה לפתור הכל:)
ולגבי ספרים שעושים לי טוב – זה סוג הספרים האלה שהם פסיכולוגיים או רוחניים אבל בלי להיות מטומטמים. למשל יש ספר של אסתר פלד “להרבות טוב בעולם” על בודהיזם ופסיכולוגיה. יש הרבה ספרים על התמודדות עם חרדה שעוזרים להתמקד. אני קורא עכשיו את “חידת הנוכחות” של אילן עמית (שאני אמור לכתוב עליו ביקורת, אבל אני אוהב לקרוא בו טיפין טיפין ולכן זה מתעכב) שהוא גם מעניין.
והאמת שגם רב מכר ניו אייג’י כמו “כוחו של הרגע הזה” עשה לי טוב, אם כי כמובן שאני מתעצבן הרבה פעמים על חלק מהדברים. הקושי העיקרי שלי בספרי רוחניות זה לכבות את הביקורתיות שלי. בכל הספרים האלה אני כותב בצד הערות כמו “מי אמר?” “איך הוא קובע את זה?” “זה לא בדיוק מה שפרויד אמר” “היידיגר טוען בדיוק ההפך” וכל מיני כאלה. אז זה לא פשוט לכבות את הביקורת.
לגבי מה שאמרת על פרויד, זה בדיוק חלק מהעניין. השאלה מה את אמורה לפתור. הספרים כמו “ללא פרויד, ללא פרוזאק” עוזרים להלהיב לגבי אורח חיים בריא. לרוב זה עובר מתישהו:)
אני לא מאמין בטיפול פרוידיאני לגבי רוב הנוירוזות, ובעיקר הצרה היא שכל החשיבה שלנו מושפעת מפרויד ותמיד אנחנו חושבים שצריך לנתח ולהגיע לאיזה רגע מיני בילדות וכו’. לדעתי זה איפשהו קיבע את החשיבה הפסיכולוגית במאה השנה האחרונות (למרות שפרויד הוא גאון והתיאוריות שלו והחשיבה שלו הן מקוריות ויפהפיות. אבל לא תמיד יש קשר בין זה לבין פתרון תחלואי נפש).
היום מקובל מאד הטיפול הקונגיטיבי-התנהגותי אבל גם הוא לא תמיד עובד, או עובד לתקופה קצרה. והטיפול התרופתי – מלא בעיות גם הוא.
בקיצור, כל שנותר הוא לקרוא ספרים שלפעמים יגרמו להרגיש טוב:)
נשמע מעניין אסתר פלד. וגם אני שמחתי (ולפעמים התמרדתי) ב”כוחו של הרגע הזה”. גם ג’ק קורנפילד עונה בדיוק להגדרה שלך, קראת אותו? ומאוד דייקת בעיני גם באמירה לגבי פרויד, שהוא היה גאון וזה לאו דווקא קשור לריפוי תחלואי נפש. ואין ספק שיש פעילויות מרפאות וקריאה היא אחת מהן. ואני גם מאוד בעד ריקוד ושירה ונגינה 🙂
לא קראתי את ג’ק קורנפילד, אם כי שמעתי עליו (ואני זוכר איך נראית עטיפת הספר).
לגבי נגינה ושירה – אני מנגן באופן חובבני על גיטרה ופסנתר (יש לי גם מפוחית אבל בה זה ממש רק דברים פשוטים), וזה אכן עושה טוב נקודתית. אבל זה לא יכול לפתור בעיות עמוקות יותר. לפחות בעיני.
אני גם שר לעצמי כשאני מנגן, אבל אי אפשר לקרוא לזה שירה. וריקוד – זה ממש לא השטח שלי.
מה שכן, לפעמים סרטי טבע עושים לי טוב ומרגיעים אותי:)
איזה יופי, מה אתה מנגן?
ושוב, לגבי פתרון בעיות – השאלה למה הכוונה. אם יש בעיות וניתן לפתור אותן – כדאי. אם אלה דברים שפרויד קרא להם “אומללות אנושית רגילה”, אז כדאי לעשות דברים משמחים… 🙂
(קצת מזכיר גם את התפילה של AA, עם הדברים שניתן לשנות והדברים שלא…)
תודה רבה, לי וירין! ובעניין ‘ללא פרויד, ללא פרוזאק’: הספר מציג ומסביר כמה טכניקות, גופניות ביסודן, שבעזרתן ניתן להתמודד טוב יותר עם מצבי דיכאון וחרדה. הוא עודד אותי לאמץ אורח-חיים פעיל יותר (אופניים, במקרה שלי), ודברים נוספים, שהיטיבו אתי. מבחינתי הטכניקות היעילות ביותר היו ספורט, דיקור, וחשיפה לאור-יום. והיה גם משהו ברוחו הכללית של הספר, בדמותו האמפתית והפתוחה של הכותב, שעודד וחיזק אותי.
דמות אמפתית ופתוחה של כותב – זה כבר עושה חשק. כמו בחיים… 🙂
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
16 ביוני 2013 ב- 0:22 - Reply
הי תמר , הגעתי לשאלון שלך במקרה ,
אני לא מכירה אותך וכבר מחבבת אותך עד מאד . כל הסיפורים של אידה פינק הוא הראשון ברשימה שלי מאז שקראתי אותו ונשמתי נעתקה, אפילו זכיתי לביים הצגה על פי הסיפור ” תיאור של בוקר” שלה. וגם אלה תולדות האדיר שאני לא זוכרת ממנו כמעט כלום אבל תמיד אומרת לעצמי שצריכה לחזור אליו פעם.. וגם אני מעולם לא צלחתי את תש”ח והאשמתי את עצמי, את השעה את העיתוי..
שמחה לפגוש שותפה לאהבות (ולאי-אהבות) ספרותיות! כן, הנשימה נעתקת בקריאת אידה פינק. ‘כל הסיפורים’ שלה הוא אחד הספרים המעטים שקראתי פעמיים, והקריאה השנייה (שנערכה שנים אחדות אחרי הראשונה) היתה לא פחות עזה מקודמתה. ולביים הצגה לפי סיפור שלה, אני מתארת לי את הסיפוק הגדול שיש בעבודה עם חומר שכזה.
היי משתמשת אנונימית,
אני לא רוצה להתערב בשיחה בינך לבין תמר, רק תהיתי לגבי המשפט הראשון שלך – שהגעת לשאלון במקרה. סתם מתוך סקרנות לגבי הבלוג שלי. איך בדיוק במקרה? זה פורסם איפשהו ?
אני מסכימה עם הפסקה על קניוק ותש”ח! אף שבסופה של קריאה סיכמתי ביני לביני שנהניתי סך הכל, לא פעם הרגשתי גם אני שאני מתקשה לצלוח, ועלה בי החשד, שהיה לי לא נעים להודות בו, שמדובר ב”פטפטנות וחוסר טעם”. גם את “הברלינאי האחרון” התקשיתי לצלוח, וחשבתי שמדובר כבר ממש בלהג. אבל לשמוע אותו מדבר נהניתי מאוד, הוא איש מעניין וחכם ובעל חוש הומור.
“ואלה תולדות” – הספר המרגש נגע בי במקומות אחרים לגמרי (הזדהויות לאומיות הן לא קו ישיר ל”הומוגניות”…). מעניין, אני חושבת שאני היחידה ש”כזב וכישוף” שלה ריגש אותה יותר. הוא ממש טלטל אותי.
הי עוגיפלצת, אהבתי מאוד גם את ‘כזב וכישוף’, אבל הוא לא השפיע על השקפת עולמי (“נתן לי השראה”, בלשונו של השאלון). בנוגע להזדהויות לאומיות ולהומוגניות אנושית, אכן מדובר בשני דברים שונים, אם כי בעלי זיקה זה לזה, ושניהם מעוררים בי התנגדות טבעית שהתגבשה והתחזקה בעקבות קריאת ‘אלה תולדות’ – ספר שחוגג את אנשי-הכלאיים, את המעורבבים והנופלים-בין-הכיסאות.
תמיד כשאני קוראת את דבריה של תמר נדמה לי פתאום שאולי אני כן חיה במדינה תרבותית. הרגשה נעימה.
ושמחתי לשמוע שבית של מרילין רובינסון נהדר בעיניה – הוא מהממתינים (הסבלניים מאוד) ליד מיטתי, אלה שכל פעם נערמים עליהם ממתינים חדשים (אני לא מחלקת להם מספרים…)
ומסקרן ‘ללא פרויד, ללא פרוזאק’ (אז מה כן?!).
כן, תמר מאד נעימה ותרבותית.
לגבי “ללא פרויד, ללא פרוזאק”, אני קראתי אותו. הוא אכן מאד הרשים אותי, ואז ניסיתי לחיות לפיו (בלי קפה, לקחת כדורי אומגה 3, להיות הרבה באור), ולא עזר לי עם הבעיות שלי. אז הוא אכן מאד משכנע, אבל לפחות מבחינתי, לא עמד במבחן התוצאה (אם כי ודאי יגידו שלא עשיתי את זה כמו שצריך וכו’. )
אבל בגדול, ספרים כאלה עושים לי טוב.
אבל אני כן מאמין שפרוזאק ופרויד הם לא פתרונות מספיקים לרוב הבעיות. טוב אני אלחץ “להגיב” לפני שאני פוצח פה בנאום.
דווקא בא לי שתנאם. ואיזה עוד ספרים עשו לך טוב? ובלי קפה? זה קשה :). לגבי עזרה עם בעיות – אני כאמור לא מכירה את הספר, אבל פרויד אמר שהתכלית של הטיפול היא להעביר אותנו מנוירוזה ל’אומללות אנושית רגילה’ – אז השאלה לאיזו דרגת פתירה מצפים…
קודם כל, הייתה תקופה שעשיתי יוגה ומדיטציה, ועכשיו נזכרתי שקראתי באותה תקופה ראיון עם אושרת קוטלר שדיברה על זה שהיא לא יכולה לפתוח את הבוקר בלי מדיטציה ושזה מאזן אותה ומאפשר לה להתחיל את היום בנעימים. השבוע ראיתי את קטע הוידאו הזה שהזכיר לי שמדיטציה לא יכולה לפתור הכל:)
ולגבי ספרים שעושים לי טוב – זה סוג הספרים האלה שהם פסיכולוגיים או רוחניים אבל בלי להיות מטומטמים. למשל יש ספר של אסתר פלד “להרבות טוב בעולם” על בודהיזם ופסיכולוגיה. יש הרבה ספרים על התמודדות עם חרדה שעוזרים להתמקד. אני קורא עכשיו את “חידת הנוכחות” של אילן עמית (שאני אמור לכתוב עליו ביקורת, אבל אני אוהב לקרוא בו טיפין טיפין ולכן זה מתעכב) שהוא גם מעניין.
והאמת שגם רב מכר ניו אייג’י כמו “כוחו של הרגע הזה” עשה לי טוב, אם כי כמובן שאני מתעצבן הרבה פעמים על חלק מהדברים. הקושי העיקרי שלי בספרי רוחניות זה לכבות את הביקורתיות שלי. בכל הספרים האלה אני כותב בצד הערות כמו “מי אמר?” “איך הוא קובע את זה?” “זה לא בדיוק מה שפרויד אמר” “היידיגר טוען בדיוק ההפך” וכל מיני כאלה. אז זה לא פשוט לכבות את הביקורת.
לגבי מה שאמרת על פרויד, זה בדיוק חלק מהעניין. השאלה מה את אמורה לפתור. הספרים כמו “ללא פרויד, ללא פרוזאק” עוזרים להלהיב לגבי אורח חיים בריא. לרוב זה עובר מתישהו:)
אני לא מאמין בטיפול פרוידיאני לגבי רוב הנוירוזות, ובעיקר הצרה היא שכל החשיבה שלנו מושפעת מפרויד ותמיד אנחנו חושבים שצריך לנתח ולהגיע לאיזה רגע מיני בילדות וכו’. לדעתי זה איפשהו קיבע את החשיבה הפסיכולוגית במאה השנה האחרונות (למרות שפרויד הוא גאון והתיאוריות שלו והחשיבה שלו הן מקוריות ויפהפיות. אבל לא תמיד יש קשר בין זה לבין פתרון תחלואי נפש).
היום מקובל מאד הטיפול הקונגיטיבי-התנהגותי אבל גם הוא לא תמיד עובד, או עובד לתקופה קצרה. והטיפול התרופתי – מלא בעיות גם הוא.
בקיצור, כל שנותר הוא לקרוא ספרים שלפעמים יגרמו להרגיש טוב:)
נשמע מעניין אסתר פלד. וגם אני שמחתי (ולפעמים התמרדתי) ב”כוחו של הרגע הזה”. גם ג’ק קורנפילד עונה בדיוק להגדרה שלך, קראת אותו? ומאוד דייקת בעיני גם באמירה לגבי פרויד, שהוא היה גאון וזה לאו דווקא קשור לריפוי תחלואי נפש. ואין ספק שיש פעילויות מרפאות וקריאה היא אחת מהן. ואני גם מאוד בעד ריקוד ושירה ונגינה 🙂
לא קראתי את ג’ק קורנפילד, אם כי שמעתי עליו (ואני זוכר איך נראית עטיפת הספר).
לגבי נגינה ושירה – אני מנגן באופן חובבני על גיטרה ופסנתר (יש לי גם מפוחית אבל בה זה ממש רק דברים פשוטים), וזה אכן עושה טוב נקודתית. אבל זה לא יכול לפתור בעיות עמוקות יותר. לפחות בעיני.
אני גם שר לעצמי כשאני מנגן, אבל אי אפשר לקרוא לזה שירה. וריקוד – זה ממש לא השטח שלי.
מה שכן, לפעמים סרטי טבע עושים לי טוב ומרגיעים אותי:)
איזה יופי, מה אתה מנגן?
ושוב, לגבי פתרון בעיות – השאלה למה הכוונה. אם יש בעיות וניתן לפתור אותן – כדאי. אם אלה דברים שפרויד קרא להם “אומללות אנושית רגילה”, אז כדאי לעשות דברים משמחים… 🙂
(קצת מזכיר גם את התפילה של AA, עם הדברים שניתן לשנות והדברים שלא…)
תודה רבה, לי וירין! ובעניין ‘ללא פרויד, ללא פרוזאק’: הספר מציג ומסביר כמה טכניקות, גופניות ביסודן, שבעזרתן ניתן להתמודד טוב יותר עם מצבי דיכאון וחרדה. הוא עודד אותי לאמץ אורח-חיים פעיל יותר (אופניים, במקרה שלי), ודברים נוספים, שהיטיבו אתי. מבחינתי הטכניקות היעילות ביותר היו ספורט, דיקור, וחשיפה לאור-יום. והיה גם משהו ברוחו הכללית של הספר, בדמותו האמפתית והפתוחה של הכותב, שעודד וחיזק אותי.
דמות אמפתית ופתוחה של כותב – זה כבר עושה חשק. כמו בחיים… 🙂
הי תמר , הגעתי לשאלון שלך במקרה ,
אני לא מכירה אותך וכבר מחבבת אותך עד מאד . כל הסיפורים של אידה פינק הוא הראשון ברשימה שלי מאז שקראתי אותו ונשמתי נעתקה, אפילו זכיתי לביים הצגה על פי הסיפור ” תיאור של בוקר” שלה. וגם אלה תולדות האדיר שאני לא זוכרת ממנו כמעט כלום אבל תמיד אומרת לעצמי שצריכה לחזור אליו פעם.. וגם אני מעולם לא צלחתי את תש”ח והאשמתי את עצמי, את השעה את העיתוי..
שמחה לפגוש שותפה לאהבות (ולאי-אהבות) ספרותיות! כן, הנשימה נעתקת בקריאת אידה פינק. ‘כל הסיפורים’ שלה הוא אחד הספרים המעטים שקראתי פעמיים, והקריאה השנייה (שנערכה שנים אחדות אחרי הראשונה) היתה לא פחות עזה מקודמתה. ולביים הצגה לפי סיפור שלה, אני מתארת לי את הסיפוק הגדול שיש בעבודה עם חומר שכזה.
היי משתמשת אנונימית,
אני לא רוצה להתערב בשיחה בינך לבין תמר, רק תהיתי לגבי המשפט הראשון שלך – שהגעת לשאלון במקרה. סתם מתוך סקרנות לגבי הבלוג שלי. איך בדיוק במקרה? זה פורסם איפשהו ?
אני מסכימה עם הפסקה על קניוק ותש”ח! אף שבסופה של קריאה סיכמתי ביני לביני שנהניתי סך הכל, לא פעם הרגשתי גם אני שאני מתקשה לצלוח, ועלה בי החשד, שהיה לי לא נעים להודות בו, שמדובר ב”פטפטנות וחוסר טעם”. גם את “הברלינאי האחרון” התקשיתי לצלוח, וחשבתי שמדובר כבר ממש בלהג. אבל לשמוע אותו מדבר נהניתי מאוד, הוא איש מעניין וחכם ובעל חוש הומור.
“ואלה תולדות” – הספר המרגש נגע בי במקומות אחרים לגמרי (הזדהויות לאומיות הן לא קו ישיר ל”הומוגניות”…). מעניין, אני חושבת שאני היחידה ש”כזב וכישוף” שלה ריגש אותה יותר. הוא ממש טלטל אותי.
איזה שאלון כיפי!
הי עוגיפלצת, אהבתי מאוד גם את ‘כזב וכישוף’, אבל הוא לא השפיע על השקפת עולמי (“נתן לי השראה”, בלשונו של השאלון). בנוגע להזדהויות לאומיות ולהומוגניות אנושית, אכן מדובר בשני דברים שונים, אם כי בעלי זיקה זה לזה, ושניהם מעוררים בי התנגדות טבעית שהתגבשה והתחזקה בעקבות קריאת ‘אלה תולדות’ – ספר שחוגג את אנשי-הכלאיים, את המעורבבים והנופלים-בין-הכיסאות.
תודה תמר על התייחסותך לתגובתי 🙂
[…] 2) תמר פלג […]