בקצרה (מתוך גב הספר):

מה הייתם עושים אילו היתה נגלית לפניכם פשטידת ביס-בלי-סוף; פשטידת פלא, שצווחת ומשתוללת, ובעיקר – מתעקשת שתאכלו ממנה עוד ועוד, כיוון שהיא לעולם אינה נגמרה? זה בדיוק מה שקרה לבאניפ בלוגם הקואלה, שיצא מביתו בחיפוש אחר הרפתקאות ונתקל בפשטידה שכזו השייכת לשני טיפוסים חברי “אגודת הפשטידאים”. יחד הם שרים שירים, משוחחים על החיים, פוגשים יצורים משונים ונאבקים בשודדים אשר גונבים מהם פעם אחר פעם את הפשטידה.

הצטרפו למסע המטורף והמצחיק של באניפ, ביל המלח, סם הפינגווין ועוד רבים אחרים. אם תהיו ממש נחמדים לפשטידה – אולי היא תרשה לכם לנגוס בה…

‘פשטידת הפלא’ שנורמן לינדזי כתב ואייר, ראה אור בשנת 1918, ונחשב לקלאסיקה של ספרות הילדים האוסטרלית. הדמויות הייחודיות, ההומור השנון, העלילה הקצבית והמשעשעת, השירים הפרועים – כל אלו הפכו את הספר לאוצר של ממש עבור קוראים צעירים ומבוגרים כאחד.

 

תרגמו מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ. הוצאת אוקיינוס ומודן, 188 עמ’, 74 שקלים.

על המחבר:

נורמן לינדזי (1879-1969), היה אמן אוסטרלי, סופר, צייר, פסל ומאייר שיצירותיו התפרסמו בכל העולם. להתרשמות מעבודותיו השונות מומלץ לבקר כאן:

דעתי:

ראשית אפתח בהסתייגויות וגילויים נאותים ביחס לביקורת שלי על “פשטידת הפלא”:

1)      אין לי ילדים או אחים קטנים והאחיין שכן יש לי, קטן מידי מכדי לקרוא ספרים שמוגדרים כ”ראשית קריאה”. כך שאני לא מצוי בספרות שקיימת בתחום הזה.

2)      בילדותי לא קראתי בכלל. אהבתי מאד סיפורים (והייתה לי ספריה מלאה בספרים) בתקופה שבה היו מקריאים לי. מרגע שלמדתי לקרוא לבד, התחלתי לראות טלוויזיה🙂. אם אתם תוהים איך הגעתי לכתוב בלוג על ספרים – תקופת הקריאה המשמעותית הגיעה בצבא. על כן – אינני יכול להשוות את “פשטידת הפלא” לספרים שקראתי בילדותי – כי לא קראתי.

3)      לא קראתי את הספר המקורי והבנתי בתרגום דלה, כך שיהיה לי קשה להגיד משהו חכם על תרגומם של שהם סמיט ואמנון כץ.

4)      אני לא מבין גדול באיורים ואיכותם. כמו שודאי ניחשתם,  גם בתחום הזה יהיה לי קשה לתרום.

 

ואחרי ההקדמה הזאת, בכל זאת הגיע לידי הספר והובטח לי שגם מבוגרים יכולים להינות ממנו. מה אומר?  על אף השם הרע שיצא להבטחות, לפעמים באמת מקיימים אותן. וכך היה גם במקרה של הספר הזה.

הספר “פשטידת הפלא” חף מכל דידקטיות שציפיתי לה בספרים המיעודים לגילאי 6-10. הוא מלא בהומור, בסלנג, במשלבי לשון שונים, באבסורד ובעיקר בנוסנס.

כשאני מדבר על נונסנס, אני מתכוון למשמעות העמוקה יותר שלו כנון- סנס או בחלופה העברית שלו אי-גיון. כמובן, עצם העובדה שבין הגיבורים הראשיים יש חיות רבות שמדברות (קוואלה, פינגווין, וומבט, אופוסום ועוד) יכולה להיחשב כחסרת הגיון, אבל היא מקובלת בספרי ילדים רבים ולכן אני לא מייחס לה משמעות נונסנסיקלית רבה. אבל גיבורת הספר, הלוא היא פשטידת הפלא, היא יצור נונסנסי בהתגלמותו. מדובר במקרה קונקרטי של המשפט “לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה”, כי הפשטידה עוברת על חוק הגיוני בסיסי – היש ישנו והאין איננו; אפשר לאכול ולאכול ממנה והיא לעולם לא נגמרת (היא אף זוכה לכינוי “פשטידת-ביס-בלי-סוף”).  היא מתאיינת ומתקיימת בו זמנית.
כמובן שגם הפשטידה, בנוסף לשאר הדמויות בספר, יודעת לדבר בשפתנו (ובעיקר לקלל – היא יצור נרגן ביותר), וזה כאמור מאפיין שכיח בספרות ילדים, אבל בתרגום העברי נוספו לה בעיות זהות מגדריות כיוון שמתייחסים אליה פעמים כפשטידה (נקבה), ופעמים אחרות, כ”אלברט” (זכר). כך שהפשיטדה הזאת, לפחות בתרגום העברי, היא גם זכר וגם נקבה, גם נאכלת וגם נשארת שלמה.

אין פלא אפוא, שפשטידה כה מיוחדת היא משאת נפשם של יצורים רבים, ועל כך נסוב עיקר הסיפור – הרפתקאותיהם של בעלי הפשטידה (להלן “הפשטידאים”) ונסיון גנביתה החוזר ונשנה על ידי שני יצורים נאלחים (להלן “גנבי-פשטידות”) הוומבט והאופוסום. אולם לאחר שלושה פרקים (או פרוסות בלשון הספר) של עלילה שטותית, מצחיקה, פרועה וילדותית, מגיע הפרק הרביעי והאחרון שהוא הרבה יותר פארודי וסאטירי, והופך את הסיפור לכזה שמכיל ערך מוסף גם עבור המבוגרים.

בפרק הזה, מגיעים “הפשטידאים” ו”גנבי הפשטידות” לעיר טוּרָאלוּ וממשיכים לריב בנושא הבעלות על הפשטידה; לפתע מגיע ראש העיר בליווי שוטר המחוז, ומנסה להשקיט את המהומה ולהחזיר את הסדר על כנו.

“לרוע המזל, ” אומר ראש העיר לשוטר,” בגלל שמיהרתי לצאת, שכחתי לקחת איתי את החוק למניעת מהומות, ועל כן, אין מנוס: נגזר עליך לזכות בכבוד ובתהילה שבדיכוי המהומה.”

“הצרה היא,” עונה לו השוטר, “שיש יותר מידי מתפרעים. מתפרע אחד זה כבר די והותר בשבילי. אילו היה רק מתפרע אחד, קטן ורזה, כבר מזמן הייתי מדכא אותו במלוא החומרה.”

השוטר וראש העיר מתווכחים ביניהם עד שראש העיר מכריע: “ברור כשמש שמישהו מוכרח להיאסר…. לא יתכן שאטריח את עצמי ואלבש את גלימת השרד שלי בפומבי מבלי שמישהו יצטרך לשלם על כך. אחת היא לי אם תאסור את חובשי הכובעים או את כובעי החבושים;”

השוטר, שכמתואר לעיל, לא מוכן להתעמת עם מתפרעים רבים, מעלה פתרון יצירתי ומחליט לאסור את מושא הויכוח – פשטידת הפלא עצמה – ולהעמידה למשפט.
והרי לכם, “המשפט” של קפקא בגירסת הילדים הפרועה.

 

לסיכום, אני לא יודע מה יחשבו הורים לילדים על הספר הזה או מה יחשבו הילדים עצמם. אני רק יכול להגיד שאני שמח שהוחלט לתרגם את היצירה הקלאסית הזאת לעברית כך שמדף הספרים הישראלי יתרחב ויתעמק, ויותר מכך – אני שמח שהזדמן לי לקרוא אותו בסוף השבוע הזה ולנוח קצת מכל הספרות הכבדה שאני מתמודד איתה בדרך כלל. ממליץ לכולכם לנסות מידי פעם.

ואסיים בהמנון הפשטידאים:

“המעשה סופר בהקפדה,

ואנו נשבעים,

לשמוע לעיך, פשטידה,

כפי שרק פשטידאים יודעים.

עת תתכנס האגודה,

כל גנבי-הפשטידות יגידו: אוי ואבוי,

וכל חוטפי הפשטידו ינוסו ברעדה,

כי אין להם נגדנו שום סיכוי.

יש לנו מוניטין מרשים,

תחי אגודתנו הזעירה,

נוסו, נוגסים בלתי-מורשים!

אם לא – היו בצרה.

 

אחים פשטידאים!

רעי! זה לא חלום, לא אגדה,

כי זה ממש מתאים לנו!

מתי שבא לזלול ת’פשטידה!”

 

ציטוט נבחר:

“אופוסום חרוך,” הוא קרא, לאחר שהפנו אליו את השאלה הקבועה. “נו נו, ממש מוזר שאתם שואלים אותי דווקא את השאלה הזאת. וכמה מדהים ולא-יאמן שאתם משתמשים דווקא במילה ‘חרוך’ ומצמידים אותה דווקא ל’אופוסום’, אם כי, אם לא איכפת לכם, המילים שעלו בראשי לא היו ‘חרוך’ אלא דווקא ‘שורף’, ולא ‘אופוסום’ אלא ‘נוצות’. תראו, אני אסביר לכם במה העניין. רק הבוקר עמדתי כאן ואמרתי לעצמי ‘ מישהו שורף נוצות’. מיד צעקתי לאישה – אשתי, אשת חיל, תכף תראו אותה – ‘את שורפת נוצות?’ ‘לא,’ אמרה היא לי. ‘טוב,’ אמרתי, ‘אם את לא שורפת נוצות, אז מישהו אחר עושה את זה.’ והנה באותו רגע ממש, עוד אני הוגה את המילים ‘שורפת’ ו’נוצות’, הופעתם אתם וחזרתם על המילים ‘חרוך’ ו’אופוסום’.”

על הספר ברשת:

ראיון של עדנה אברמסון עם עורך הסדרה ‘הרפתקה ראשונה’ שבמסגרתה יצא הספר – יותם שווימר, בבלוג ‘הרפובליקה הספרותית’

המלצה על הספר בבלוג של ציפי גוריון מורדי, סלונה