תחרות הכתיבה של כיתה ד’ התקרבה במהירות. על כל התלמידים היה להגיש חיבור או סיפור בן 350 מילים מקסימום שייכתב בשעה וחצי. החוקים של התחרות היו פשוטים אך נוקשים מאוד, כך אמרה להם פעם אחר פעם גברת גילברט, המורה לספרות בבית הספר היסודי באיסטלייק. הם יקבלו ציונים על מקוריות, שימוש נכון בדקדוק, אוצר מילים נרחב וכד’. הילדים התרגשו מאוד מכיוון שהזוכה המאושר יזכה במלגה נדיבה לבית ספר מיוחד לכתיבה. לפחות, אלו שהתעניינו בכתיבה.

האמת הייתה אפלה יותר. עם המצאת הטכניקות החדשות שפותחו עבור כתיבה, הגיעה סכנה גדולה. בשלב זה, רק הכותבים המוכשרים ביותר היו מסוגלים להשתמש בה שימוש נרחב.

בשנים שעברו, ספרות טובה הייתה יכולה לגרום לשמחה או לעצב, לצחוק או לבכי, לסקרנות או לחוסר עניין. ספרות גדולה הייתה אפילו יכולה לשנות את חייך. לאחרונה, תוך שימוש בטכנולוגיה החדשנית, סופרים יחידי סגולה היו מסוגלים להטמיע בך את תחושות הדמות, את חושיה, חוש הריח, הטעם, הקולות והרגשות שאותם חוותה הדמות. הם יכלו לגרום לך לחוש את האקסטזה והכאב, האושר והייאוש הממשיים של גיבורי הסיפור. ההתפתחות החדשה הזו, עד כמה שהייתה מרגשת, הצריכה שימוש באמצעי שליטה מסוימים למען שלום הציבור ושפיותו וכל מדינה החזיקה בצוות של מבקרים מקצועיים שהעריכו כל ספר לפני שאושר לפרסום. זו הייתה, כמובן, משרה בעלת שכר גבוה בשל הסיכונים הברורים הכרוכים בה, ולמרות הסיכונים הללו שגבו מספר קורבנות בכל שנה, זו הייתה קריירה נחשקת ורבים ביקשו להתהדר בתואר מבקר המדינה.

מר ג’רמי טאקר היה אחד מהם. הוא היה מורה לספרות בגמלאות, כמעט קרח לחלוטין, בעל משקל יתר ולחץ דם גבוה שהיה תוצר נלווה של גנים לא מוצלחים אבל גם של חיים המלאים באכזבות ובחרטות ששנים במערכת החינוך הציבורית והפרטית הטביעו בו. רקע מצויין, כך תמיד הוא טען, לסוג זה של עבודה. מר טאקר נהג לומר לעצמו שוב ושוב שהוא היה אדם בר מזל לקבל עבודה של מעריך כישרונות ילדים. הרי ילדים היו התקווה של כולם לעתיד טוב יותר, אבל הוא לא באמת היה משוכנע, לא במזל ולא בעתיד. הוא היה עייף מלציין סיפורים של תלמידי כיתה ד’, חמישה דולרים לסיפור. אלוהים, חלק מהסיפורים הוא היה שמח לשלם למישהו אחר שיקרא אותם. מוחות כה פשוטים ורדודים היו ל—- הללו, מלאים במכוניות, במטוסים ובארנבות וורודות. הם אפילו לא היו מסוגלים למלא אחר החוקים הפשוטים של התחרות – 350 מילים. לא מילה יותר. כפי הנראה, הם לא יכלו לספור בעצמם והוא היה צריך, לעיתים קרובות מידי, לספור מילים עבורם.

השנה, התחרות נערכה בחודש אפריל. סוזי לונג הייתה נרגשת מאוד לקראתה. היא שאפה להיות סופרת כשתגדל וגברת גילברט עודדה אותה במאמציה אלו. היא חשבה שלסוזי היה כישרון אמיתי. הוריה היו קצת פחות משוכנעים. הם בנו על עתיד אחר בשביל בתם, רצוי משהו שקשור למחקר רפואי. עתיד טוב ומבוסס. בעבר, הם נהגו לקרוא את הסיפורים שהגישה להם בגאווה ואמרו לה כמה נחמדים הם. זה גרם להם להרגיש שהם הורים טובים. בזמן האחרון, היה להם פחות ופחות זמן להיות הורים טובים כאלו וסיפוריה של סוזי נדחקו למגירת שולחן הכתיבה שלה.

סוזי יחלה בכל ליבה שהוריה ומורתה יהיו גאים בה והיא התאמנה כל יום בכתיבת שלושה עמודים. היא ידעה היטב שעליה להגביל את אורך הסיפורים כדי שיתאימו לדרישות התחרות אך זה היה מאוד קשה. כמעט בלתי אפשרי כפי שניסתה להסביר לגברת גילברט:
“לסיפורים יש האורך שלהם. אני לא יכולה לקצץ את ראשם או את כפות רגליהם משום שהם גבוהים מדי” זה לא עזר. אחרי בכל, חוקי מדינה הם חוקי מדינה ויש לציית להם. כיוון שכך, היא התאמנה בכתיבת סיפורים גמדיים.

ואז, אפריל הגיע ועימו היום הגדול של התחרות. סוזי התעוררה בבוקר מוקדם, לבשה את שמלת הקטיפה הסגולה שלה עם הסרט הגדול שנקשר מאחור ואת סנדלי החג הכסופות. הן לחצו מעט על בהונותיה מאחר והיא גדלה מאז חג המולד האחרון אבל היא הרגישה שהיא לבושה כפי שסופרת צריכה להיות לבושה. היא עמדה לכתוב סיפור על סבא שלה. זה היה סיפור טוב על אדם טוב שעבר הרבה בחיים הקשים שלו והצליח להתגבר על זה.

בשעה 8:00 בבוקר, כולם התאספו בספריה הגדולה, כל 74 תלמידי כיתה ד’ של בית הספר היסודי איסטלייק. הם ישבו על כיסאות עץ קטנים ולא נוחים לצידי שולחנות כתיבה ארוכים, שישה תלמידים בכל צד. מסביבם מדפים עם מאות ספרים. ספרים אמיתיים עם דפים שמעבירים ביד. האוויר זמזם עם רחשושי התלמידים ועבר זמן מה עד שכולם הסתדרו במקומותיהם והיו מוכנים להתחיל.

גברת גילברט חילקה להם את הדפים הלבנים עם השורות וגם עטים כחולים. היא הסבירה שוב את החוקים: הייתה להם שעה וחצי להשלים את הסיפור והסוף של הסיפור היה חייב להיות שמח. סוף טוב. סוזי ידעה את החוקים בעל פה וכל גופה עקצץ מתוך רצון להתחיל, כאילו המילים של הסיפור מבקשות לפרוץ ממנה החוצה אל הדף.  אצבעותיה אחזו בכוח בעט הכחול בהמתנה ליריית הפתיחה של המרוץ.

רוב התלמידים סיימו לכתוב ועזבו את הספרייה אחרי 20 דקות, רק מעטים נשארו שעה שלמה. סוזי הייתה כה עסוקה בסיפור שלה ובספירה קפדנית של המילים עד שלא חשה במעבר הזמן או בתלמידים העוזבים. גברת גילברט הודיעה שנותרו רק עוד 10 דקות. סוזי הייתה התלמידה היחידה בחדר עמוס הספרים. סוזי הבחינה שכתבה יותר מדי מילים ובחיפזון רב ניסתה למחוק את חלקו האחרון של הסיפור בניסיון נואש לצמצם את הסוף. גברת גילברט נגעה בכתפה בעדינות ואמרה: “סוזי, נגמר הזמן, סיימת או לא, עליך למסור את הסיפור.” דמעות עלו בעיניה של סוזי, לסיפור לא היה סוף ראוי. היא עבדה כה קשה ועכשיו הכול היה שגוי, הם לעולם לא יתנו את המלגה. אבל, חוקים הם חוקים והיא מסרה את הדפים לגברת גילברט כשראשה מורכן, חושבת לעצמה – לו רק יכלה לא למסור אותו כלל.

מר טאקר הביט במיאוס בערימת הסיפורים שהיה עליו לקרוא ולהעריך עד יום שישי, המשימה נראתה לו בלתי אפשרית ומדכאת. אבל היו חשבונות אותם היה צריך לשלם וגברת טאקר עמדה מעליו כמו נץ מעל ארנבת, לא מסירה עיניה ממנו. הוא התיישב ליד שולחן האוכל, שם היה לו די מקום לפרוש את כל הדפים ולהניח את ספלי התה והחל לקרוא ולסמן סיפור אחר סיפור. כל שעה, על השעון, הוא לקח הפסקה של 15 דקות, הפסקת תה כדי להימנע מהתמוטטות עצבים. ספלי התה נערמו על השולחן והותירו סימנים שעיצבנו מאוד את גברת טאקר. היה מגיע לו כל כך הרבה יותר מזה. אחרי שנים של לימוד וכתיבה, היה עליו להיות עם הטובים שבהם, להיות עסוק במציאת אבני החן של הכתיבה, לגלות את הכוכב הבא בשמי הספרות ולהרוויח משכורת טובה תוך כדי כך.

אחרי כל הפסקת תה שכזו, מר טאקר ניגש לשירותים להתפנות, קשר מחדש את החלוק הארגמני שלו מסביב מותניו העבים וחזר לבדיקת עוד סיפורים על מכוניות מרוץ וחדי קרן סגולים. עוד מעט, הוא עודד את עצמו, עוד מעט וזה ייגמר.

אחרי שני ימי עבודה, כמעט כל הסיפורים היו בדוקים והערכותיו החמוצות של מר טאקר עיטרו אותם בהערות שנראו כמו צלקות אדומות. נכון, היו פה ושם כמה ניצוצות של כישרון אפשרי אבל לא יותר מדי. הסיפור הבא שנח על שולחן הפורמייקה הלבן נכתב על ידי ילדה בשם סוזי. הוא לקח נשימה עמוקה, מכין את עצמו למה שהוא כינה סיפורי “צמר גפן מתוק”. אשתו הכריזה שהיא הולכת למיטה והזכירה לו לכבות את כל האורות כשהוא יסיים ללילה. הוא מלמל תשובה בלתי מובנת והפנה את תשומת ליבו בחזרה לסיפור. בקרוב זה ייגמר.

זה היה מאוחר מדי כשנחתה עליו ההבנה מה הוא קורא ואז הוא לא היה מסוגל להשתחרר מהסיפור, לא משנה כמה ניסה. לילדה הקטנה היה כישרון אמיתי והסיפור השתלט עליו, מקיף אותו מכל עבריו, מאלץ אותו להמשיך לקרוא, שואב אותו לתוכו. זיעה קרה של תחילתה של היסטריה יצרה טיפות קטנות על מצחו ועל עורפו ושרירי גבו כאבו ממתח. מזל, הוא הצליח לחשוב לעצמו בין המילים, שזהו רק סיפור בן 350 מילים, הוא ייגמר בקרוב.

הסיפור היה מאומץ ובעל קצב מהיר כאילו הכותבת פחדה שלא תספיק לכתוב את כולו במגבלות הזמן והמקום. עם התפתחות הסיפור גברה גם המצוקה ומהר מאוד, מר ג’רמי טאקר גילה שאינו מר טאקר יותר ושהוא הפך לסבא של סוזי הקטנה. הוא ניסה לקרוא לעזרה אבל המילים סירבו לעזוב את פיו. כאב חד הכה בצידו והוא איבד תחושה בידו  השמאלית, היא הידלדלה לצידו כאילו הייתה שייכת למישהו אחר. מר טאקר, עכשיו סבא של סוזי, לא היה צריך לזהות את הסימנים כדי להבין מה עובר עליו, הסיפור גילה לו. כל שהוא קיווה לו כעת, כל מה שהוא יכול היה לקוות היה להגיע לסוף הסיפור, לסוף הסכריני והדביק בצבעי פסטל וורודים וסגולים של חדי קרן וארנבות –  לסוף הטוב.

בבוקר שלמחרת, מצאו אותו שרוע למחצה על השולחן, בין ספלי התה הפרחוניים של גברת טאקר. אצבעות ידו הימנית אחזו עדיין בסיפורה המקומט של סוזי. הסיפור שהיא לא יכלה לסיים.

***

עילית שייר, נולדה בישראל בשנת 1967, גרה רוב חייה בגבעתיים. אם לשני ילדים. בעלת תואר שני בהיסטוריה, מורה להיסטוריה ולעברית כשפה שנייה. חיה באטלנטה ג’ורג’יה עם הבת, בן חורג וכלב עצום מידות. עוסקת בפיסול, בניית ומחזור רהיטים ואומנות קיר. 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com