אומרים שהמקום בו נולדת מושך אותך אליו בצורה חייתית עד סוף ימיך; המדינה, העיר ולפעמים החדר עצמו. חברות התעופה השכילו לשמר את האמרה הישנה הזו וכך, כל עולל שיוצא לאוויר העולם בגובה ארבעים אלף רגל, זכאי לשוב לכסא D3 ליד יציאת החרום למשך כל חייו.

אך ברוב המקרים זה הרבה פחות רומנטי; שורת הזקנים עם ראשם מוטה לאחור והצינורית הצומחת מפיהם כמו נרקיס מפלסטיק, היא עדות משכנעת לכך, שכן כולם, פרט אלי, נולדו שתי קומות מתחת למחלקה בה אנו מאושפזים. ועל כן אני לא מודאג; אני יודע שזו רק תחנת מעבר עד שייקחו אותי למות בספרייה של בית החולים.

נולדתי בספריית הענק של אבא שלי. בתור ילד תמיד סיפר לי איך לקח את שני הכרכים של מלחמה ושלום, סגר אותם בחוזקה על חבל הטבור וברווח שנוצר ביניהם השחיל סכין לפתיחת מכתבים שהורתח וביצע את החתך בין המתים לחיים, שכן אמי נפטרה במהלך הלידה שם בספריה.

הספריה לא היתה באמת ענקית, אבל כך נראתה בעיניו של עולל שפוקח אותן בפעם הראשונה לתלי-המדפים שגירדו את התקרה, והספרים שהונחו עליהם כבר נלחצו כלפיה בחוזקה, כך שלמעשה, היו מעט גבוהים מהתקרה, כמו תה שעובר את סף הספל אך איננו גולש.

ואל הספריה הזו תמיד נמשכתי, היא היתה הדבר הכי קרוב לאמא שהיה לי. אבא שלי עוד הוסיף על כך טריק נבזי ואמר, שמי שנולד בספריה (כן, גם היא נולדה באחת) ומת בספריה הוא כמו ספריה בעצמו ואם אני רוצה להכיר את אמא, אני צריך לחפור ולנבור, לשלוף ולנגב את האבק מתחת, לקטלג מחדש ולכרוך את כל הספרים שהיו אז בכריכה רכה לכריכה קשיחה.

בכך סיפק לי אבי גם השכלה וגם מקצוע, אך הוא לא לקח בחשבון שמי שלא רק קורא ספר אלא גם כורך אותו, נמצא בעמדה של כוח; הוא בוחר איזו כריכה קשיחה מתאימה לספר; את גודלה, עוביה, צבעה והעיטורים שמקשטים אותה ובמקרה שלי – הוא גם מעניק לספר שם חדש, לפי חווית הקריאה הפרטית שלו, כמו אדם שנקרא על ידי יהוה לתת שמות לכל החיות שברא, על פי מראית עיניו, ואם היה נותן את ההזדמנות הזו לחווה, ודאי היתה בוחרת בשמות אחרים.

כשסיימתי לקרוא את “המלט”, מזועזע ממלאכת הבגידה של דודו, שלא רק יצק ארס לאוזן אביו אלא גם התפלש בגופה של אלמנתו, קראתי לו פשוט  “זיפת”; לפואמה “העורב” לאדגר אלן-פו, שאחרי שקראתיה דומה היה שכל העורבים ברחוב יודעים ששמתי ידי על הספר, קראתי “ציפור דרור”, להדיר חשד מליבם; וכששמתי ידי על התנ”ך אבי אמר לי שלא אעז לגעת בו, אבל כמו כל ילד, ה”לא” של אבי היה כמו “לך על זה” וכשהצגתי בפניו את הכריכה החדשה הוא קם מכסאו באחת, קרא ואז התיישב בנחת; קראתי לו “מלחמה ושלום”.

אני כותב כאן על המאורעות האלה כמו ילד, למרות שאני כבר סב לנכדים עכשיו, אולי בגלל שאירועים שהתרחשו בילדותך ולא הגיעו לכדי סיום נצרבים במוחך כמו ספר ילדים שאף פעם לא הגעת לסופו וסקרנותך הילדותית לא באה על סיפוקה גם שנים לאחר מכן.

כשסיימתי עם התנ”ך – הספר האחרון על המדף – ניגשתי לאבא עם דמעות בעיני ואמרתי לו שעדיין לא מצאתי את אמא. מעולם לא דמו עיני-אבי לעיני כמו באותם רגעים שהשלים לי את הסיפור אותו לא יכולתי למצוא בין המדפים. אולם, גם אחרי שסיים הרגשתי שאני לא מכיר אותה, כנראה בגלל שגם הוא לא הכיר אותה עד העמוד האחרון; היא נפטרה בדמי ימיה, עם לידת בנה הראשון ונותרה כמו ספריה לא מפוענחת.

אבי שאל אותי איך הייתי קורא לסיפור שזה עתה סיפר לי, אך לא ידעתי מה לענות לו. אמא שלך תמיד תשאר אישה בכריכה רכה, אמר וניגב את עיני ואני את עיניו.

למחרת בבוקר הנשיא שלנו ברח. תוך שלושה ימים היה לנו ממשל חדש והמלחמה היתה בפתח – הגרמנים היו בעיר. הם נראו פנטסטי בעיני – החיילים, המדים, הרכבים – אבל אני אציין גם שהם נראו אחרת לגמרי שנתיים אחרי זה, כשהם חזרו מסטאלינגרד.

צריך רק לחשוב על כל הקשרים שיש בין יהודים החיים באותה מדינה, בשביל להבין מה קורה כשדוחסים את כל הקשרים האלה ל25 קילומטר מרובעים – הגטו היהודי. כל אחד הכיר מישהו והדבר היה שימושי במיוחד לליטואנים שבאו “לעשות קניות” אצלנו בעגלה הרתומה לסוסים, בדרכנו מהבית אל הגטו: נא לעצור את העגלה; בבקשה לפתוח את המזוודה, לא את זו, לידה, כן הסוודרים; את זה בבקשה; יש בכחול? יופי, להוציא; אוי, מה זה מדיום? יש גדול יותר, כן, בכחול הכוונה; אין? אה, לנסות אצל הפרידמנים, בסדר גמור; איך? העגלה עם סוס שחור וסוס לבן, חה חה, אני אמצא; תודה רבה לכם והמשך יום נעים!

נו מה כבר אפשר לעשות? כמישהו פונה אליך בנימוס אתה מוצא את עצמך משיב בנימוס, גם אם הוא למעשה בוזז אותך. שייקחו את הבגדים, לא אכפת, אמר אבא, העיקר שבספרים לא ייגעו.

הליטואנים העדיפו את הסוודרים, אך לא כך הגרמנים; הגזרה הראשונה שהטילו היתה לרכז את כל הספרים של היהודים בבית הכנסת. בן לילה הפך אבי ללקטור של הישרדות הספרות היפה, שלא לומר – הסלקטור. זו היתה משימה בלתי אפשרית, במיוחד בשביל אבי, שפחד להעליב את הסופרים; בדמיונו ראה איך הוא טוחב את פרצופם הזועף של טולסטוי וקפקא לתוך החבית ששימשה עתה ככלי התחבורה שלנו, שכן, כשנגמרו כל הסוודרים, הבינו הליטואנים שאפשר פשוט לבקש יפה את העגלה.

כך הוטלה שוב מלאכת הקיטלוג עלי. לשם שינוי רווה אבי נחת מכך שלא הכיר את השמות שנבחרו להיכנס לתוך החבית וכך לא הפריע לו להיפרד מ”חכם על גדולים” (מסעות גוליבר), “ענק בין ענקים” (דון קיחוטה), “הפרי האסור” (וילהלם טל), ו”עסק ביש” (פאוסט).

וכך התגלגלנו במורד הרחוב, אנחנו בעקבות החבית, כמו גבירה בעקבות כלב הבאסט הענק שלה המושך אותה קדימה בעקבות ריח גור חתולים.

הגענו לבית הכנסת שניצב בראש הגבעה (ועל הבדיחות הרבות שנשפכו מפי אבי על הגזירה המיתית שהוטלה עלינו לדחוף את החבית במעלה הגבעה ולרוץ אחריה במורדה, וחוזר חלילה, אין צורך להרחיב) וכשאבי פתח את דלתות בית הכנסת שב הניצוץ לעיניו: תראה את כל זה, אמר; כל היצירות של פושקין, כל היצירות של שלום עליכם. היו שם ספרים שלא יכולנו להרשות לעצמנו בכלל, בסדרות של תריסר ושל עשרים – ובכריכה משגעת.

אתה יודע מה, אמר, בוא ניקח כמה הביתה, אין כאן שומרים אפילו, ופתאום הפך בית הכנסת לחנות ממתקים ענקית ואבא שלי – לילד. העמסנו את כל הפושקין ואת כל השלום עליכם לחבית ועשינו את דרכינו חזרה הביתה, ממלאים את הספריה עכשיו במקום לרוקן אותה. עשינו כמה סיבובים כאלה.

במהלך הימים הבאים קראתי כמות כזו מאסיבית של ספרים, כי חשבתי שאולי אמצא את אמא מסתתרת בסיפור קצר של שלום עליכם. כשלא הצלחתי למצוא אותה בקריאה, התחלתי לחפשה בכתיבה. בכל פעם שאני כותב סיפור היא קצת נוכחת, אך מיד עם תום הכתיבה אני שוב מחפש אותה.

אחות צעירה מגיעה למחלקה, סל קש קלוע מושחל על אמתה, ומדלגת בינינו, קוטפת את נרקיסי הפלסטיק מתוך גרונות הקשישים, שפרחים אחרים כבר מחכים להם במקום אחר, ושמה בסל, וכשהיא מסיימת היא נעמדת מאחורי מיטתי, משחררת את בלם הגלגלים ומתחילה לדחוף את המיטה.

וזהו זה, מה, זה הסיפור.

__________________________

הסיפור ראה אור במגזין הספרותי Sinn und Form בגרמניה ב2015, בתרגומה של רות אחלמה.

***

רון סגל, יליד 1980, בוגר בית הספר לקולנוע וטלויזיה ע״ש סם שפיגל, ירושלים. רומן הביכורים ״עדין״ ראה אור בהוצאת פרדס ב2010 ובהוצאת וולשטיין בגרמניה ב2014, בתרגומה של רות אחלמה. סיפורים קצרים ראו אור בכתבי עת ואסופות בישראל ובגרמניה. תסריט המבוסס על הרומן ״עדין״ מעובד לסרט קולנוע ע״י ״תותים הפקות״. רומן שני עתיד לראות אור בגרמניה ב2016. מלגת אקדמיית האמנויות ברלין הוענקה לו בשנת 2015, ומלגת הסופרים ע״ש אלפרד דבלין בשנת 2016.

 

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com